תור הארד של הקומיקס

הראשונים שהשתמשו במונח "תור הארד" היו מעריצי הקומיקס, הפנדום. מונח זה מתייחס לחוברות קומיקס בוגרות ומודרניות יותר של תחילת שנות ה-70 ועד אמצע שנות ה-80. תחילתו של תור הארד הוא לא תוצאה של אירוע יחיד ומיוחד, אלא מקבץ אירועים ששינו את הטון של קומיקסים מהדור הקודם. אירוע אחד שכזה היה החוברת Green Lantern Vol.2 #76 מאפריל 1970, בכתיבתו של דניס אוניל ובאיורו של ניל אדמס, שבו גרין לנטרן חבר לחץ הירוק, נחשף לראשונה לעוני וחווה ספקות עצמיים^[1].

מאוחר יותר באותה שנה, ג'ק קירבי עזב את מארוול קומיקס וסיים את מה שנראה כשותפות החשובה והפוריה ביותר בתור הכסף עם הכותב סטן לי. קירבי עבר לחברת DC קומיקס, שם יצר את סדרת העולם הרביעי החל מחוברת Superman's Pal Jimmy Olsen #133 (דצמבר 1970). כמו כן, העורך הוותיק של כותרי סופרמן מורט ויזינגר פרש והוחלף בידי ג'וליוס שוורץ. או אז, שוורץ שאף למתן את השינויים מרחיקי הלכת אותם טווה ויזינגר בתקופתו. הוא הסיר את מרבית האזכורים לקריפטונייט, מקור חולשתו של סופרמן, והקטין במידה רבה את כוחותיו הכל-יכולים בזמנו. הצוות היצירתי שעמד מאחורי שינויים אלה היה הכותב דניס אוניל והמאייר קורט סוואן.

תחילתו של תור הארד חפפה עם סוף הקריירה של מרבית הכותבים והאמנים הוותיקים, או קידומם לדרגה בכירה יותר בניהול ופרישה מכתיבה/איור. הם הוחלפו בידי דור צעיר יותר של עורכים ויוצרים, שרובם הכירו אחד את השני מניסיונם בכנסים משותפים. באותו זמן, חברות הוצאה לאור החלו את העידן החדש על ידי הקטנת פרסומיהם, וביטול הכותרים הנחלשים מבחינה מכירתית. בנוסף, הם התנסו עם ז'אנרים אחרים כדוגמת ספרות אימה וחרבות וכשפים.

תקופה זו הביאה לשינויים מרחיקי לכת בהפצתן של חוברות הקומיקס ובקהל היעד. במשך הזמן, התעשייה עברה מחומרי דפוס זולים אשר בהפצה המונית בדוכני עיתונים לחומרים יקרים יותר הנמכרים בחנויות קומיקס נבחרות ומיועדים לקהל מעריצים מצומצם. המעבר בדרכי ההפצה הוביל לכניסתן לשוק של חברות הוצאה לאור רבות, דבר ששינה את המדיום מאחד שנשלט בידי מפרסמים גדולים מעטים לאחד מקיף ונרחב יותר.

בשנת 1970, חברת מארוול פרסמה את הגיליון הראשון של גיבור הספרות הזולה קונאן הברברי. הצלחתו כדמות קומיקס הובילה לעיבודים נוספים מספריו של רוברט אי. הווארד, ביניהם קאל הכובש, סוניה האדומה וסולומון קיין. DC קומיקס פרסמה את "מצביא מלחמה", ביאוולף ו"פאהפרד והעכברן האפור" של פריץ לייבר. החברה גם רכשה מחברת גולד קי קומיקס את הזכויות לדמותו של טרזן, פרי יצירתו של אדגר רייס בורוז, ופרסמה עיבודים לדמויות של בורוז כמו ג'ון קרטר.

היה זה רצח חברתו הוותיקה של ספיידרמן, גוון סטייסי, בידיו של הגובלין הירוק בחוברות The Amazing Spider-Man #121-122‏ (1973), שנחשב בידי המלומד ארנולד טי. בלומברג כמאורע המובהק לתחילתו של תור הארד, היות שהדבר מדגים את המעבר למחוזות אפלים יותר והרצון לשנות תפיסה קונבנציונלית שדמות ותיקה וקבועה יכולה להיהרג. אולם, היה שינוי הדרגתי בטון של קומיקס גיבורי-העל עוד לפני פרסומו של הסיפור בחוברות ספיידרמן - בין היתר מות אביה של גוון סטייסי (Amazing Spider-Man #90, ‏1970) ותחילת עבודתם המשותפת של אוניל-אדמס בכותרי באטמן.

בשנת 1971, העורך הראשי דאז של מארוול קומיקס, סטן לי, קיבל פניה מטעם מחלקת הבריאות ושירותי האנוש של ארצות הברית לכתוב סיפור קומיקס על השימוש בסמים. לי הסכים וכתב סיפור בן שלושה חלקים בשם "הגובלין הירוק נולד מחדש" ובו תיאור שלילי להשפעתם של הסמים. באותה תקופה, כל אזכור לסמים נאסר בידי קוד האתיקה של הקומיקס, ללא קשר לתוכן. רשות האתיקה לא אישרה את הסיפור, אך לי פרסם אותו בכל זאת. התגובות החיוביות שהתקבלו בעקבות סיפור זה הובילו את רשות האתיקה לשנות את קוד האתיקה ולאפשר את תיאורם של הסמים, כל עוד הם יצטיירו באור שלילי. מעט לאחר מכן, חברת DC קומיקס פרסמה סיפור משלה הנוגע בסמים בחוברת גרין לנטרן/החץ הירוק מספר 85. הסיפור, "ציפורי שלג אינם עפים", חשף כי שותפו הצעיר של החץ הירוק - ספידי - הפך למכור להרואין.

השינוי בקוד האתיקה של הקומיקס התיר גם את החוקים בנוגע לתיאורם של ערפדים, רוחות רפאים ואנשי זאב בקומיקס, מה שהביא לגדילה במספר חוברות קומיקס העוסקות בעל טבעי כמו היצור מן הביצה, גוסט ריידר ו"קברו של דרקולה" בין היתר. בתחילת שנות ה-70, המפרסמים התרחקו מסיפורים על גיבורי-על שנהנו מפופולריות רבה באמצע שנות ה-60. חברת DC ביטלה את מרבית כותריה מלבד אלה של סופרמן ובאטמן, בעוד מארוול ביטלה כותריה רווחיים פחות כמו דוקטור סטריינג', הסאב מרינר ואקס-מן. במקום זאת, החברה התנסתה במגוון ז'אנרים אחרים כמו מערבונים, אימה וסיפורי מפלצות, וכן עיבודים לסיפורי ספרות זולה כפי שהוזכר לעיל. טרנד זה הגיע לשיאו בתחילת שנות ה-70, והתעשייה חזרה לפרסומם של סיפורי גיבורי-על עד לאמצע שנות ה-70.

עוד מתחילת כתיבתם של סיפורי קומיקס נוצר הצורך להתייחס לבעיות חברתיות. כך למשל, סיפורים מוקדמים של סופרמן עסקו בהתעללות בילדים ובתנאי עבודה של קטינים. אולם, בשנות ה-70 עניין השייכות לא היה רק מרכיב בסיפור אלא גם הצהרה בריש גלי על עטיפות הקומיקס, וזאת כדי לקדם מכירות. הגיליונות של ספיידרמן העוסקים בסמים היו לחזית הטרנד של "שייכות חברתית" - חוברות קומיקס שעוסקות בנושאי המציאות היומיומית. הסיפור בחוברת המשותפת של גרין לנטרן והחץ הירוק עסק לא רק בשימוש בסמים אלא גם באפליה על רקע גזעני ובאי צדק חברתי. כותרי אקס-מן הפכו לפופולריים ביותר עקב הרקע עליו מבוססים הסיפורים - מוטאנטים היו למעשה מטפורה לבני המיעוטים במציאות. קומיקסים נוספים בעלי שייכות חברתית היו הסיפור "אני סקרן: שחור" בחוברות "חברתו של סופרמן, לויס ליין", שבו לויס ליין מחליטה להפוך לאישה שחורה ליום אחד ו"שד בבקבוק", שבו איירון מן מתמודד עם אלכוהוליזם. חוברות העוסקות בפמיניזם והעצמת הכוח הנשי הפכו לטרנדיות עם גרסאות נשיות לגיבורי-העל כמו ספיידרוומן, גברת מארוול והענקית הירוקה.

למרות שהיה זה טרנד חולף, הרי שסוגיות חברתיות נותרו מנת חלקם של קומיקסים בני ימינו.

כותבים ואמנים החלו לקבל יותר הכרה על יצירותיהם אף על פי שעדיין היו מחויבים להעביר את זכויות היוצרים לחברה בה עבדו. אמנים הורשו לשמור את ציוריהם המקוריים ולמכור אותם בשוק הפתוח. כאשר נפוצה השמועה שיוצריו של סופרמן ג'רי סיגל וג'ו שוסטר חיו בעוני, אמנים כמו ניל אדמס וברני רייטסון עזרו לארגן עמיתים לעבודה כדי ללחוץ על חברת DC לפצות אותם וכן חלוצים נוספים של שנות ה-30 ושנות ה-40. חברות הוצאה לאור חדשות כמו פאסיפיק קומיקס ואקליפס קומיקס חתמו על חוזים לפיהם יוצרים החזיקו בזכויות יוצרים על יצירותיהם.

אחת ההתפתחויות החשובות בתור הארד של הקומיקס הייתה הגדילה בגיבורי-על שחורים או שאר מיעוטים. לפני שנות ה-70 היו מעט גיבורי-על שאינם לבנים, כמו הפנתר השחור ופלקון, אך עם תחילת שנות ה-70 הדבר החל להשתנות עם הצגתם של לוק קייג', סטורם, בלייד, ג'ון סטוארט, סייבורג, חזיז שחור, ויקסן וטיגריס הארד.

כמה מאותם גיבורי-על מיעוטים סבלו מביקורת על הנצחת סטריאוטיפים על בסיס אתניות. דמויות כמו לוק קייג', מיסטי נייט, שאנג-צ'י ואיירון פיסט נראו כמו ניסיון של חברת מארוול להרוויח מאותם סרטי בלקספלויטיישן וקונג פו. אולם, כמה מתוכם החזיקו מעמד לאחר שאותו טרנד סרטים חלף, והפכו לפופולרים ביותר וחשובים ככל שהזמן עבר. עד לאמצע שנות ה-80, סטורם וסייבורג הפכו למנהיגי האקס-מן והטיטאנים הצעירים, בהתאמה, וג'ון סטוארט החליף בקצרה את האל ג'ורדן כדמות מרכזית בכותרי גרין לנטרן.

מארוול ו-DC עבדו על מספר כותרי קרוסאובר, כשהראשון בהם היה סופרמן נגד ספיידרמן. הדבר הוביל לקרוסאובר בין באטמן לענק הירוק, חוברת נוספת לסופרמן וספיידרמן וכן אקס-מן נגד הטיטאנים הצעירים החדשים. כותר נוסף, האוונג'רס נגד ליגת הצדק, נכתב בידי ג'רי קונוויי ואויר בידי ג'ורג' פרז בהתבסס על סקיצה מאת רוי תומאס, אך הוא מעולם לא פורסם, והדבר שיקף את האיבה העתידית בין שתי החברות. העורך הראשי של מארוול, ג'ים שוטר, לא היה מרוצה מכך שחברת DC רצתה להכליל בקרוסאובר הרביעי בין החברות את הטיטאנים הצעירים החדשים - הכותר המצליח ביותר של החברה באותם ימים - כי אם את לגיון גיבורי העל. הדבר גרם לכך ששוטר ביטל את הפרויקט המתוכנן לקרוסאובר בין ליגת הצדק לאוונג'רס.

בסביבות שנת 1970, חברת מארוול הציגה מגוון רחב של הדפסות מחודשות בשוק הקומיקס, הדפסות אשר הפכו ברבות השנים למובילות במכירות. עד מהרה החלו להופיע הדפסות מחודשות לרבים מהכותרים, לרוב מערבונים.

באמצע שנות ה-70, חברת DC פרסמה מספר רב של כותרים חדשים כגון "האלים החדשים" של ג'ק קירבי ושייד האיש המשתנה של סטיב דיטקו. החברה התייחסה לכך בתור "הפיצוץ של DC", אך לא הביאה בחשבון את מידת הצלחתם של כותרים רבים בבת אחת. הדבר הביא הלכה למעשה לקריסה של החברה ושל התעשייה, כולל שרלטון קומיקס. חברת מארוול זכתה בסופו של דבר ב-50% מנתחי השוק וסטן לי העביר לג'ים שוטר את השליטה בחטיבת הקומיקס בזמן שהוא עצמו עבד על סדרות ספין אוף שעסקו באנימציה.

כשתור הארד החל בתחילת שנות ה-70, הפופולריות עברה מז'אנר גיבורי-העל לעבר כותרים מהם נעדרו בעלי הכוחות. קומיקסים אלו קיבלו לרוב השראה מז'אנרים כמערבונים, פנטזיה והספרות הזולה. כפי שצוין לעיל, קוד הקומיקס המשוכתב משנת 1971 הותיר את ז'אנר האימה בשל להתפתחות, וכתוצאה מכך נוצרו סדרות על-טבעיות כגון היצור מן הביצה, גוסט ריידר ו"קברו של דרקולה". בז'אנר המדע בדיוני, סיפורי הישרדות פוסט-אפוקליפטיים היו תחילתו של טרנד, כפי שהועידו דמויות כדת'לוק, קילרייבן וקמנדי, אם כי הטרנד היחידי שנותר בשנת 1977 הוא מלחמת הכוכבים.

כותרים נוספים נבעו במקור מדמויות שהיו קיימות במגזינים של הספרות הזולה משנות ה-20 של המאה ה-20. דוגמאות ראויות לציון הן של קונאן הברברי, החרב הפראית של קונאן, מאסטר הקונג-פו וג'ונה הקס. ההצלחה ההתחלתית של הכותרים הללו הובילה לעיבודי ספרות זולה נוספים כמו טרזן, הצל, דוק סאבאג', קול מאטלנטיס ו"צדק בע"מ". במהלך תקופה זו, גם מארוול וגם DC פרסמו באופן קבוע עיבודי קומיקס רשמיים למגוון פרויקטים, כולל סרטים פופולרים (כוכב הקופים, גודזילה, אינדיאנה ג'ונס, מלתעות 2, 2001: אודיסיאה בחלל, מלחמת הכוכבים), סדרות טלוויזיה (בטלסטאר גלקטיקה, מסע בין כוכבים), צעצועים (כח המחץ, רובוטריקים, מיקרונאוטים, רום, כוח אטארי) ואפילו דמויות ציבוריות כלהקת קיס.

למרות שהם לא בהכרח נחשבים כשייכים לז'אנר גיבורי-העל, מספר חוברות קומיקס לא קונבנציונליות מאותה תקופה כללו נבלי-על כדמויות מרכזיות (הג'וקר, החברה הסודית של נבלי-העל, "הציוות של נבלי-העל").

יש מחלוקות בנוגע לסופו של תור הארד, כמו תחילתו, ויש האומרים כי הוא מעולם לא הסתיים. תקופת הזמן השכיחה לציון סופו של העידן היא בין השנים 1985-1986. כמו תור הכסף של הקומיקס, סוף תור הארד מתייחס למספר טרנדים ואירועים שהתרחשו בערך באותו זמן. בנקודה זו, חברת DC השלימה את פרויקט המשבר בעולמות האינסופיים, שסימן את תחייתם המחודשת של מותגי החברה על מנת שיהפכו שוב למתחריה הרציניים של חברת מארוול בשוק הקומיקס. תקופת זמן זו כוללת גם את פרסומן של חוברות משפיעות כמו "השומרים" של אלן מור ו"באטמן: האביר האפל חוזר" של פרנק מילר, אשר הגדירו מחדש את ז'אנר גיבורי-העל והיוו השראה לשנים רבות של חוברות קומיקס "אפלות וקודרות". במארוול קומיקס, אבן הדרך השכיחה לציון סופו של תור הארד היא המלחמות הסודיות.

לאחר תור הארד הגיע העידן המודרני של הקומיקס, שמיוחס לרוב בתור העידן האפל של הקומיקס.

• Grand Comics Database