רפי פרץ

נולד בירושלים ליוסף ולמרגלית, יוצאי מרוקו. גדל בשכונת קריית היובל. למד בישיבת בני עקיבא נתיב מאיר באותה כיתה עם אלעזר שטרן, יאיר נוה וישי בר, והיה חניך בתנועת הנוער בני עקיבא. הוא היה אתלט מצטיין, זכה באליפות ישראל לנוער בקפיצה לרוחק ובמדליית ארד בריצת 110 מטר משוכות באליפות ישראל (1974). שירת בצה"ל כטייס מסוקים בחיל האוויר הישראלי והשתחרר בדרגת רב-סרן. במסגרת שירות המילואים שירת בהכשרת טייסים בבית הספר לטיסה.

ב-10 באוגוסט 1992, במהלך תרגיל בו הטיס מסוק יסעור, נפלו מן המסוק ונספו שני לוחמים של יחידה 669 באסון הכבל. פרץ הנחית את המסוק וחובשים שהיו בו יצאו לטפל בלוחמים שנפלו. לאחר ניסיונות החייאה הוטסו השניים לבית החולים סורוקה, שם נקבע מותם. ועדה שחקרה את התאונה המליצה למפקד חיל האוויר להעיר לפרץ על כך שלא שלח את נווט המסוק לתמוך בחובשים^[1]. בשנת 2010 עתרו בני המשפחות של החללים לבג"ץ, בטענה שאין למנותו לתפקיד הרב הצבאי הראשי בשל מעורבותו בתאונה. העתירה נדחתה^[2].

למד בישיבת מרכז הרב והוסמך לרבנות בישיבת הכותל.^{[דרושה הבהרה]} בסוף שנות השמונים כיהן כמנכ"ל אל עמי. בשנת 1992 הקים את המכינה הקדם-צבאית "עצם" ביישוב עצמונה שבגוש קטיף, ב2005 עברה, במסגרת תכנית ההתנתקות, ליתד שבנגב המערבי ובשנת 2011 עברה אל יישוב הקבע נווה השוכן בחולות חלוצה^[3].

התנגד לתוכנית ההתנתקות, ועל מעורבות צה"ל בביצוע התוכנית אמר: "גרגר לא יפריד בינינו לבין צה"ל לעולם. זה מאוד קשה לי שכל החברים שלי צריכים לבוא לפה היום. יש בזה ציניות שהממשלה העמידה אותנו בסיטואציה הזאת"^[4].

ביוני 2010 חזר לשירות סדיר, הועלה לדרגת תת-אלוף ומונה לרב הצבאי הראשי במקומו של הרב אביחי רונצקי. עם בחירתו לרב הצבאי הראשי יצא נגד סירוב פקודה^[5].

לאחר אירוע בבה"ד 1, שבו יצאו צוערים דתיים מטקס בשל שירת חיילות^[6], אימץ הרב פרץ את דעתו של רמ"ח הרבנות, אל"ם הרב אייל קרים, שלפיה במקום לעזוב, רשאים החיילים הנוכחים במקום להסתפק בהיסח הדעת או בהשפלת מבט. חוות דעת זו אומצה כפקודה גם על ידי הרמטכ"ל רא"ל בני גנץ, ונכנסה מאוחר יותר לפקודת "השירות המשותף".

במהלך כהונתו נערך מבצע צוק איתן, שבו קבע, מתוקף תפקידו, את מותם של החיילים הנעדרים, אורון שאול והדר גולדין, ומסר את ההודעה למשפחותיהם^[7].

באוקטובר 2015 המליץ לרבנות הראשית להכיר בשני קצינים ברבנות הצבאית כרבני ערים, הכרה שתגמול כספי בצידה. הוא ננזף על כך בידי הרמטכ"ל, לאחר שנמצא שההכרה אינה עומדת בקריטריונים^[8].

ב-2016 החליט הרמטכ"ל גדי איזנקוט להוציא מידי הרבנות הצבאית את ענף תודעה יהודית, ולהעבירה לאגף כח האדם^[9], זאת בניגוד לדעתו של הרב פרץ. ביולי אותה שנה החליט לפרוש מתפקידו. בתקשורת הדתית פורסם בשם מקורביו כי הוא עשה זאת במחאה על פגיעת ראשי הצבא ברבנות הצבאית ובפרט על העברת ענף תודעה יהודית מן הרבנות לאכ"א^[10]. בדצמבר 2016 שוחרר מצה"ל והוחלף על ידי תא"ל הרב אייל קרים, ושב לעמוד בראש מכינת "עצם" שהקים.

ב-3 בפברואר 2019 החליטה המועצה הציבורית שמינתה מפלגת הבית היהודי לצורך איתור מנהיג למפלגה לקראת הבחירות לכנסת ה-21 להמליץ על מינויו, ולמחרת אישר מרכז המפלגה את ההמלצה^[11]. פרץ הגיע להסכם בדבר ריצה משותפת עם האיחוד הלאומי-תקומה, ולפיו הוצב במקום הראשון ברשימת איחוד מפלגות הימין לכנסת. בהמשך הגיעו שתי המפלגות להסכם עם עוצמה יהודית, ולפיו תצטרף גם היא לרשימה, ואחר הבחירות יתפלגו לשתי סיעות. בבחירות קיבלה הרשימה חמישה מושבים בכנסת.

ביוני 2019 מונה פרץ לשר החינוך ה-21 של מדינת ישראל, במסגרת הממשלה ה-34, בכהנה כממשלת מעבר.

בבחירות לכנסת ה-22 עמד פרץ בראש מפלגת הבית היהודי, הוצב במקום השני ברשימה "ימינה" ונבחר לכנסת.

בדצמבר 2019, לקראת הבחירות לכנסת העשרים ושלוש, חתם פרץ הסכם עם איתמר בן-גביר, ולפיו מפלגת הבית היהודי תתמודד ברשימה אחת עם מפלגת עוצמה יהודית. בינואר 2020, זמן קצר לפני תום המועד להגשת הרשימות, לאחר שמפלגת האיחוד הלאומי חברה למפלגת הימין החדש, הצטרפו פרץ והבית היהודי גם הם לרשימת "ימינה" הכוללת את הבית היהודי, האיחוד הלאומי והימין החדש. בן-גביר ורשימתו לא הוכנסו לרשימה, בשל התנגדותו של בנט לצירופו של בן-גביר^[12]. רשימת ימינה זכתה בשישה מנדטים, מתוכם אחד בלבד למפלגת הבית היהודי, ופרץ הוא נציגה היחיד בכנסת העשרים ושלוש.

ב-14 במאי 2020 פרש פרץ משאר חבריו בסיעת ימינה וחתם על הסכם קואליציוני עם הליכוד. הוא הצטרף לממשלת ישראל השלושים וחמש בתור השר לענייני ירושלים כראש סיעת היחיד של הבית היהודי, בעוד סיעת ימינה ממנה התפצל נותרה באופוזיציה.

ביוני 2020 כחלק מתפקידו כשר ירושלים הנחה פרץ את העברת כל משרדי הממשלה שעדיין לא שוכנים בירושלים לתוך ירושלים, כחלק מהיוזמה שלח פרץ מכתב לשר התקשורת, יועז הנדל ולשרה לנושאים אסטרטגיים, אורית פרקש הכהן, במכתב ביקש פרץ להעביר את יחידות משרדיהם של הנדל ופרקש הכהן לירושלים^[13]

בינואר 2021 הודיע שלא יתמודד בחירות המקדימות לקראת הבחירות לכנסת העשרים וארבע וימשיך לכהן כשר עד להרכבת הממשלה הבאה^[14]. לאחר בחירתה של חגית משה היא החליפה אותו בתפקיד יו"ר הבית היהודי.

עם השבעת ממשלת ישראל השלושים ושש ב-13 ביוני 2021 סיים הרב פרץ את תפקידו כשר. לאחר מכן התמנה ל"ראש מוסדות עצם"^[15] ובאוקטובר של אותה שנה מונה במקביל לדיין בבית הדין לגיור של צה"ל^[16].

במלחמת חרבות ברזל הוא גויס למילואים ועסק בתחילת המלחמה בזיהוי גופות חללים במחנה שורה.^[17]

פרץ התנגד לתוכנית ההתנתקות בשנת 2005, עם זאת, שלל נחרצות כל גילוי של התנגדות אלימה או סירוב פקודה. על מעורבות צה"ל בביצוע התוכנית אמר: "גרגר לא יפריד בינינו לבין צה"ל לעולם. זה מאוד קשה לי שכל החברים שלי צריכים לבוא לפה היום. יש בזה ציניות שהממשלה העמידה אותנו בסיטואציה הזאת"^[18]. במהלך התוכנית, סייע לאלו מתלמידיו אשר ביקשו זאת להימנע מהשתתפות פעילה במבצע על ידי שיתוף פעולה עם גורמים צבאיים.

בריאיון ביולי 2019 אמר פרץ שהוא שואף להחיל את הריבונות הישראלית על כל יהודה ושומרון, ולו בשלבים, ללא מתן זכות הצבעה לכנסת לתושבים הפלסטינים^[19].

בישיבת ממשלה ביולי 2019 שעסקה במצב הקהילות היהודיות בעולם אמר פרץ שנישואי תערובת בין יהודים ללא יהודים גרמו לאובדן שישה מיליון יהודים בשבעים השנים האחרונות^[20].

כשנשאל האם הוא מאמין שאפשר להמיר נטייה הומוסקסואלית, השיב שמניסיונו החינוכי הדבר אפשרי. כשנשאל כיצד ייעץ לתלמיד האומר לו שהוא חושב שיש לו נטייה הומוסקסואלית, השיב: "קודם כול חיבקתי אותו ואמרתי לו דברים מאוד חמים, אמרתי לו: בוא נלמד, בוא נחשוב ובוא נתבונן", על מנת שיכיר את עצמו ויחליט."^[21] דבריו ספגו ביקורת^[22], והוא כתב במכתב למנהלי בתי ספר כי טיפולי המרה הם פסולים וחמורים, וכי כוונתו בריאיון הייתה שזכותם של בעלי נטייה חד-מינית לפנות לגורמים המקצועיים בדרך מכבדת ואוהבת^[23].

בראיון שהעניק לידיעות אחרונות שפורסם בינואר 2020, נשאל פרץ כיצד היה מגיב אם אחד מילדיו היה מגלה נטייה מינית שונה, והשיב: "ברוך השם הילדים שלי גדלו בצורה טבעית ובריאה. הם בונים את הבתים שלהם מתוך ערכים יהודיים. אני לא מעסיק את הראש שלי במה היה אם". לאחר מכן נשאל מה זו משפחה נורמטיבית בעיניו, וענה: "בציבור הדתי שחי על פי התורה, המשפחה הנורמטיבית היא איש ואישה, על פי המסורת של עם ישראל. ואנחנו צריכים לדעת גם לשמור את הערכים האלה איתנו. לא צריך להתבייש בזה שאנחנו חיים בדרך הטבעית הזאת"^[24]. דבריו עוררו סערה ציבורית^[25] ולהפגנת מחאה של אלפי תלמידים נגדו^[26].

פרץ נשוי למיכל לבית היימן (אחותו הגדולה של תת-אלוף יוסי היימן), ואב ל-12 ילדים^[27]. עד לביצוע תוכנית ההתנתקות התגורר ביישוב עצמונה שבגוש קטיף. מאז מתגורר בחבל שלום, תחילה ביישוב יתד ולאחר מספר שנים בנווה. אחד מבניו, רב-סרן אלעד פרץ, שימש כסגן מפקד גדוד 202 בחטיבת הצנחנים והתפטר מתפקידו, בעידודו של אביו, בעקבות תקרית אש כוחותינו בגבול רצועת עזה שבה נהרג אחד מחייליו^[28]. בנו תום משמש כמפקד צוות במכללה לפיקוד טקטי, בעבר שימש כמפקד גדוד לביאי הבקעה. בנו, הרב רעי, החליף אותו בתפקיד ראש מכינת עצם לאחר שמונה למנהיג הבית היהודי^[29].

פרץ הוא בן דודו של העיתונאי אבישי בן חיים^[30].

מדיה וקבצים בנושא רפי פרץ בוויקישיתוף

• רפי פרץ, באתר הכנסת
• רפי פרץ, ברשת החברתית פייסבוק
• רפי פרץ, ברשת החברתית אקס (טוויטר)
• רפי פרץ, באתר כנסת פתוחה
• כל הכתבות והראיונות - הרב רפי פרץ, באתר ערוץ 7
• במבי שלג ונעמה צפרוני, להתעלם מן הכאב, באתר ארץ אחרת, 31 בדצמבר 2007
• אלעד שפינדל, נוהל רב, במחנה, 18 במאי 2011
• אורי פולק, ‏הרבצ"ר לא שוכח, באתר כיפה, 17 בפברואר 2011
• יאיר אטינגר, הרבצ"ר האשים רבנים: ניסיתם להכניע את צה"ל, באתר הארץ, 28 בפברואר 2012
• קובי מידן, ‏"אנשים בלילה" עם רפי פרץ, באתר iCast‏, 3 בפברואר 2013(הקישור אינו פעיל, 21.12.2019)
• יהודה שלזינגר, "אני המיינסטרים של הציונות הדתית", באתר ישראל היום, 7 בפברואר 2019
• שירית אביטן כהן, בתאל קולמן, ‏"אני לא חרד"לי. אני המיינסטרים של הציונות הדתית", בעיתון מקור ראשון, 9 בפברואר 2019
• אייל לוי, ‏רפי פרץ בראיון מיוחד למעריב: "ההתנתקות הייתה טעות, אמרתי לשרון - 'גירשת אותי מהבית'", באתר מעריב אונליין, 17 במרץ 2019
• יהודה שלזינגר, "הבנתי שיש לי אחריות להצלת ממשלת הימין, אז זזתי הצידה", באתר ישראל היום, 1 באוגוסט 2019
• ניצן קידר, הקו המחבר, באתר ערוץ 7, 19 בנובמבר 2020