רימונה די-נור

די-נור נולדה, גדלה ומתגוררת בתל אביב. הוריה עלו לארץ ישראל בתחילת שנות ה-30 והיו ממייסדי מושב בן שמן. אביה היה איש משרד הביטחון^[1].

די-נור החלה לכתוב פזמונים עוד בימי נעוריה, כאשר הייתה תלמידה בגימנסיה הריאלית בראשון לציון^[2]. היא שירתה בצה"ל ככתבת צבאית של העיתון "במחנה גדנ"ע"^[3] במהלך שירותה הצבאי פגשה את סגן-אלוף שאול ביבר, ראש ענף הווי ובידור במפקדת קצין חינוך, שעודד אותה לכתוב פזמונים ולא רק כתבות^[2].

בפסטיבל הזמר והפזמון 1967 זכה במקום הראשון השיר שכתבה "מי יודע כמה" ללחן של יעקב הולנדר ולעיבוד של שמעון כהן בביצוע של מייק בורשטיין^[3].

החל משנות השבעים כתבה די-נור פזמונים ללהקות ולזמרים רבים, ביניהם חוה אלברשטיין ויגאל בשן^[4] בין השירים שכתבה : "כשאהיה גדול" (הידוע גם בשם: "שוטי ספינתי"), "כל יום אני מאבדת", "החזיקי לנו אצבעות" ועוד. השיר "כשאהיה גדול" שהולחן על ידי יאיר רוזנבלום, בוצע על ידי להקת חיל הים בשנת 1969 בסולו של מי שהיה אז זמר בתחילת דרכו, שלמה ארצי. השיר זכה להשמעות רבות והפך ללהיט של אותם הימים^[5].

משנות השמונים ואילך החלה די-נור לכתוב ולתרגם לעברית לילדים: היא כתבה וערכה עשרות ספרי שירה ופרוזה לילדים ולפעוטות, וכן תרגמה ספרים רבים מאנגלית ומצרפתית^[3].

רימונה די-נור נשואה לאחינועם גבעון, איש עסקים, ואם לארבעה ילדים^[3], אחיה הוא שוקה די-נור, כלכלן, בלוגר ומספר סיפורים^[6].

די-נור על כתיבה לילדים ופעוטות:

אני נזהרת הרבה יותר בבחירת המילים. קודם כול, הם לא מכירים כל כך הרבה מילים. והאסוציאציות שלהם לא מהירות ולא עמוסות כשלנו. אני אזהר מסלנג קצר-ימים, ואזהר ממליצות או ממילים קשות מדי. אבל אשרבב לכל ספר – לפעמים על אף מחאות העורך – איזה שתיים שלוש ארבע מילים לא קלות ולא ילדִיות, כמעין אתגר: שיחפשו, שישאלו. (...) אני לא נרתעת מלשרבב ביטויים כמו 'זרם אדירים', 'אביר ללא חת', ובמקום סתם 'בקול רם' העדפתי, בספר מסוים, את 'במלוא גרון', שהוא חגיגי יותר ובמקרה גם התחרז לי יותר.

היא תרגמה ספרים רבים, ביניהם כאלה המבוססים על חריזה בשפת המקור. די-נור על מלאכת התאמת השפה:

כלום לא נשלף מהשרוול. התרגום והחריזה הם עבודה דקדקנית ומאומצת: על כל בית, כל שורה, כל מילה. תרגום ספר לפעוטות אורך שבועות רבים ויותר. הוא מתבשל לאט, על אש קטנה. מדי פעם אני ניגשת, טועמת, מוסיפה מילה, מוחקת שתיים. לפעמים מתלהבת, לפעמים ממש לא...

די-נור על ההבדלים בין כתיבה לתרגום:

זה נוח, אבל גם מגביל. לפעמים, ככותבת, בא לי להזיז קצת את העלילה, לשנות איזו דמות, לקצר, להוסיף – אבל ידי כבולות. היצירה לא שלי. ויש גם רגעי קנאה: איך לא חשבתי בעצמי על הרעיון הזה, התחבולה הזאת, הטיפוס הזה. ואני מקווה שאני גם לומדת איכשהו מעבודת התרגום, מגדולים וטובים ממני, מרחיבה אופקים, ומשביחה ביודעין ושלא ביודעין את הכתיבה שלי. ובכל זאת, לפעמים נדרשים שינויים ביצירה המקורית, התאמה לקורא העברי הצעיר. זה קורה לרוב בשמות הספרים.

— ריאיון עם רימונה די-נור באתר www.dafdaf.co.il

כעורכת ומתרגמת די-נור עוסקת הרבה בטקסטים שנכתבו על ידי אחרים ומציינת את היתרונות שבכך:

(...) אני עוסקת במיטב ספרות תבל. ערכתי את היומן של אנה פרנק, ערכתי את הספרים של דון דלילו ופיליפ רות. להיכנס לספר כזה, לבלות שעות בתוך העולם שלו, זה תענוג בלתי רגיל (...). עם ספרות מקור אני אוהבת פחות לעבוד (...) אני מעדיפה לעבוד על יצירה שקיבלה כבר את כל ההכרה הבינלאומית".

— ריאיון עם רימונה די-נור מאת דפנה לוי, ממגזין "לאישה"

עיינו גם בפורטל:
	פורטל פמיניזם

די-נור בוחרת על פי רוב גיבורות נועזות לספרי הילדים שלה. בספרי אלונה ("אלונה לא", "לילה טוב אלונה", "אלונה לא לבד") הגיבורה היא פעוטה מרדנית שמצליחה למרוט את העצבים לסובבים^[7]. די-נור על גיבורת סדרת הספרים, אלונה:

אני חושבת שיש בה ובגיבורות אחרות שלי קריאת תיגר פמיניסטית, כנגד האישה שיושבת בבית ומקבלת את הדין (...) אבל בלי קשר, אני חושבת שהיא חמודה מאוד.

— כתבתה של תמר רותם מעיתון "הארץ"

די-נור מגדירה את עצמה כפמיניסטית בדעותיה, מה שבא לידי ביטוי בכתיבתה לילדים.

כשהתחלתי לכתוב ספרי ילדים, היה לי ברור שאצלי לא תהיה חלוקת תפקידים קלאסית של אבא מפרנס ואימא עקרת בית. ברוב הסיפורים שלי הקפדתי לתת לנשים את תפקיד מנהלת בית הספר ולהציב לה סגן, ולא להיפך. רציתי שהקוראות שלי ידעו שהן יכולות להיות מנהלת, יועצת בכירה, תפקידים שברוב הסיפורים נכתבים בלשון זכר.

בספרה "מול הבית המכושף", (חלק מסדרת ספרים שבמרכזה שלוש בלשיות חובבות ששמותיהן: מאי, יוני, יולי) הבנות נמצאות במרכז. הגיבורות שלה לא מבלות ברשת האינטרנט. הן יוצאות החוצה, שואפות אוויר ומייצרות הרפתקאות.

די-נור כתבה ספרים פמיניסטיים למדי שמיועדים להציג לקוראים הצעירים גיבורות בלשיות מהסוג שבדרך כלל נעדר מספרות הילדים והנוער. גיבורות ספר זה הן לא גיבורות המשנה ולא מושא האהבה של הגיבורים, אלא הן הגיבורות^[1].

"ככה זה צריך להיות" אומרת די-נור, "אני מאמינה שלילדים שגדלים על ספרות כזו יהיה מובן מאליו שגם בנות ונשים יכולות לשמש בכל התפקידים ולבחור לעשות כל מה שירצו בחיים".

— ריאיון עם רימונה די-נור מאת דפנה לוי, ממגזין "לאישה"

די-נור על גיבורות הספר:

הן סוג של סופר-ילדות, על משקל סופר-וומן. אני לא חושבת שעשיתי את זה ביודעין. זה מה שיצא לי מתחת לעט. חבורות בנים או מעורבות יש תמיד.

— כתבה על הספר: מול הבית המכושף, באתר www.nrg.co.il

מדיה וקבצים בנושא רימונה די-נור בוויקישיתוף

• רשימת הפרסומים של רימונה די-נור, באתר הספרייה הלאומית
• רשימת השירים של רימונה די-נור, באתר שירונט
• רשימת היצירות של רימונה די-נור, באתר אקו"ם
• הספרים של רימונה די-נור, באתר "סימניה"
• רימונה די-נור, ב"לקסיקון הספרות העברית החדשה"
• רימונה די-נור, באתר MusicBrainz (באנגלית)
• רימונה די-נור, דף שער בספרייה הלאומית
• רימונה די-נור, בלקסיקון הספרות העברית החדשה