שטירל
שטירל (שם מדעי: Acipenser ruthenus; נקרא גם: אשטוריאן, האספן, זאב מים) הוא מין של דג ממשפחת החדקניים, מסוג החדקן.
 שטירל | |
|---|---|
 שטירל | |
| מצב שימור | |
 | |
| מיון מדעי | |
| ממלכה: | בעלי חיים |
| מערכה: | מיתרניים |
| על־מחלקה: | מקריני סנפיר |
| מחלקה: | מקריני סנפיר |
| סדרה: | חדקנאים |
| תת־סדרה: | Acipenseroidei |
| משפחה: | חדקניים |
| סוג: | חדקן |
| מין: | שטירל |
| שם מדעי | |
 Acipenser ruthenusליניאוס, 1758 | |
 | |
תפוצה ותיאור
השטירל רווח במימי הוולגה והדנובה ובנהרות אחרים הזורמים אל הים השחור והים הכספי. בנוסף הוא נמצא לעיתים בים הבלטי ובאגמים גדולים של שוודיה ופומרניה. כשאר בני סוגו הוא נוהג לעלות במעלה הנהרות בחודשים מאי ויוני להטיל ביצים[2].
השטירל עשוי להגיע למשקל של עד 16 ק"ג ולאורך של 100 עד 125 ס"מ. הזכרים מגיעים לבגרות מינית בגיל 3 עד 7 שנים, והנקבות בגיל 5 עד 12 שנים. השטירל חי לרוב 22 עד 25 שנה.
הכלאות
בשנת 1952 הצליחו חוקרים לייצר הכלאה בין הבלוגה והשטירל שהצליח להעמיד צאצאים משלו. הכלאה של 50% בלוגה ו 50% שטירל, הנקראת בורטסבסקיה או בסטר נמצאה יחסית גדולה, בעלת רמת פריון גבוהה, ואיכות מעולה של ביצי דגים. הכלאת האקסיסקאיה בעל 75% גנים של שטירל ו-25% גנים של בלוגה נמצא מתאים במיוחד לייצור קוויאר והכלאת ונירובסקאיה בעלת 25% גנים של שטירל ו-75% גנים של בלוגה נמצאה בעלת קצב גידול גבוה וגודל בוגר גדול במיוחד[3].
כמאכל
ביצי השטירל משמשים להכנת קוויאר.
השטירל נחשב בעיני רבים ברוסיה למעדן. מרק שטירל היה נחשב לסמל של המטבח הרוסי ומחירו היה גבוה. על פי הנוהג, הדג היה מוצג חי בתוך אקווריום לפני האורחים קודם להכנת המרק והגשתו. יוג'ין שולייר, שהיה קונסול של ארצות הברית ברוסיה באמצע המאה ה-19 העריך מאוד את מנהגי רוסיה וכתב על השטירל שהוא "מלך לא רק של דגי רוסיה אלא של הדגים בכלל". לעומת זאת, אלכסנדר דיומא האב לא ראה כל ייחוד במרק השטירל, למעט מחירו המוגזם לטעמו. בימים עברו החזיקו אצילי סנקט פטרבורג בעגלות מיוחדות עם בריכות דגים ואמצעי חימום מתאימים שאפשרו את הובלת דגי השטירל מהוולגה ונהר האוקה אל עירם, מבלי שהמים בבריכה יקפאו בדרך ויגרמו למותם של הדגים[4].
השטירל שימש למאכל כבר בתקופה המזוליתית ושרידים ממנו נמצאו במספר אתרים מתקופה זאת ברומניה[5].
בהלכה
השטירל, שקשקשיו קשים לקילוף, הוחזק במסורת האשכנזית כטמא, אך הספרדים בטורקיה החשיבוהו לכשר. ב-1782 הצליח הרב יחזקאל לנדא "הנודע ביהודה" לקלף את הקשקשים אחרי השריית הדג בתמיסה, וענה לרב האשכנזי של טמשבורג שהוא כשר ללא ספק. ב-1797 התלקח פולמוס הלכתי בנדון, כשהרב אהרן חורין אימץ את ההיתר ופרסמו בספר. מאחר שהנודע ביהודה כתב בתשובתו שמבחן הכשרות של הרמב"ן לדגים, המצריך הסרת קשקשיהם, חסר בסיס בש"ס, היו רבנים אחרים וביניהם מרדכי בנט משוכנעים שהמכתב הוא זיוף ואסרו את הדג. המחלוקת גוועה ב-1800 לאחר שדייני פראג מצאו את תשובתו המקורית של הנודע ביהודה ואישרו את תוכנה. מאז אסרו רוב הפוסקים את הדג בכל זאת, אם כי לא כולם.[6][7]
