מפת מתקני הניסוי הראשיים של CERNצילום אוויר של האתר הראשי ב-CERNבכחול - המדינות החברות ב-CERN. בירוק - מדינות בתהליך הצטרפות. בצהוב - מדינות שהודיעו על רצונן להצטרף. בכתום - מעמד משקיף. באדום - הסכם לשת"פ. בוורוד - מגעים מדעיים.
ב-CERN חברות 22 מדינות, וביניהן ישראל, החברה משנת 2013, והיא המדינה היחידה שאינה מאירופה. בנוסף ישנן 5 מדינות ושני גופים בינלאומיים הנמצאים במעמד של משקיפים. CERN פועל כמרכז בינלאומי שמועסקים בו פיזיקאים מרחבי העולם. פיזיקאים רבים נוספים מבקרים בו לתקופות קצרות ועוסקים בהפעלת הניסויים הקשורים למאיצי החלקיקים הממוקמים בו. בנוסף לפיזיקאים נסיינים, מועסקים ב-CERN פיזיקאים העוסקים בצדדים התאורטיים של פיזיקת החלקיקים, ואליהם נלווים מהנדסים, טכנאים ואנשי מנהלה.
ל-CERN נזקפות מספר תגליות בתחום פיזיקת החלקיקים, ובהן גילוי בוזוני W ו-Z בשנת 1983. מלבד התגליות המדעיות, יש ל-CERN השפעות על פיתוחים טכנולוגיים, כמו למשל המצאת ה-World Wide Web בשנת 1990 ב-CERN, שהחישה את התפתחות האינטרנט.
ב-12 בדצמבר2013 החליט הארגון לצרף לשורותיו את ישראל כחברה מלאה.
בספטמבר 2021 נבחר פרופ' אליעזר רבינוביץ לנשיא מועצת CERN, והוא נכנס לתפקידו ב-1 בינואר 2022.
בשנת 1952, עוד בטרם נפתח המרכז, נקבע ששמו יהיה CERN, כראשי תיבות בצרפתית של "Conseil Européen pour la Recherche Nucléaire" (המועצה האירופית למחקר גרעיני). עם פתיחתו ב-1954, נקבע ששמו הרשמי של המרכז יהיה "Organisation Européenne pour la Recherche Nucléaire" (הארגון האירופי למחקר גרעיני), אך ראשי התיבות לא שונו והוא מוכר גם כיום בכינוי CERN.
ב-12 בדצמבר 2013 החליט המרכז לצרף את ישראל כחברה מלאה לשורותיו, לאחר שנתיים של חברות נלווית ושנים במעמד של משקיפה[1][2]. ישראל היא המדינה הראשונה מחוץ ליבשת אירופה שצורפה למרכז[3]. כחברה במרכז, ישראל משלמת "דמי חברות" שנתיים של כ-60 מיליון ש"ח (נכון לשנת 2013).
CERN מעסיק כ-2,600 עובדים קבועים, רובם טכנאים, אנשי מנהלה וכדומה. בנוסף, שוהים במרכז כ-8,000 מדענים ומהנדסים אורחים - כמחצית ממדעני פיזיקת החלקיקים בעולם כולו - מ-500 אוניברסיטאות ומשמונים מדינות שונות.
מאז הקמתו, מיועד CERN למחקרים הן בפיזיקה גרעינית והן בפיזיקת חלקיקים. בזכות שיתוף הפעולה האירופאי, שהתרחב לשיתוף פעולה כלל-עולמי, ובזכות השקעת הכסף הגדולה במאיצי חלקיקים ובגלאי חלקיקים, הפך CERN עם השנים למרכז עולמי מוביל בתחום של פיזיקת חלקיקים ניסיונית.
בשנת 1990 נפתחה תערוכה "מיקרוקוסמוס" על פעילות והישגי הארגון. התערכוה פעלה עד לשנת 2022.
אישוש מוקדם יותר למודל הסטנדרטי התרחש כבר ב-1973. היה זה גילוי הזרמים הנייטרליים, פיזור של חלקיקי נייטרינו כתוצאה מהתנגשותם בחלקיקים אחרים, בעזרת גלאי גרגמל. גלאי גרגמל היה תא בועות ענקי שנועד לגלות חלקיקי נייטרינו שחלפו דרכו. התגלית, שסיפקה אישוש ראשוני לעבודה התאורטית בדבר איחוד הכוח האלקטרומגנטי עם הכוח החלש, הייתה הגורם העיקרי שאפשר את הענקת פרס נובל לפיזיקה בשנת 1979 למפתחי התאוריה: שלדון גלאשו, עבדוס סלאם וסטיבן ויינברג.
מאיץ LEP, שהיה הפרויקט המרכזי של CERN בשנות ה-80 ובשנות ה-90, לא הצליח לגלות את בוזון היגס או לספק ראיות ראשונות לתורת הסופר-סימטריה, אך היו לו הישגים רבים באישושים נוספים של המודל הסטנדרטי ובמדידה מדויקת של תכונות חלקיקי היסוד. בעזרת מדידות שנעשו על בוזון Z, הצליחו החוקרים להוכיח כי קיימים רק 3 סוגים של חלקיקי נייטרינו קלים.
CERN היווה לאורך השנים מרכז של תכנון וניסוי עבור גלאי חלקיקים. בשנת 1992 זכה ז'ורז' שרפק הצרפתי בפרס נובל על פיתוח גלאי מסוג תא פרופורציונלי רב-חוטי (multiwire proportional chamber) שנעשה בעת עבודתו ב-CERN.
במקביל לניסויים הפיזיקליים פותחו ב-CERN כלי מחשוב שנועדו לשפר את הפעלת הניסויים, העברת הנתונים ועיבודם. חלק מהכלים הללו הפכו למוכרים ומצליחים גם מחוץ לעולם הפיזיקה. כזו הייתה המצאת ה-WWW על ידי טים ברנרס-לי בשנת 1989. הפרויקט שלו, שהתבסס על היפרטקסט, נועד בתחילה לשימוש פנימי של החוקרים ב-CERN. מטרתו הייתה לסייע להם לחלוק מידע. ברנרס-לי ו-CERN לא רשמו פטנט על ההמצאה, וב-1993 התירה CERN שימוש חופשי בפרוטוקול התקשורת שפותח במעבדותיה. ברנרס-לי עצמו הקים את ה-World Wide Web Consortium בשנת 1994.
בעשור הראשון של המאה ה-21 הייתה CERN חלוצה ביישום רעיונות המחשוב השריגי לצורך שמירת הנתונים שיזרמו מניסויי מאיץ LHC ולצורך עיבודם. מערכת המחשוב השריגי של מאיץ LHC, הקרויה LCG ( (LHC Computing Grid) שימשה לפני הפעלת המאיץ לביצוע הדמיות רחבות היקף של פעולתו.
בספטמבר 2008 החלה הפעלתו של מאיץ LHC ב-CERN. בניית המאיץ, שעלותו נאמדת בלמעלה 5 מיליארדאירו, היא הפרויקט הגדול ביותר בתולדות הפיזיקה מבחינת מספר הפיזיקאים שהשתתפו בו, והוא שני רק לתוכניות החלל מבחינת ההשקעה הכספית. הקמת המאיץ, והניסויים הנלווים לו נמשכה כ-17 שנה.
חלקו המרכזי של המאיץ בנוי בתוך מנהרהטבעתית שאורכה כ-27 קילומטר. המתקן מסוגל להאיץפרוטונים בשני צינורות (beam pipes) מקבילים, שמתאחדים לצינור אחד סמוך למספר נקודות אינטראקציה (interaction points) לאורך המאיץ. בנקודות אלו מתרחשת אינטראקציה (התנגשות) בין פרוטונים הנעים בכיוונים מנוגדים. האנרגיה של הפרוטונים הנעים בצינורות ה-LHC מגיעה ל-7 Tev (שבעת אלפים מיליארד אלקטרון וולט; פי 7,461 מאנרגיית המנוחה של הפרוטון) ומהירות תנועתם ל-99.9999991% ממהירות האור בריק[4]. בחלק מהזמן יואצו במאיץ גרעיניעופרת. בחינת החלקיקים שייווצרו כתוצאה מהתנגשויות הפרוטונים או היונים תיעשה באמצעות גלאי חלקיקים גדולים.
ישראל נוטלת חלק בניסוי. היא השתתפה בבניית גלאים המיועדים לאחד הניסויים המרכזיים שבו, ניסוי ATLAS, וסיפקה רכיבים למערכות אחרות בניסוי.