שד"ר

בזמן שבית המקדש היה קיים, שלחו אליו הקהילות שבגולה את כספי מחצית השקל. בכל עיר הייתה קופה מיוחדת שלתוכה היו נותנים את כספי השקלים, ופעם בשנה ביום קבוע, נשלח הכסף לירושלים בידי אנשים ממשפחות מיוחסות.

כספים אלו יועדו לקרבנות הציבור, פעילותם השוטפת של בית המקדש ומוסד הסנהדרין, תיקון חומות ירושלים ואספקת צורכי עולי הרגל כתשתיות המים ועוד.משחרב בית-המקדש בטלה מצוות מחצית השקל, אך היהודים המשיכו לשלוח כספים לארץ ישראל. במקביל, ניסה השלטון הרומאי להפוך את הכספים הללו למס מיוחד בסכום שני דינרים, אותו היו צריכים היהודים לשלם לרומא. יהודי התפוצות המשיכו להעביר כספים לארץ ישראל, אך בהיעדר בית המקדש פסקה חובת העלייה לרגל ולכן התקשו היהודים בגולה להביא בעצמם את תרומתם. כך נוצר צורך לשלוח שלוחים מיוחדים לקהילות הפזורה היהודית, כדי לעורר את העם לתרומה ונדבה, ואף לגבות כספים בשם מרכז ההנהגה של האומה שהמשיך להתקיים בארץ ישראל.

על אף שבית המקדש חרב, הייתה להנהגה שבארץ ישראל עדיפות והשפעה על כלל היהודים שבתפוצות. דוגמה לכך היא סוגיית הלוח העברי שנקבע באותן שנים על ידי קידוש החודש. דבר שיכול לפי ההלכה להתקיים אך ורק על ידי בית דין שבארץ ישראל.

מוסד שליחי ארץ ישראל התפתח בצורות שונות החל מחורבן בית שני, והמשיך בימי הסנהדרין בהנהגתו של רבן גמליאל דיבנה^[1]. כך הונח יסוד השליחות ונהפך למוסד קבוע ששימש קשר עיקרי בין ארץ ישראל והגולה וסיפק סכומים משמעותיים לצורכי לימוד התורה ומוסדות הנשיאות והסנהדרין שהמשיכו להתקיים בארץ ישראל. במאה הרביעית הייתה השליחות מוכרת באופן רשמי על ידי השלטון הרומי-ביזנטי.

בראשית העת החדשה, המשיכו התרומות מהקהילות היהודיות בחוץ לארץ להוות מקור קיום מרכזי עבור יהודי ארץ ישראל. הרב ראובן מרגליות סבור שהמנהג בתפוצות לאסוף מעות א"י לקופות בשם קופת רבי מאיר בעל הנס, מקורו בשיבוש מקופות שהתקין הרמב"ן במאה ה-13 בעת שעסק בשיקום היישוב היהודי בא"י. משכך נקראו בקצרה קופות רמב"ן. אך דורות מאוחרים יותר פירשו את ראשי התיבות כקופות רבי מאיר בעל הנס. במאה ה-14 החלו יהודי אשכנז בביסוס מערכת גבייה יותר מאורגנת בקהילות התפוצות. בספרות ההלכה של המאה ה-15 מוזכרים גזברים שהיו ממונים על איסוף הכספים בתפוצות ושליחתם לארץ ישראל. במקביל החל להתפתח באותן שנים מוסד השד"רות בצורתו המוכרת בעת החדשה, בה נשלח השד"ר באופן מיוחד מארץ ישראל, כדי לגייס כסף ליישוב. חלק מהשד"רים נשלחו במקרים בהם נוצר צורך מיידי בסכום כסף גבוה בעקבות פורענויות שונות שפקדו את יושבי הארץ. בסוף אותה מאה כבר קיימות ידיעות על שד"רים שנשלחו לגבות כספים בצורה סדירה ללא קשר למאורע מסוים^[2].

בתקופת השלטון העות'מאני בארץ ישראל הוסיף להתפתח ולהשתכלל מוסד השד"רות.ב-1726 הוקם ועד פקידי קושטא באיסטנבול על מנת לתמוך ביהודי ארץ ישראל בכלל ויהודי ירושלים בפרט באמצעות גיוס כספים שיטתי ברחבי האימפריה העותמאנית ותפוצות ישראל נוספות. בירושלים הוקם במקביל "כולל עיה"ק (עיר הקודש) ירושלים" (או "כולל הספרדים בירושלים"), כלומר ועד מקומי שתפקידו היה לחלק את הכספים בירושלים לפי תקנות הוועד. וכך גם בערים נוספות בארץ.

במהלך המאה ה-19 המשיכה תופעת השליחות, מסעותיהם התרחבו לקהילות רחוקות כגון מרכז אסיה, ארצות הברית ואפילו אוסטרליה. מתקופה זו ידועים פרטים על שד"רים רבים שנשלחו מארץ ישראל על ידי ראשי הקהילות בירושלים, חברון, צפת וטבריה אל קהילות הגולה כדי לאסוף כספים^[3] ולגייס תרומות למען קיום קהילותיהם בארץ. כספים אלו שימשו למימון הקמת מפעלי תורה וחסד, ישיבות, בתי יתומים, לבניית שכונות חדשות מחוץ לחומות העיר העתיקה בירושלים וגאולת הקרקע כאשר הותר הדבר לפי פירמן ואחר לפי החוק העות'מאני^[4].

בהדרגה חלו שינויים רבים במוסד השד"רות. ברבע הראשון של המאה ה-19 הוקם ארגון הפקידים והאמרכלים של אמסטרדם (פקוא"ם) אשר ניהל מנגנון איסוף כספים מארצות מערב אירופה ובהמשך גם בארצות הברית, מטרת הארגון הפקוא"ם הייתה לייעל את שיטת איסוף הכספים ולמסד אותו באופן קבוע ללא צורך בשליחת שד"רים לקהילות השונות. לאור הצלחתו הרבה ובעקבות מחלוקות עמו על אופן הקצאת הכספים למטרות השונות של היישוב ובמיוחד לאור ניסיונו לכפות את השקפותיו על אופן התפתחותו והתנהלותו של היישוב היהודי בארץ, קמו בארצות נוספות ארגונים דומים, ביניהם ארגון רוזני וילנה, כולל הולנד ודויטשלנד, כולל חיבת ירושלים, כולל ורשה ועוד.

השתפרות תנאי התחבורה, הדואר, העיתונות, הדפוס והבנקאות בארצות רבות, השפיעו על ירידת הצורך בשליחות הישנה, כפי שכתב יערי בספרו:

מה שהצריך לפנים הסברה שבעל פה אפשר עתה לעשות במכתבים הנשלחים ומתקבלים בקביעות, והדברים הטעונים הסברה רחבה להמוני עם, אפשר להדפיס בקונטרסים מיוחדים או לפרסם בעיתונות. העברת הכספים מאירופה המזרחית לארץ ישראל, שנעשתה לפנים על ידי השליחים שהיו נאמנים בעיני שולחיהם, ניתנת להיעשות עתה בצורה בטוחה על ידי המחאות בנקים. עם השתפרות תנאי התחבורה באירופה המזרחית ובארץ ישראל, גוברת העלייה והעלייה לרגל, ומתרבים הקשרים האישיים בין הארץ והגולה. להידוק הקשרים בין הארץ והגולה מסייעת גם העיתונות היהודית המתפשטת והולכת. גם ארגון הכוללים בארץ ישראל לפי ארצות מוצא מגבירה את הקשר האישי בין המקבלים בארץ ישראל והנותנים בארצות הגולה. ארץ ישראל אינה עוד ארץ מרוחקת והמאורעות המתרחשים בה אינם טעונים עוד הסברה אישית רחבה על ידי שלוחים.

— אברהם יערי, שלוחי ארץ ישראל, עמ' 833-834

גם התמורות המדיניות בארץ ישראל השפיעו מאוד על מצב ביטחונם של היהודים בה. עם החזרת השלטון הטורקי בארץ על כנו בשנת ה'ת"ר (1840) השתדלו מעצמות אירופה לקנות להן אחיזה בארץ ולבסס בה את מעמדן. הקמת הקפיטולציות בארץ ופריסת חסותן על כמה שיותר יהודים על תקן נתיני ארצותיהם הקנו לראשונה ליישוב היהודי ביטחון מה מול עריצותו של השלטון והאלימות של חלק מתושבי הארץ שחזרה ונשנתה כלפיהם במשך מאות שנים. הקמתן של הסתדרויות יהודיות גדולות כגון חברת "כל ישראל חברים" בצרפת ו"ועד שליחי הקהילות" באנגליה, אשר עמדו על המשמר, תרמו גם הן בהדרגה לשיפור ביטחונם ומצבם של היהודים בארץ ישראל.

המפעל הציוני ומוסדות לאומיים נעזרו גם כן במוסד השד"רות למעשה מאז המאה ה-19, עד ימינו. התנועה הציונית ועל ידה "הסוכנות היהודית", נעזרה במוסד השליחות במתכונת חדשה בכל תפוצות ישראל בגולה. גם בשליחות החדשה המשיך להתקיים היסוד שהיישוב בארץ ישראל אינו פועל למען עצמו אלא למען העם כולו ולכן על כל העם לישא בעול. השלוחים החדשים הביאו לגולה את בשורת התקומה הפיחו רוח תקוה בין נדחי ישראל והכשירו את הלבבות לתמיכה ביישוב המתפתח ולעלייה לארץ ישראל.

השד"רות בצורתה המודרנית ממשיכה במאה ה-21, במפעלות התרמה למוסדות שונים בישראל כגון ישיבות, בתי ספר ומוסדות צדקה וחסד.

במהלך הדורות כונו השליחים בצורות שונות:

• בתלמוד הירושלמי נקראה השליחות בשם מגבת חכמים^[5].
• בזמן הרומאים אנו מוצאים תיעודים רבים המלמדים כי השתמשו פשוט בכינוי שליח או בהטיית השם כגון השליח, שלוחינו וכדומה.
• במאה ה-17 יש שליחים המכונים בשם שליח ציון, (גם בתלמוד מופיע הכינוי הזה אם כי לא בהכרח בהקשר זה).
• במאה ה-17 מוצאים את השימוש בביטוי שלוחא דרחמנא או בראשי התיבות - שד"ר. ורק מאוחר יותר מוצאים שימוש בביטוי שליח דרבנן כפרוש לשם שד"ר.
• פעמים רבות השליח נקרא על שם המקום ממנו או שבעבורו הוא נשלח, כגון: שליח ירושלים, שליח טבריה, שליח צפת, שליח חברון.
• במאה ה-18 יש שליחים הנקראים בשם: שליח מורשה או בקיצור מורשה, זאת משום שהוסמך וקיבל הרשאה לתפקיד כלומר שלא כמו "שליחים לעצמם" שהם שליחים שיצאו לגיוס כספים ביוזמתם האישית.
• כמו כן פעמים ואנו מוצאים בארצות אשכנז את השימוש בביטוי משולח או ירושלמי ככינוי לכל שליח מא"י. אצל ארצות המזרח נהגו לכנות את השליח בשם חכם או חכם שד"ר או שליח קדוש או בקיצור ש"ק.
• יש והשליח היה מכונה או קורא לעצמו בשם ציר אמונים או ציר נאמן לשולחיו או שליח מצווה, כמו כן אנו מוצאים שליחים שהשתמשו בכינויי מליצה וקראו לעצמם -בשמות כגון "צעיר המשתלח" (על משקל הביטוי "שעיר המשתלח)", או כתיאור לנדודיהם השתמשו בביטויים "סובב נתיבות" "נע ונד בארץ לא לו" וכדומה.
• דוגמה יפה לשנינותם היא בחתימה "מדלג על הע'רים מקפץ על הג'באות", על משקל הפסוק בשיר השירים: "מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות".

שליחי ארץ ישראל זכו ליוקרה בעיני היהודים בקהילות השונות בשל היותם שליחים ונציגים של היישוב החי בארץ ישראל, ולרוב גם בשל אישיותם וגדולתם בתורה. הם עזרו לשמירת הקשר בין יהודי הגולה ליהודי ארץ ישראל, בהגיעם לקהילות היהודיות הפזורות מהודו במזרח ועד מרוקו במערב נתבקשו השד"רים להכריע במחלוקות, להסמיך רבנים ושוחטים, לפסוק בענייני הלכה ולתת הסכמות לספרים.

כך למשל מספר אברהם צבי אידלסון כי בעת ששהה רבי יעקב מאיר בבוכארה נקראו כל הילדים שנולדו אז על שמו, כי "היו מכבדים כל שד"ר ירושלמי כמלאך אלקים ממש"^[6].

זאב וילנאי מתאר את מעמדו של השליח בקרב קהילות הגולה:

השליחים בדורות הקודמים היו מתקבלים בקהילות הגולה בכבוד רב, ורבנים נהגו לאכסנם בביתם. יהודים ראו בהם באי-כוח שומרי הגחלת היהודית בארץ אבות, הנמצאת בצלן של ממלכות זרות. שד"רים מלומדים בתורה היו נואמים בענייני תורה לפני קהל המתפללים, ומספרים להם גם על מצב הקהילות הסובלות בארץ ומעוררים בקרב השומעים כיסופים אל ארץ הקודש.

— אנציקלופדיה אריאל, עמ' 7700

השד"רים נטעו בתודעת היהודים בתפוצות זיקה לארץ ישראל; זיקה זו היא שגרמה ליהודי הגולה לתת את תרומתיהם ברצון תוך שהם רואים במעשה זה מילוי חובתם הלאומית והדתית. ויש שאף הושפעו לעלות בעקבותיהם לארץ ישראל. רבים מהשד"רים הקפידו להשתמש ולהתבטא בשפה העברית גם אם זה הצריך שיעמידו לצידם מתורגמנים, ובכך תרמו להפצת השפה ולהחייאת השימוש בה בדיבור בעל פה.

השד"ר היה מקבל בדרך כלל כרבע מהכספים שאסף כשכר על שליחותו. לעיתים ארכה השליחות כשלוש או ארבע שנים, אז היו נעדרים מספר שנים מהארץ וממשפחתם. קהילות רבות ביקשו מהשד"רים לחזור אליהם בסוף השליחות, ולהתמנות אצלם לרבני או דייני הקהילה. קהילות רבות ביקשו משד"רים שהגיעו אליהן לרגל שליחותם, לחזור אליהם בתום השליחות, ולשמש בהנהגת הקהילה למספר שנים. בדרך כלל, הם או בניהם ונכדיהם חזרו לאחר תקופה זו לארץ.

השליחים יצאו למרחקים ונדדו במשך שנים בדרכים משובשות מלאות תלאות עקב תנאי הנסיעה שבאותם ימים. לפניהם עמדו סכנות וקשיים, ובמיוחד כיהודים שומרי מצוות ודלי אמצעים בדרך כלל. שליחים רבים נתפסו ונכלאו וחלקם אף נהרגו^[7]. הם נעצרו בשל האשמות בריגול, חירוף הדת השלטת, הוצאת כסף מהמדינה שלא כחוק, עבירה על חוקי ההסגר ועוד. גם מבין אלה ששרדו את סערות הים או נדודי המדבריות, שודדים וחיות טרף, היו כאלה שנספו מחמת תשישות, מחלה ומגפה. כפי שכתב אברהם יערי:

מבין 850 שלוחי ארץ ישראל ששמותיהם הגיעו אלינו, מתו בדרך-שליחותם לא פחות מ-85 היינו אחד מעשרה, עצמותיהם ... פזורים על פני איטליה, גרמניה, ביהם, פולין, ליטא, טורקיה, בולגריה, יון, סוריה, ארם נהריים, כורדיסטן, פרס, אפגניסטן, תימן, הודו, מצרים, אלג'יריה, תוניס, מרוקו, ארצות הברית, ואיי הודו המערבית. לא כולם זכו לקבורה... ולמצבה על קברם.

— אברהם יערי, שלוחי ארץ ישראל, עמ' 29

ביטוי להערכת תעוזתם של השליחים כתב הרופא ד"ר יעקב אדוארד פולאק^[8], אשר פגש בשנת 1854 בהמדאן, שני שד"רים, אחד יליד הונגריה ואחד יליד יוון, וכתב עליהם:

מפליא לראות כיצד מתקדמים אנשים אלה במסעותיהם. הם נוסעים באין מעצור לסמרקנד, בוכרה, קנדאהר... לבקר את אחיהם, כלומר לגלילות שיש בהם סכנה עצומה לאירופאי, שלא יוכל כמעט לחדור אליהם כלל... רוב הנוסעים היהודים האלה מצליחים לעבור בכל מקום באמצעות הלשון העברית שבפיהם, וממקום-חניה למקום-חניה הם מקבלים ליווי של בני שבט רועים ונודדים דרך כל מיני שבטים ומחנות-שודדים וכך הם מגיעים בשלום אל מחוז חפצם.

— אברהם יערי, שלוחי ארץ ישראל, עמ' 136

• גבאי, מחצית השקל, בתי כנסת עתיקים בארץ ישראל
• נחותי
• הישיבה הארץ ישראלית
• חצר האשכנזים הקדומה
• יהדות ליבורנו ומוסדותיה במאה ה-17
• היישוב הישן
• ועד העדה הספרדית בירושלים
• ועד העדה המערבית בירושלים
• ועד פקידי קושטא
• רוזני וילנה
• ארגון הפקידים והאמרכלים של אמסטרדם
• ועד שליחי הקהילות

• אברהם יערי, שלוחי ארץ ישראל - תולדות השליחות מהארץ לגולה, מחורבן בית שני עד המאה התשע עשרה, ירושלים (תשי"א. נדפס שוב בשנת תשל"ז; ובשנת תשס"ב, בשני כרכים), ירושלים, מוסד הרב קוק.
• יעקב גלר, כולל מולדביה וולכיה בארץ-ישראל, קתדרה, 1991, 59, עמ' 56–82.
• גיורא פוזיילוב, חכמיהן של ארבע ערי הקודש, מינהל החינוך הדתי תשס"ב (2001).
• ישעיהו זנה, תעודות על שדרי"ם אחדים באיטליה, קבץ על יד, סדרה חדשה, ספר ה (טו), ירושלים תשי"א.
• אריה מורגנשטרן, השיבה לירושלים, חידוש היישוב היהודי בארץ ישראל בראשית המאה ה-19, ירושלים: הוצאת מרכז שלם, ה'תשס"ז.
• אריה מורגנשטרן, בין רבי יהודה ביבאס לשד"ר ה'פרושים' הירושלמי, פעמים , 40, תשמ"ט, עמ' 156–159.

מדיה וקבצים בנושא שד"ר בוויקישיתוף

• אברהם יערי, ‏הקשרים בין יהודי פרס וארץ ישראל, באתר "דעת"
• רשימה כרונולגית של מסעות השד"רים לטובת עדת הספרדים בירושלים, משה דוד גאון, "יהודי המזרח בארץ ישראל" חלק א'.
• אברהם משה לונץ, החלוקה, מקורה השתלשלותה תקנותיה וסדריה, באתר היברובוקס
• שלוחי ארץ ישראל בתוניס (אורכב 08.08.2014 בארכיון Wayback Machine), באתר מורשת יהדות תוניסיה.
• שליחי ירושלים בלוב, אתר מרכז אור שלום למורשת יהודי לוב
• שלוחי דרבנן, דף שער בספרייה הלאומית
• ארכיון אסף תעודות שד"רים, בספרייה הלאומית