תסמונת טראומה בעקבות אונס
תסמונת טראומה בעקבות אונס (באנגלית: Rape trauma syndrome, בקיצור: RTS) היא טראומה נפשית, שחווים נפגעי אונס. בעקבות התסמונת יכולים להתרחש שינויים בהתנהגות הפיזית, הרגשית והקוגניטיבית של הקרבנות. התסמונת תוארה לראשונה בשנת 1974 על ידי האחות אן וולברט ברג'ס (Ann Wolbert Burgess, (אנ') והסוציולוגית לינדה ליטלה הולמסטרום (Lynda Lytle Holmstrom)[1], בעקבות עבודתן עם נפגעות ונפגעי תקיפה מינית במרכז ייעוץ שהקימו בבית החולים העירוני של בוסטון.[2] התסמונת כוללת מקבץ תסמינים ותגובות התנהגותיות, פיזיות ונפשיות המשותפים לרוב קורבנות האונס מיד לאחר האונס, אך עלולים להופיע גם חודשים או שנים לאחר מכן. על אף שמרבית המחקרים בנושא פוסט טראומה בעקבות אונס עוסקים בנשים נפגעות, גם גברים שנאנסו עלולים להראות סימני טראומה בעקבות הפגיעה.[3]
התסמונת שהציעו ברג'ס והולמסטרום לא נכנסה בסופו של דבר כאבחנה פסיכיאטרית למדריכים הפסיכיאטריים החשובים בתחום (DSM-5, ארגון הבריאות העולמי, ICD-10). במהלך שנות ה-70 של המאה ה-20, בעיקר בעקבות מחקרים שבוצעו בארצות הברית על גברים שחזרו ממלחמת וייטנאם, הוצעה והתפתחה האבחנה של הפרעת דחק פוסט-טראומטית (באנגלית: Post-Traumatic Stress Disorder, בקיצור: PTSD)[4], ובסופו של דבר בשנת 1980 נכנסה אבחנה זו למדריך ה-DSM השלישי, בעוד תסמונת טראומה בעקבות אונס נותרה מחוץ לספרים[5]. עם זאת, האבחנה שהציעו ברג'ס והולמסטרום לא נשכחה, והניחה את הבסיס להמשך מחקר על ההשפעות הנפשיות של אלימות מינית, מחקר שבין היתר הוביל בשנות התשעים לניסוח האבחנה של פוסט-טראומה מורכבת[4].
שלבים נפוצים
במאמר המקורי שבו הציגו ברג'ס והולמסטרום את התסמונת, הן תיארו שני שלבים עיקריים בתגובה הנפשית של הנפגע/ת לאונס: השלב האקוטי, ושלב הארגון־מחדש.[1] בחלק מהמאמרים והמחקרים המאוחרים יותר מתואר השלב השני כשלב ההסתגלות למראית עין, ומוגדר אחריו שלב נוסף: שלב החזרה לנורמליות.[6]
שלב 1: השלב האקוטי
השלב האקוטי, החריף, מתרחש בימים או בשבועות שלאחר האונס. התסמינים המידיים של שלב זה עשויים להימשך מספר ימים עד מספר שבועות. על פי סקארס,[7] אין תגובה אופיינית בקרב קורבנות האונס. עם זאת, בארגון RAINN, הארגון הגדול ביותר בארצות הברית למאבק באלימות מינית ("הרשת הלאומית למקרי אונס, התעללות וגילוי עריות")[8] טוענים כי ברוב המקרים השלב האקוטי שחווה קורבן האונס מתבטא באחת משלוש תגובות:
- מבוטא ("הקרבנות עלולים להופיע נסערים או היסטריים, עלולים לסבול מהתקפי חרדה");
- נשלט (התנהלות נטולת רגש מצד השורד, וכלפי חוץ לכאורה התעלמות);
- או הלם וחוסר אמון (תגובה של תחושת חוסר התמצאות חזקה. ייתכן שהקרבנות יתקשו להתרכז, לקבל החלטות או לבצע משימות יומיומיות).
לא כל קורבנות האונס מראים את רגשותיהם כלפי חוץ. חלקם עשויים להיראות רגועים ולא מושפעים מהתקיפה.[9] קיימות התנהגויות רבות נוספות שניתן למצוא בשלב האקוטי:
- ערנות מופחתת
- חוסר תחושה
- מחשבה לא מאורגנת
- הקאות
- בחילות חרדה
- רעד
- אובססיה לשטוף את עצמם
- היסטריה
- בלבול
- בכי
- מבוכה
- רגישות חריפה לתגובות של אנשים מסביבם.[10]
שלב 2: שלב הארגון־מחדש
על פי ברג'ס והולמסטרום, שלב זה מתאר את ההשפעות ארוכות הטווח של אונס.
בשלב זה ניתן לראות מעברי דירה תכופים, שינוי מספר טלפון והיעזרות בבני משפחה. לרוב, מופיעים בשלב זה סיוטים. בנוסף לכך, ישנן פוביות הנלוות לטראומה בעקבות התקיפה המינית: פחד ממקומות סגורים או פתוחים (כתלות במקום בו התרחש האונס), פחד מלהיות לבד, פחד ממקומות הומים, פחד מאנשים העומדים מאחור ופחדים הקשורים למיניות.[1]
בחלק מהמקרים, המשפחה או הסביבה הקרובה אינן תומכות בקרבנות לאחר התקיפה, ואף מאשימות אותם בהתרחשות האונס ובהטלת בושה על המשפחה.[11][12] כאשר האשמת הקורבן מגיעה מצד המשפחה או הסביבה, עלול הדבר להחמיר את התסמינים ולהקשות על תהליך הטיפול.[13]
שלב ההסתגלות למראית עין
חוקרים אחרים מתארים את השלב השני כשלב ההסתגלות למראית עין, של הנפגע או הנפגע, או כשלב ה"פסאודו-הסתגלות". בשלב זה, המתרחש בחודשים שלאחר האונס, נעשה ניסיון לחזור לחיים רגילים לכאורה. למרות הנראה לעין, מנגנוני התמודדות לא תקינים יכולים להוביל לבעיות בעיבוד הרגשי של האירוע הטראומטי. שלב זה לא תואר במודל המקורי, עם זאת, במחקר המשך שביצעו ברג'ס הולמסטורם עם אותן נסייניות מהמחקר הראשון, כולן חוץ מאחת השתמשו במנגנוני הגנה כמו הכחשה, צמצום חשיבות המעשה וביצוע רציונליזציה לאונס שחוו. במחקר תוארו בנוסף התנהגויות כמו: הדחקה, התנהגות דרמטית ובריחה, שיכולה להתבטא במעבר דירה (בדומה לשלב הארגון־מחדש) או בשינוי דרסטי של המראה החיצוני.[14]
שלב 3: שלב החזרה לנורמליות
בשלב זה מתחילים הקרבנות להבחין ולזהות את המצב הרגשי, במנגנוני ההתמודדות שאומצו, ואת הנזק המשני שהיה יכול להיגרם מהם (למשל, שימוש בסמים). במהלך שלב זה מתוארת יכולת לשלב את התרחשות האונס במהלך החיים, ולהמשיך לחיות למרות זאת. הקרבנות אמורים להתגבר על תחושות אשמה ובושה שהתפתחו בעקבות המאורע. במקרים רבים אין הדבר כך, ולא מעט נפגעי ונפגעות תקיפה מינית מתארים רגשות אשם בקשר למה שחוו גם שנים לאחר המקרה.[15] לפי לסי ורוברט,[16] נפגעי תקיפה מינית גברים מקבלים טיפול פסיכולוגי רק לאחר זמן: פחות ממחצית הגברים שעברו תקיפה מינית מגיעים לטיפול תוך שישה חודשים מיום הפגיעה והזמן הממוצע שעובר בין הפגיעה המינית והטיפול בה הוא 2.5 שנים. חוקרים אחרים מצאו פערי זמן גבוהים בהרבה בין הפגיעה לפנייה לטיפול: בקרב 115 גברים שפנו לטיפול בעקבות פגיעה מינית, ממוצע הזמן בין הפגיעה והטיפול עמד על 16.4 שנים.[17]
ביקורת
במהלך השנים הופנתה כלפי התסמונת ביקורת, וההגדרה המוצעת בה לא אומצה על ידי הקהילה המדעית והארגונים הרלוונטיים (כמו האגודה האמריקנית לפסיכיאטריה) וגם לא נכנסה למדריכי האבחון הפסיכיאטריים המרכזיים. למרות תשומת הלב הרבה שמשך, יש שטענו שהמחקר המקורי של ברג'ס והולמסטורם אינו מהימן. לטענת המבקרים, המאמר אינו מגדיר בבהירות את התסמונת ואת מאפייניה, ונעשה בו שימוש במונחים לא מבוססים מדעית. בכל הנוגע לתוצאות, הן אינן נחשבות מהימנות על ידי חלק מהחוקרים וניתן למצוא בהן הטיית נאמנות.[18] בנוסף להסתייגויות האקדמיות, ישנה מחלוקת לגבי קבילות תוצאות המחקר מבחינה משפטית: פעמים רבות, בהליך משפטי יבחרו להשתמש ב"הפרעת דחק פוסט טראומטית" על פני "תסמונת לאחר אונס", כיוון שהראשונה קיימת ב-DSM, השימוש בה נפוץ יותר, והיא לא יוצאת מנקודת הנחה ודאית שאונס אכן התרחש (מה שלא תמיד קביל בבית המשפט)[18][14].
מאידך, ישנם גם הטוענים שדווקא האבחנה של הפרעת דחק פוסט-טראומטית היא מוטה, שכן היא התבססה בעיקר על מחקרים בקרב גברים שחזרו ממלחמת וייטנאם – ולכן היא מפספסת את השונות בחוויה של נשים וגברים שעברו פגיעות מיניות, במיוחד לאור העובדה שמרבית מקרי האונס והפגיעות המיניות מתבצעים בידי אדם קרוב, ולקורבן האונס יש מערכת יחסים מתמשכת אתו לפני ואחרי הפגיעות,[19] בשונה מאוד מפגיעה בידי חייל זר בעת מלחמה[5][4].
ראו גם
לקריאה נוספת
- Ann Wolbert Burgess, Lynda Lytle Holmstrom, "Adaptive Strategies and Recovery from Rape", in: Rudolf H. Moos (ed.), (1986), Coping with Life Crises, 353-365. Boston: Springer