שכונות הטבעת הן חמש שכונות בירושלים: נווה יעקב, גילה, תלפיות מזרח, רמות אלון ופסגת זאב, שהוקמו מעבר לקו הירוק, על שטחים שנכבשו על ידי צה"ל במלחמת ששת הימים וסופחו מוניציפלית לעיר. מטרת הקמת השכונות הייתה יצירת רצף שכונות מגורים יהודיות סביב מרכז העיר. כיום מתגוררים בשכונות אלה כ-181,000 איש.
בעקבות מלחמת ששת הימים ב-1967 שונתה מפת העיר ירושלים. שני חלקיה, המערבי והמזרחי, אוחדו תחת שלטון ישראל, ובנוסף סופחו עוד כ-63 קמ"ר של כפרים ושטחים פתוחים מיהודה ושומרון לישראל, כולם לשטחה המוניציפלי של ירושלים. שטחה הורחב ל-108 קמ"ר, למעשה פי שלושה משטח העיר המערבית לפני מלחמת ששת הימים. בתום המלחמה הוחל במדיניות ממשלתית לפיה יש להקיף את מרכז העיר בשכונות מגורים גדולות, שבהן יתגוררו אלפי יהודים, תוך ניצול כל שטח פנוי לבניית דירות רבות בזריזות מרבית. מדיניות הבינוי שמה דגש על שכונות לוויין שיעבּו את ירושלים ומדיניות האכלוס ייעדה את השכונות החדשות כפתרונות דיור לזוגות צעירים, עולים חדשים, ובני המעמד הבינוני. שכונות הטבעת הן הביטוי הבולט ביותר למדיניות זו.
בשנים הראשונות התאכלסו השכונות במהירות רבה. גם לאחר סיום שלב אכלוס הדירות החדשות המשיך גידול האוכלוסייה בשכונות אלו, משום שרבים מהתושבים החדשים היו זוגות צעירים שילדיהם נולדו בשכונה. עם השנים התבגרה האוכלוסייה, והילדים שבגרו לרוב עברו להתגורר מחוץ לשכונה. כתוצאה מכך הואט קצב הגידול של האוכלוסייה. האוכלוסייה בשכונות מסוימות, כמו נווה יעקב ורמות אלון, התחלפה במהלך השנים, ואחוז החרדים בהן עלה משמעותית.
שכונות הטבעת בנויות על שטחים שנכבשו על ידי צה"ל במלחמת ששת הימים. מוסדות האומות המאוחדות, האיחוד האירופי, הרשות הפלסטינית, וחלק מהשמאל בישראל, רואים בשכונות אלו התנחלויות, אולם מדינת ישראל מתייחסת אליהם כאל שכונות של ירושלים, עקב חוק ירושלים (ראו מעמדה החוקי של ירושלים).[1]
שכונת הר חומה, שאף היא מחוץ לקו הירוק, נבנתה בשנות ה-90, ולכן אינה נחשבת משכונות הטבעת.