תהילים ק"ז
תהילים ק"ז (מכונה גם: מזמור קיבוץ הגלויות, ארבעה צריכים להודות) הוא המזמור ה-107 בספר תהילים.
א הֹדוּ לַה' כִּי טוֹב כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ. |
הפרק פותח את החלק החמישי של ספר תהלים לפי חלוקת המסורה. יש מפרשים מזמור זה כהודיה פרטית של אנשים שהיו בצרה[1], דבר הרומז לאוניברסליות המזמור, אשר נרמז גם ברוחות השמים בפסוק 3[2], ויש מפרשים מזמור זה כשיר נבואי, כהודיה לה' על קיבוץ הגלויות מהגלות הארוכה אחרי חורבן בית שני[3], שיש המזהים אותו עם העליות הרבות בתקופה שסביב הקמת מדינת ישראל[2][4]. בכך המשורר ממשיך את סיום המזמור הקודם (קו,מז) בו הייתה הבטחת בני הגלויות, שכאשר יקבצם האלוקים לארץ ישראל יודו לשם קודשו, במזמור זה הוא כותב את ההודיה שלהם.
לפי פרשנים נוצרים מסוימים, המזמור מדבר על הגאולה, כאשר בכל בית הנושעים מודים לה' לאחר שחטאו, נקלעו לצרה, וה' הציל אותם. למעשה כל אלה רומזים לגאולה דרך ישו על הצלב[5].
המזמור נאמר על פי מנהג החסידים לפני מנחה בערב שבת, ועל ידי הספרדים בפסח, ותוקן על ידי הרבנות הראשית להיאמר בפתיחת תפילת ליל יום העצמאות ויום ירושלים.
תוכן ומבנה המזמור
המזמור בנוי משבעה בתים המתחלקים לשלוש קבוצות: הבית הפותח, ארבעת הבתים האמצעיים, ושני הבתים המסיימים.
בית א'
בפתיחת המזמור (פסוקים א-ג) מתייחס המשורר להודיה לה' של "גאולי ה' אשר גאלם מיד צר". ומיד מפרש את הגאולה אליה הוא מתכוון: '"מארצות קבצם"' - קיבוץ גלויות המוני. לפי פירושים מסוימים אין המשורר מתכוון לגאולת מצרים ולעלית עולי בבל, שכן אז יצאו בני ישראל בקבוצה אחת ובכיוון אחד, לא מארבע כנפות הארץ, ולא באניות דרך ים.
כוונת המשורר, לפי אותו פירוש, היא לקיבוץ גלויות האחרון, אז תהיה הגאולה האמורה במזמור בכל עוצמתה: קיבוץ גלויות מארבע כנפות הארץ, בנתיבי המדבר, באניות ובדרך הים. פסוקי המזמור מקבילים לפרשת הגאולה בתורה בה נאמר: "אם יהיה נדחך בקצה השמים, משם יקבצך ה' אלקיך ומשם יקחך" (דברים ל').
בית ב' – ה'
ארבעת הבתים במרכזו של המזמור (פסוקים ד' – ל"ב) מתארים ארבעה סוגים שונים של "גאולי ה' אשר גאלם מיד צר": 'התועים במדבר', "ישבי חשך וצלמות", "ויגיעו עד שערי מות" ו"יורדי הים באניות". התלמוד למד מבתים אלו ש"ארבעה צריכין להודות", וקבעה את ברכת הגומל להולכי דרכים, אסירים שהשתחררו, חולים שהתרפאו וליורדי הים שהגיעו אל מחוז חפצם (ברכות נד, ב).
לעומת הפירוש התלמודי, לפי פרשנים מסוימים, קריאת המזמור בהקשרו המקראי - מפרשת בתים אלו כמתייחסים דווקא להולכים בדרך לארץ גאולתם. גאולי ה' שהתקבצו מארצות העולם ועלו לארץ ישראל. בדרך לארץ ישראל יעברו מסע ייסורים הכולל את כל הארבעה שחייבים להודות[6].
בכל בית מארבעת הבתים יש ארבעה חלקים המתארים לפי הסדר: צרה, צעקה, הצלה ותודה.
בית ו'
בסיום המזמור (פסוקים לג - לח) מתאר המשורר, לפי פרשנים מסוימים, כיצד ה' עושה דבר והיפוכו: ארץ ישראל, שהייתה מלפנים ארץ נפלאה הפכה לשוממה בגלות: "ישם נהרות למדבר ומצאי (=מקורות) מים לצמאון: ארץ פרי למלחה מרעת ישבי בה"[7].
פסוקים אלו מקבילים לפי פירושים אלו לפסוקי הגלות בתורה (דברים כט): "וְאָמַר... הַנָּכְרִי אֲשֶׁר יָבֹא מֵאֶרֶץ רְחוֹקָה... גָּפְרִית וָמֶלַח שְׂרֵפָה כָל אַרְצָהּ לֹא תִזָּרַע וְלֹא תַצְמִחַ... וְאָמְרוּ עַל אֲשֶׁר עָזְבוּ אֶת בְּרִית יְיָ אֱלֹהֵי אֲבֹתָם".
לאחר ששובו הגאולים לארץ מתהפך המצב, הארץ השוממה נהפכת שוב לפורחת: "ישם מדבר לאגם מים וארץ ציה למצאי מים: ויושב שם רעבים ויכוננו עיר מושב: ויזרעו שדות ויטעו כרמים ויעשו פרי תבואה: ויברכם וירבו מאד ובהמתם לא ימעיט". הארץ ששבו אליה נהפכת לארץ פורחת מלאה כרמים ופירות, ברכה עצומה בבנים ובעושר. זוהי פריחת הארץ, המהפכה של "הקץ המגולה" המבוארת בגמ' (סנהדרין צח ע"א).
בתים ז'- ח'
בסיום המזמור (פסוקים לט - מג) מתאר המשורר את אובדן הדרך של הנדיבים, לעומת זאת מתאר המזמור את תגובתם של הישרים, היודעים להודות לה' על חסדו: "יראו ישרים וישמחו... ויתבוננו חסדי ה'".
בליטורגיה
לפי מנהג הספרדים, מזמור זה הוא מזמור של פסח, שכן במזמור זה נזכר הודיה לה' על גאולה מיד צר, יורדי הים, הולכי מדברות, יוצא מבית האסורין, שכל אלו היה לעם ישראל שיצאו ממצרים.
על פי תלמיד הבעש"ט רבי מנחם נחום מצ'רנוביל, ר' ישראל בעל שם טוב הנהיג לאומר את המזמור בפתיחה תפילת המנחה של ערב שבת[8]. פירוש המיוחס לבעש"ט על המזמור, המתאר את קיבוץ הנשמות בשבת ותעיית הניצוצות במהלך השבוע, הודפס פעמים רבות, החל ב"ספר קטן" (תקס"ה)[9]. יש מסבירים, שזה מכיוון שאדם במשך השבוע עובר הרבה סכנות, וכשמגיעה השבת, זה הזמן להודות לה' על ניסי כל השבוע[10].
הרבנות הראשית לישראל תקנה לומר מזמור זה בפתיחה לתפילת ערבית של ליל יום העצמאות. לדעת מספר רבנים ציונים, תקנת הרבנות רק חשפה את כוונתו המקורית של משורר תהילים, שייעד מזמור זה, כשיר נבואי[א], כהודיה לה' על קיבוץ הגלויות שהיה לפני ובעיקר עם קום מדינת ישראל – מדינת קיבוץ גלויות[2][4]. לאחר מלחמת ששת הימים, כשתיקנה הרבנות הראשית את יום ירושלים, הורתה לומר את המזמור גם בו.[11]
על פי עדות אחד מראשוני השבתאים המומרים, באמצעות תפילה שכללה את המזמור הזה הציל שבתי צבי את העולם מחורבן[12].
נ' הפוכה
במזמור זה יש שבע פעמים נו"ן הפוכה, בטעם הדבר נאמר בתלמוד[13]: ”עשה להן סימניות כאכין ורקין שבתורה, לומר לך: צעקו קודם גזר דין - נענין, צעקו לאחר גזר דין - אינן נענין!”
המפרשים התקשו להבין מדוע רק על יורדי הים יש סימניות ולא על שאר הסכנות.
בתרבות
- יודו לה' חסדו - לחן של ר' מנדל פולק, לשיר ביצועים רבים המפורסם שבהם של גלעד פוטולסקי באלבום הנשמה לך 6[14].
- יודו לה' חסדו - שיר שהולחן על ידי שלום ברוכשטאט לרגל יום הודלתו ה-106 של הרבי מליובאויטש בשנת ה'תשס"ח והתקבל בחסידות חב"ד[15].
- רעבים - שלמה דסקל, לחן של ישראל באדאנסקי באלבום טביעת אצבע.
ראו גם
- ברכת הגומל
- הודיה לה'
- יום העצמאות
לקריאה נוספת
- שלמה ויסבליט, "מזמור ק"ז בתהלים: הד לשיבת ציון", בית מקרא 34, ב (תשמ"ט).
- הרב שמואל קרלינסקי, המזמור שנכתב על גאולתנו, בתוך: הרב יהודה אפשטיין (עורך), קדושת ציון - מב, ניסן תשע"ט
קישורים חיצוניים
- הרב אלחנן סמט, מזמור ק"ז, באתר תורת הר עציון, 30 בספטמבר 2015
- הרב יואל בן נון, יום העצמאות - מזמור שיר ליום עצמאותנו, באתר תורת הר עציון