שלמה חנוך רבינוביץ
רבי שלמה חנוך הכהן רבינוביץ (ה'תרמ"ב – י"ח באב ה'תש"ב; 1882 – 1942) היה האדמו"ר הרביעי של חסידות ראדומסק.
 | |||||
| לידה | 1882 ה'תרמ"ב ראדומסק, רפובליקת פולין  | ||||
|---|---|---|---|---|---|
| פטירה | 1 באוגוסט 1942 (בגיל 60 בערך) ורשה | ||||
| מקום קבורה | ורשה | ||||
| מקום מגורים | ראדומסק, סוסנוביץ | ||||
| מקום פעילות | ראדומסק, סוסנוביץ | ||||
| תקופת הפעילות | ? – 1 באוגוסט 1942 | ||||
| חיבוריו | שבחי כהן | ||||
| |||||
  | |||||
קורות חייו
שלמה חנוך הכהן נולד לרבי יחזקאל, האדמו"ר מראדומסק, מחבר "כנסת יחזקאל". הוא היה נינו של רבי שלמה, מייסד השושלת, בעל "תפארת שלמה". הרב התחנך ב"חצר" של אביו האדמו"ר, ולמד תורה מפי הגאון מאמסטוב. היה בעל כישרונות גדולים, ואחדים מחידושיו בהלכה שחידש מימי נעוריו נדפסו בספרי שו"ת שונים.[2] אחרי נישואיו עסק במסחר והצליח מאוד בעסקיו. לאחר שנפטר אביו האדמו"ר בי"ח בחשוון תרע"א, עלה לכס האדמו"רות והוא בן 29. הוא נודע בכך שלמרות היותו אדמו"ר מפורסם, היה קשור ואף נסע לאדמו"רים אחרים (למשל, לר' ישראל מצ'ורטקוב), כך שהיה גם אדמו"ר וגם חסיד.
מפעלו הגדול היה ייסוד רשת ישיבות "כתר תורה". הרשת הקיפה שלושים ושש ישיבות ברחבי פולין וגליציה, ויחד עם חתנו, הרב דוד משה רבינוביץ, ניהל את הרשת. תוך כדי הנהגתו הרוחנית, הוא המשיך לעסוק במסחר וזכה לעושר רב. את רוב כספו הקדיש להחזקת הישיבות ולתמיכה בעניים. למרות עיסוקיו, הוא שקד על הכנת שיעוריו שהצטיינו בסדר ובדייקנות. הוא היה מאורגן מאוד וקבע זמנים מדויקים ללימוד כל מקצועות התורה בזמניהם, ולכך חינך את חסידיו ותלמידיו.[4] האדמו"ר זכה לחסידים רבים, ושמעו יצא גם בגליציה. כך קרה שבקרקוב היו יותר שטיבלך של ראדומסק מאלה של גור.
הוא היה ידוע גם בספרייתו הגדולה שכללה כתבי יד יקרים, והייתה הספרייה היהודית השנייה בגודלה בפולין (הראשונה הייתה של הרבי מגור).[5]
בתקופת השואה
בפרוץ המלחמה נפש האדמו"ר בצד הגליצאי של הרי הקרפטים. באותו זמן היה מקום מגוריו הקבוע בסוסנוביץ, ולפי מה שמסופר בספר "קדוש השם" של הרב שמעון הוברבנד חיפשוהו הגרמנים כבר בתחילת הכיבוש, ומכיוון שלא מצאו אותו בביתו הוציאו את זעמם על אחד מגדולי תלמידיו וירו בו. האדמו"ר לא חזר לביתו אלא נסע ללודז', שם הייתה לו אפשרות לעזוב את פולין. אך הוא לא נעתר להפצרות חסידיו לברוח, ואמר: רצוני להיות עם כל היהודים. בחנוכה ת"ש (1939) יצא מלודז' והגיע לוורשה, חבול בגופו ומרוט זקן. שם התאכסן בבית אחד מחסידיו. חסידים רבים התקבצו לשמוע את תורתו ולהשתתף בתפילות וב"טיש" שניהל. למרות חולשתו ממחלת הסוכרת ומהתלאות, המשיך בלימודו ודחה הצעות לברוח. אף על פי שכאן כבר היה חסר אמצעים כספיים, המשיך לתמוך בנצרכים וארח נזקקים על שלחנו. הוא המשיך במנהגו לבקר אדמו"רים אחרים למרות הסכנות הכרוכות בכך. כדי לשחררו מעבודות כפייה רשמו אותו כעובד בחברת "חסד של אמת", אך עד מהרה עלה עליו ועל משפחתו הכורת.[6][7]
בשבת י"ח אב תש"ב, בשעה 4, פרצה פלוגת חיילים לביתו, רח' נובוליפקי 30, עברה מדירה לדירה והרגה באותו בית 150 איש, ביניהם את האדמו"ר ואת כל משפחתו. הרבי נקבר באוהלו של האדמו"ר מנובומינסק. לפי גרסה אחת אמר הרבי לרוצחים לפני מותו: אני יודע שבאתם להרגני, ואני בוחר למות בביתי ולא אי שם בקרון מלא רעל.[8]
משפחתו
בתו היחידה, רייזל, נישאה לרבי דוד משה רבינוביץ, שהיה בן דודו האדמו"ר רבי נתן נחום רבינוביץ מקרימילוב. הרב דוד משה שימש כראש רשת הישיבות והיה מועמד לעמוד בראש ישיבת חכמי לובלין אחר פטירת הרב מאיר שפירא. נולד להם בן יחיד, אברהם אלימלך יחזקאל אהרן, שנפטר בהיותו בגיל ארבע ונטמן בבית החיים בעיר סוסנוביץ.[9]
חיבורו
