שלמה ארוך

ארוך נולד למשפחה בת שני אחים ושלוש אחיות בסלוניקי^[1]. אביו עבד בנמל כסבל וטוען משאות, שטיפח את כישרון בנו באיגרוף.

שלמה ארוך החל להתאגרף בילדותו. בגיל 14 ניצח את בקרב החובבים הראשון שלו, במועדון הספורט היהודי מכבי סלוניקי^[2]. עד הגיעו לגיל 17 ארוך ניצח על 24 קרבות (שהוכרעו כולם בנוקאאוט) בדרך לזכייה בתואר אלוף יוון לשנת 1938 ואלוף הבלקן לשנת 1939 במשקל בינוני^[3]. בעת שירותו בצבא היווני, הצטרף לנבחרת האולימפית של יוון^[4]. שם העלה את מאזנו ל-27 ניצחונות ונותר בלתי מנוצח. ארוך נהג להילחם בעמידת "Southpaw" המסורתית לשמאליים. לדבריו, בשל סגנון הלחימה הקליל והזריז, כינויו בזירה היה "הבלרינה"^[5].

בשנת 1941 כבשו הגרמנים את יוון, ובשנת 1943 החלו לשלח למחנה ההשמדה אושוויץ-בירקנאו את רבבות יהודי סלוניקי. ארוך נשלח לאחר הכיבוש הנאצי לעבודות כפייה ביוון, ולאחר מכן לאושוויץ. זמן קצר לאחר הגיעו לאושוויץ גילו מפקדי המחנה את יכולת האיגרוף שלו. הם הכריחו אותו להתאגרף נגד אסירים אחרים, חלקם בעלי ניסיון מקצועי באִגרוף, במטרה לבדר את אנשי האס אס ששהו במחנה. ארוך נדרש להילחם בגברים גדולים ממנו בהרבה. רובם היו אסירים יהודים, אך חלקם אסירים צוענים ומדי עת גם שומרים נאצים. הקצינים הנאצים היו צופים בקרבות ומהמרים עליהם^[6]. הקרבות התקיימו פעמיים או שלוש בשבוע ונמשכו עד שקרס אחד המתמודדים או עד שנמאס לצופים^[2]. על כל ניצחון היה ארוך מקבל כיכר לחם, בעוד האסיר המפסיד היה מוצא להורג^[4]. את כיכר הלחם שקיבל על ניצחונותיו בקרבות חלק ארוך עם חבריו לצריף^[7]. השומרים הנאצים נתנו לארוך לעבוד במטבח של המחנה כדי שיהיה לו כוח להילחם. בדרך זו הצליח לשרוד במחנה עד לפיזורו בשנת 1945.

ארוך הועבר למחנה ברגן-בלזן שם עבד בפרך עד לשחרור המחנה. בתום המלחמה פתח ארוך במסע חיפושים בין מחנות הניצולים, בחיפוש אחרי קרובי משפחתו. כל משפחתו של ארוך נספתה במחנה ההשמדה. אביו של ארוך נהרג לאחר שנחלש ולא יכול היה להמשיך בעבודת הפרך. אחיו אברהם הוצא להורג בירייה, לאחר שסירב לעקור שיני זהב מפיותיהם של יהודים שנספו בתאי הגזים. אימו, אחיותיו וכל הילדים לבית משפחתו הוצאו להורג בתאי הגזים באושוויץ^[4].

ארוך פגש את מרתה לבית יחיאל, אף היא ניצולת שואה מסלוניקי. בשנת 1945 העפיל הזוג לארץ ישראל, שם התחתנו^[8]. לזוג נולדו ארבעה ילדים. לאחר עלייתו לישראל התגייס ארוך לצבא הגנה לישראל ולחם במלחמת העצמאות^[3]. הוא המשיך להתאגרף מפעם לפעם במסגרת חובבנית, אך לא חזר לפעילות מקצוענית. כפי הנראה, ב-1955 נחל את הפסדו היחיד בקריירה, כשהוכרע בסיבוב הרביעי על ידי מתאגרף איטלקי בקרב שנערך בתל אביב.

ארוך עבד תקופת מה בשיתוף פעולה עם מנטש צרפתי הן בעסקי הובלות והן כסדרן אירועי מפא"י. ב-1948 הקים ארוך את חברת ואייר להובלות.

הסרט "ניצחון הרוח" ("Triumph Of The Spirit") שיצא בשנת 1989 מבוסס על סיפורו של ארוך. דמותו של ארוך מגולמת בסרט על ידי השחקן וילם דפו. הסרט מתאר את קורות משפחתו באושוויץ, ומתמקד בהישרדותו של ארוך ושל אשתו מרתה, המופיעה בסרט בשם אלגרה.

• יהדות סלוניקי
• שואת יהודי יוון
• הארי האפט
• ויקטור פרץ
• ניצחון הרוח

• שלמה ארוך, באתר BoxRec
• רועי ברק, שלמה ארוך הלך לעולמו, באתר הארץ, 30 באפריל 2009
• ניר 'שוקו' כהן, אגרוף המחץ: סיפורם של ויקטור פרז ושלמה ארוך, באתר ynet, 12 באפריל 2010