מנדאים

הכינוי "מנדאים" הוא שמה של העדה בשפה המנדאית. פירוש המילה "מנדאים" בשפה המנדאית הוא ה"יודעים", מהמילה הארמית מַנְדַּע, ידע. הדת המנדאית חולקת מאפיינים רבים עם כתות גנוסטיות שהיו נפוצות במזרח התיכון, במאה הראשונה לספירה ובמאות שלאחר מכן. המנדאים הם העדה היחידה, מאז שלהי העת העתיקה, שמזהים את עצמם כגנוסטים ("גנוסיס" פירושו ביוונית "דעת"). יש להדגיש שהזיהוי כגנוסטים הוא בעיקר תוצאה של מחקר אקדמי מערבי, ולא היה מקובל בקהילה המנדאית עצמה עד לאחרונה.

על-פי תיאוריה שהוצעה לראשונה במאה ה-17 על ידי הנזיר הכרמליתי איגנציוס, מקור המנדאים בארץ ישראל, ומשם הם היגרו מזרחה לאזור דרום מסופוטמיה.^[12] התיאוריה הזו ננטשה בהדרגה במאות הבאות אך קמה לתחייה בראשית המאה ה-20 בזכות התרגום הראשון של הכתבים הקדושים למנדאים. חוקרי מקרא כדוגמת רודלף בולטמן גרסו כי כתבים אלו עשויים לשפוך אור על הנצרות הקדומה.^[12] תיאוריה זו נדחתה בהמשך על ידי רוב חוקרי הברית החדשה, וננטשה לאחר מלחמת העולם השנייה, אך זכתה לתחייה מחודשת בשנות ה-60 ומאז קודמה על ידי מספר חוקרים.^[12] החוקר הגרמני קורט רודולף גרס שמקורם של המנדאים בכת יהודית שהיגרה לעיראק במאה השלישית לספירה, והחוקר הסלובקי רודולף מאקוך כתב כי המנדאים היגרו מארץ ישראל למסופוטומיה במהלך המאה הראשונה לספירה.^[13] על-פי מספר מקורות מנדאים, הנצוראיא התגוררו במאה הראשונה לספירה באזור נהר הירדן ובירושלים.^[10][11]

ניתן לזהות באמונה ובמסורות המנדאיות רמזים לקשר יהודי, עברי וארץ ישראלי קדום. המילה "ירדנה", הקשורה לשונית למילה העברית ירדן, משמשת בדת המנדאית לתיאור אתרי טבילה.^[8] "מרה רבותא", אחד משמות האל בדת המנדאית, מוזכר גם במגילה החיצונית לבראשית (1Q20, II, IV) שנתגלתה בקומראן.^[14] המנדאים מכנים את עצמם "נצוראיא" - משורש נ.צ.ר - כלומר: אלו ששומרים על ידע סודי.^[15][11] בעבר הרחוק, המנדאים השתמשו גם במונח "בחירי צדקה" כדי לתאר את עצמם. מונח זה מצוי גם בספר חנוך ובמגילה החיצונית לבראשית.^{[14][15][16][17]} המנדאים סבורים שהם "בני נהורא" (בני אור), מושג ששימש את כת האיסיים בימי בית שני.^[18][19] כהני הדת המנדאים נושאים בתואר "רבי" ומקום התפילה מכונה "משכנה". השפה המנדאית נחשבת לניב של השפה הארמית שקרוב במיוחד לזו של התלמוד הבבלי.

כיום, חוקרים רבים סבורים שמוצאם של המנדאים הוא בארץ ישראל. רבים סבורים שלמנדאים יש קשר היסטורי עם המעגל הפנימי של יוחנן המטביל. הבלשן צ'ארלס הברל, שחקר את השפה המנדאית, טוען שזו מצביעה על כך שהמנדאים "חולקים היסטוריה ארץ ישראלית עם היהודים".^[20][21] חוקרים אחרים גם הם מצביעים על מוצא מאזור יהודה או בקעת הירדן.^{[2][3][4][5][6][7]} החוקרים ג'יימס מקגראת' וריצ'רד תומאס מאמינים כי קיים קשר ישיר בין המנדאיזם לבין היהדות לפני חורבן בית שני ואף לפני גלות בבל.^[22][4] את'ל ס. דראוור גרסה כי הנצרות הקדומה היא "זרם מינות מנדאי".^[23] הסופר המנדאי עזיז סבאחי כתב כי סביר שהמנדאיזם הושפע מדתות אחרות במסופוטומיה ובאזור ים המלח, והתפתח בסביבה בה פעלו יחדיו השפעות בבליות, הלניות, גנוסטיות ויהודיות.^[24]

לא כל החוקרים מקבלים את התיאוריה על מוצאם הארץ ישראלי של המנדאים. החוקר קווין ואן בלאדל סבור שהקהילה המנדאית יסודה בעיראק תחת השלטון הסאסאני במאה החמישית לספירה.^[25] על-פי קרלוס גלברט, המנדאים היוו קהילה תוססת באדסה בשלהי העת העתיקה.^[26] אדווין יאמאמוצ'י סבור כי המנדאיזם נולד בעבר הירדן, ומשם קבוצה "לא יהודית" היגרה למסופוטמיה בסוף המאה השנייה ושילבה את האמונות הגנוסטיות שלה עם אמונות מסופוטמיות מקומיות.^[1][27] על-פי הכתבים הקדושים של המנדאים, הם צאצאיו של שם, בנו של נח, במסופוטומיה,^[11] וגם צאצאי תלמידיו של יוחנן המטביל בירושלים.^[11] בריכה נצוראיה, כהן מנדאי, תומך בתיאוריה של "מוצא כפול", על-פיה המנדאים מקורם בקבוצה שהיגרה מבקעת הירדן לעיראק, שם היא התמזגה עם קהילה גנוסטית ילידת האזור.^[28]

ב-2015, ג'רארד ראסל, דיפלומט בריטי, ציטט בספרו את המנהיג המנדאי סתאר ג'באר חילו: "אמונתנו היא הקדומה בעולם, ראשיתה באדם הראשון". הוא כתב כי חילו סבור שתולדות המנדאים נעוצים בבבל, אך ייתכן שיש להם קשר מסוים עם יהודי ירושלים.^[9] מנהיג הקהילה המנדאית באוסטרליה, סלאח צ'והיילי, קבע כי "המנדאים הם חסידיו של יוחנן המטביל. אבותיהם ברחו מבקעת הירדן לפני כאלפיים שנה והתיישבו על גדות נהר הפרת, החידקל והכארון, בעיראק ואיראן של ימינו. הטבילה היא הטקס המרכזי ביותר בדת המנדאית וניתן לקיימה אך ורק במים מתוקים."^[29]

ערך מורחב – מנדאית

השפה המנדאית נחשבת לניב של הארמית הדרום-מזרחית והיא קרובה במיוחד לארמית הבבלית של התלמוד הבבלי ולנבטית. ניכרות בה השפעות מצד הארמית של התלמוד הירושלמי, של ארמית שומרונית, עברית, יוונית, לטינית,^[30][21] וכן אכדית^[31] ופרתית. שפה זו משמשת כיום בעיקר כשפת תפילה, ורוב המנדאים מדברים כיום בערבית ובפרסית, תלוי בארץ מגוריהם.

המנדאיזם היא דת גנוסטית עם השקפת עולם דואליסטית. דמותו של יוחנן המטביל היא המרכזית ביותר, אך חסידיה מעריצים גם את אדם, הבל, שת, אנוש, נח, שם וארם, אותם הם רואים כנביאים.^[32][33][34] אדם נחשב למייסד הדת המנדאית, בעוד יוחנן המטביל הוא הנביא האחרון והגדול מכולם.^[18][35] המנדאים אינם נוהגים למול את ילדיהם.

אחת מחוקרות המנדאים הבולטות היא ליידי אי. ס. דרואר (Lady Ethel Stefana Drower) (אנ'). היא מציינת בהקדמת ספרה,'The Secret Adam', כי יש לגנוסיס המנדאי תשעה מאפיינים עיקריים, אשר קיימים גם בכתות גנוסטיות אחרות:

1. ישות עליונה חסרת-צורה, שהביא ליצירה של עולמות רוחניים וחומריים. ישות זו אינה יוצרת את העולם בעצמה, אלא בידי ישות או ישויות יוצרות שמקורן בו. הקוסמוס נוצר על ידי אדם ארכיטיפי, שמעצב אותו על פי דמותו.
2. דואליזם: אם ואב קוסמיים, אור וחושך, ימין ושמאל.
3. כמאפיין של דואליזם זה, גם עולם רעיונות המורכב מניגודים.
4. הנשמה מוצגת כגולה, במאסר: ביתה ומקורה הם הישות העליונה שאליה היא חוזרת לבסוף.
5. הכוכבים משפיעים על הגורל ועל בני האדם, והם גם המקומות שאליהם תגענה הנשמות לאחר המוות.
6. נשמות או אנשים גואלים שעוזרים לנשמה בדרכה בחיים ולאחר מכן אל "עולמות האור".
7. שפת-כת סמלית ומטאפורית. רעיונות ואיכויות מואנשים.
8. 'מיסטריות', כלומר טקסים העוזרים לנשמה ומטהרים אותה, על מנת להבטיח שהיא תיוולד מחדש לגוף רוחני, ותצא מעולם החומר. אלה הם לעיתים קרובות התאמות של טקסים מסורתיים, שנוספה להם פרשנות אזוטרית.
9. חברי הכת מחויבים לסודיות; הסברים לסעיפים 1, 2 ו-8 שמורים רק לאלה שנחשבים כמסוגלים להבין ולשמר את הגנוסיס.

המנדאים רואים את הקיום האנושי כמחולק לשניים: אור וחושך. הם מחזיקים בתפיסת עולם דואליסטית, שכוללת טוב ורע; כל הטוב הגיע מעולם האור, וכל הרשע מעולם החושך.^[32] המנדאים מחשיבים את הגוף, החומר ואת העולם הגשמי כולו כמי שהגיעו מהחושך, ואת הנשמה כתוצר של עולם האור.

המנדאים מאמינים כי בעולם מתחולל קרב בלתי-פוסק בין כוחות הטוב והרשע. כוחות הטוב מיוצגים בידי נהורא (אור) ומיא חיי (מים חיים), בעוד שכוחות הרשע מיוצגים בידי חשוכה (חושך) ומיי תהמי (מים עכורים). שני סוגי המים מעורבבים בכל דבר על מנת לייצר איזון בעולם. המנדאים גם מאמינים בעולם הבא, שנקרא "עלמא דנהורא" (עולם האור).^[36]

במנדאיזם, עולם האור נשלט בידי אל עליון, "חיי רבי" ("החיים הגדולים").^[36] כינויים נוספים לאל הם "מרא דרבותא", "מנא רבא", "מלכא דנהורא" ו"חיי קדמאי".^[37][38] האל הוא כה גדול, נורא ובלתי-נתפס כך שלא ניתן לתאר את גדולתו במילים. האל מוקף במספר אינסופי של מלאכים שנוצרו מן האור.^[39] עולם החושך נשלט בידי אדון החושך, קרון, שנוצר ממים כהים המייצגים את הכאוס. אחד ממגני עולם החושך הוא דרקון או מפלצת ענקית בשם אור, ושליטה בשם רוחא. המנדאים מאמינים כי שליטים אלו יצרו שדים שמחשיבים עצמם לבעלי שבעת כוכבי הלכת ושנים עשר המזלות.^[39]

מרכז הדת המנדאית הוא הפולחן. אתרי הפולחן המסורתיים הם המוקדים העיקריים של הקהילות המקומיות. הם ממוקמים תמיד ליד נהרות או תעלות. הטקסים החשובים והוותיקים ביותר הם "טבילת" (מעברות, פרון, מעווטה) ו"העלייה". בניגוד לנצרות, בה הטבילה היא אירוע חד-פעמי, במנדאיזם טבילות נערכות, על-פי המסורת, כל יום ראשון,^[40] ונחשבות נחוצות לגאולת הנפש.^[41]

יוחנן המטביל נקרא "תלמיד" או "כומר", והוא ידוע במספר הטבילות שביצע וסייעו לישועה. יום ראשון, כמו במסורות דתיות אחרות, הוא יום הקודש, שמרכזו אמונות מיתולוגיות^{[דרושה הבהרה]}.

הספרות המנדאית, אף שהיא נרחבת למדי^{[דרושה הבהרה]}, עוסקת בנושאים כמו אסכטולוגיה, ידיעת האל, והחיים שלאחר המוות, וידועה בעיקר לאנשי הדת.

המנדאים מאמינים בנישואין ובילודה, בחשיבות של סגנון חיים אתי ומוסרי בעולם הזה, ומדגישים את חיי המשפחה. לפיכך, הם אינם מתנזרים. עם זאת, הם נמנעים ממשקאות חריפים או בשר אדום. אף שהם מסכימים עם הכתות הגנוסטיות האחרות בכך שהעולם הוא כלא שנשלט על ידי ארכונים - כוחות נמוכים, הם עדיין לא רואים בו מקום אכזרי ומרושע בהכרח.

המנדאיזם מדגיש בחריפות את התנגדותו ליהדות, לנצרות ולאסלאם, ורואה בנביאיהן מלאכי-חבלה שבאו להטעות את בני האדם.

התיעוד הקדום ביותר של השפה המנדאית נמצא על גבי קערות השבעה מאגיות, מן המאות 5–6 לספירה.למנדאים יש כמה כתבי קודש, שהחשובים בהם הם ה"גינזא רבא" (ࡂࡉࡍࡆࡀ ࡓࡁࡀ, "האוצר הגדול"), שבו אוסף של היסטוריה, תאולוגיה ותפילות. הגינזה רבה מחולקת לשני חצאים - ה"גינזא שמאלא" וה"גינזא יאמינא". על פי מידע שמצוי בכתבי יד של ספרים אלה, מקור הטקסט הוא בסוף המאה השנייה או תחילת השלישית לספירה. אמנם, כתבי היד עצמם הם מאוחרים הרבה יותר (מן המאה השביעית). על פי המסופר בכתבים אלה, המנדאים עזבו את ארץ ישראל במאה הראשונה לספירה לאחר חורבן המקדש בידי הרומאים ושכנו תחילה במדבר מזרחית לירושלים. המנדאים נמלטו מרודפיהם אל עבר הירדן ושכנו שם מאות שנים לפי מקורותיהם לפני שהתיישבו באימפריה הארסדית בבבל.

ספר חשוב אחר הוא הקולסטה (אנ'), ספר התפילה הקנוני של המנדאים. ספר אחר הוא ספר "יוחנן המטביל", שכולל דיאלוג בין יוחנן וישו.

מדיה וקבצים בנושא מנדאים בוויקישיתוף

• "מַנְדִּיָא (מַנְדָיִים)", יהודה דוד אייזנשטיין (עורך), אנציקלופדיה אוצר ישראל, ניו יורק: פרדס, תשי"ב, חלק ו, עמודים 234–235, באתר היברובוקס