![]() | |
פרטי החוק | |
---|---|
תאריך חקיקה | 22 במאי 1951 |
תאריך חקיקה עברי | ט"ז באייר תשי"א |
גוף מחוקק | הכנסת הראשונה |
תומכים | 54 |
מתנגדים | 13 |
נמנעים | 4 |
חוברת פרסום | ספר החוקים 76, עמ' 204 |
הצעת חוק | ממשלתית |
משרד ממונה | משרד הכלכלה והתעשייה |
מספר תיקונים | 18 |
נוסח מלא | הנוסח המלא |
![]() ![]() |
חוק שעות עבודה ומנוחה הוא חוק הקובע את הזמנים שבהם מותר למעביד להעביד את העובד, את זכות העובד למנוחה שבועית, ואת הגמול שיש לשלם בעד עבודה נוספת. החוק נכנס לתוקף ביום כ"ז באלול תשי"א (28 בספטמבר 1951), בתחילת ימיה של הכנסת השנייה. בעת דיוני הכנסת, קשרו הדוברים בין חוק זה לבין עקרון השבת במשפט הישראלי. מחד, מדובר בביטוי אורגני של משמעות יום השבת, יום המנוחה והשוויון בין כל העובדים וזכותם למנוחה. מאידך, החוק, שקובע את יום השבת כיום המנוחה של העובד, גם מאפשר עבודה בשבת בתנאים מסוימים.[1]
הפרק השביעי לחוק קובע על מי חל החוק ומי הם יוצאי הדופן שהחוק אינו חל עליהם, כגון עובדי מדינה מסוימים, שוטרים, דייגים, אנשי צוות אוויר ועובדים בתפקידי הנהלה בכירה (החוק כנראה כן חל על מנהלים זוטרים ומנהלים בדרג ביניים. ראה פסיקה) תפקידים הדורשים מידה מיוחדת של אמון אישי, ועובדים שלמעבידם אין אפשרות לפקח על שעות עבודתם.
על פי סעיף 7 לחוק, על המנוחה השבועית להימשך לפחות 36 שעות רצופות. ליהודי תכלול המנוחה השבועית את השבת, ומי שאינו יהודי רשאי לבחור את אחד הימים; שבת, יום ראשון או יום שישי לפי מה שמקובל עליו[5] כיום מנוחה. סעיף 9 אוסר להעביד עובד ביום מנוחתו השבועית אלא אם הותר על פי האמור בסעיף 12 לחוק.[6] החוק אוסר על מעסיק לסרב להעסיק אדם בגלל שאינו מוכן לעבוד ביום המנוחה שלו[7]. בסעיף 12 נכתב כי לשר העבודה יש סמכות להתיר העבדת עובד ביום המנוחה במקרים שבהם הפסקת העבודה ביום המנוחה תביא לפגיעה קשה בענייני הגנת המדינה, ביטחון הגוף או הרכוש או פגיעה חמורה בכלכלה. נכון ל-19 בפברואר 2020, 415 גופים שונים קיבלו 435 היתרים מיוחדים להעסקת עובדים בשבת: מהם 157 בשל עילת צרכים חיוניים לציבור; 149 בשל עילת תהליך עבודה; 124 בשל עילת ביטחון הגוף והרכוש; ו-4 מההיתרים ניתנו בשל עילת ביטחון המדינה[8]. לשם השוואה, בשנת 2010 ניתן היתר מיוחד ל-226 גופים שונים[9].
העברת מרכזי מסחר גדולים אל מחוץ לערים הביאה לפתיחתם של מרכזי מסחר אלה גם בשבת. רק מעטים מבעלי החנויות מקפידים שבשבת יופעלו החנויות על ידי עובדים שאינם יהודים.
על מטרתו של האיסור על העסקת יהודי בשבת כתב נשיא בית המשפט העליון, מאיר שמגר:
בקביעת העיקרון של קיום יום מנוחה שבועי והועדתו בשבת חתר המחוקק להגשים שתי מטרות משולבות: ראשית, מטרה חברתית, לפיה ראוי לייחד יום מנוחה שבועי לכל אדם כדי שיוכל לנוח בו ממלאכתו, לשהות עם משפחתו או בחברת ידידים ולהתפנות לנופש ולבידור לפי בחירתו והעדפותיו. כן נועד יום המנוחה להגן על בריאותו של העובד ולהבטיח תנאי עבודה הוגנים. שנית, הוועדת המנוחה בשבת נעשתה על רקע ציווי ההלכה ומסורת ישראל.
— מאיר שמגר, בג"ץ 5073/91 תאטראות ישראל בע"מ נ' עיריית נתניה
הרצון של מעסיקים להעסיק עובדים בשבת, שהלך והתגבר ככל שהתרבו העסקים הפועלים בשבת, הביא איסור זה פעמים לא מעטות לדיון בבית הדין לעבודה ובבית המשפט העליון. טענה שהועלתה הייתה שהאיסור עומד בסתירה לחוק יסוד: חופש העיסוק. טענה זו נדחתה על ידי שופטת בית המשפט העליון, דליה דורנר, וזה נימוקה:
אכן, איסור העבודה בשבת פוגע בחופש העיסוק, כפי שהוא מוגדר בסעיף 3 לחוק-יסוד: חופש העיסוק, שבו נקבע שכל אזרח או תושב של המדינה חופשי לעסוק בכל עיסוק, מקצוע או משלח-יד. ברם, חוק-היסוד - ב"פסקת ההגבלה" שבסעיף 4 - מתיר פגיעה בחופש העיסוק, בחוק ההולם את ערכיה של המדינה, שנועד לתכלית ראויה אם אינה עולה על הנדרש, או לפי חוק כאמור מכוח הסמכה מפורשת בו. בענייננו, חוק המנוחה מקיים את כל התנאים המנויים בפסקת ההגבלה. … קביעת יום המנוחה ליהודים בשבת מגשימה את ערכיה של המדינה כמדינה יהודית ודמוקרטית. שני ערכים אלה משתלבים בהרמוניה מלאה בחוק הנדון. ליום מנוחה לעובדים מטרה סוציאלית וחברתית, ואילו היהדות, שהנחילה לאנושות את הקונספציה של יום המנוחה השבועי, קידשה את יום השבת כיום המנוחה של בני העם היהודי. יום השבת הוא ערך לאומי לא פחות מאשר ערך דתי.
סעיף 25 לחוק קובע: "מעביד חייב לנהל פנקס בדבר שעות עבודה, שעות מנוחה שבועית, שעות נוספות, גמול שעות נוספות וגמול עבודה במנוחה השבועית". דרך המלך לרישום זה היא "באמצעים מכניים, דיגיטליים או אלקטרוניים", אך מותר גם רישום ידני שייערך מדי יום בידי העובד וייחתם בידי האחראי לכך.