רצח חנית קיקוס
רצח חֵנית קיקוס הוא פרשת אינוסה ורציחתה של חנית קיקוס נערה כבת 17 מאופקים ב-10 ביוני 1993 שהפכה לאחת הפרשות הפליליות המפורסמות בישראל בשל המחלוקות סביב זהות הרוצח וההרשעות השנויות במחלוקת.
סלימאן אל-עביד, בדואי כבן 40 שהתגורר בעיירה רהט הורשע באונס וברצח ונדון למאסר עולם.
הרצח וחקירתו
ב-10 ביוני 1993 יצאה קיקוס להשתתף במסיבת יום הולדת של חברתה בבאר שבע. היא הובאה לטרמפיאדה שבפאתי אופקים סמוך לשעה 19:45 שם נצפתה עומדת בשעה 20:10, ולאחר מכן נעלמו עקבותיה.
ב-18 ביוני 1993 שמונה ימים לאחר היעלמותה של קיקוס, עצרה המשטרה את סלימאן אל-עביד, בדואי כבן 40 שהתגורר בעיירה רהט הסמוכה לבאר שבע. באותה עת עבד אל-עביד כמפעיל דחפור כבד במטמנת "דודאים". למעצרו הובילה עדותו של נהג משאית המשמשת להובלת אשפה למזבלה. הלה סיפר למשטרה, כי בעת שהגיע לבור הזבל שבמזבלה, סמוך לחצות בלילה שבו נעלמה המנוחה, מצא את אל-עביד יושב במכונית של מעבידו. לדבריו, שאל את אל-עביד מדוע הוא יושב שם ואינו נוהג בדחפור, ואל-עביד ענה כי השומר בשער המזבלה מקיים יחסי מין עם בחורה בצריף השומר, וכי הוא אינו רוצה להפריע לו. למחרת, משנודע לנהג המשאית כי קיקוס נעלמה, התעורר בו החשד כי זו הבחורה שעליה דיבר אל-עביד, ולכן דיווח למשטרה על שיחתו עם אל-עביד. מאוחר יותר, משיחה עם אל-עביד, הבין כי קיקוס נטמנה בזבל שבמזבלה, וגם על כך דיווח למשטרה. אל-עביד נחקר מספר פעמים בעניין. הוא הכחיש בחקירותיו את האירועים. גם שומר המזבלה הכחיש מכל וכל.
מאוחר יותר הכניסה המשטרה מדובב לתא המעצר של אל-עביד. במהלך השיחה הודה אל-עביד בפני המדובב באינוסה של קיקוס, ברציחתה במכות ובחנק, ובהשלכת גופתה "בתוך בורות ליד כביש". בעקבות זאת הודה אל-עביד בפני החוקרים באונס וברצח קיקוס. הוא שחזר את המעשה שהודה בו. באותה התקופה, טען בפני אנשים אחרים כי הודה בדבר שקר.
הדיון המשפטי
אל-עביד הורשע באונס וברצח קיקוס בבית המשפט המחוזי בבאר שבע. הוא ערער על ההרשעה.
ב-10 ביוני 1995, שנתיים בדיוק לאחר היעדרותה של קיקוס, ובעת שהערעור עמד בפני בית המשפט העליון נתגלו באופן מקרי שרידי גופתה בבור ניקוז בפאתי באר-שבע, הרחק מהמקום בו נטען שאל-עביד זרק את גופתה. הדיון בפרשה הוחזר לבית המשפט המחוזי למשפט חוזר ואל-עביד הורשע שוב, למרות שלא נמצא קשר בינו לבין הגופה ומקום מציאת הגופה.
בערעור על ההרשעה, בית המשפט העליון זיכה אותו מרצח, אך הותיר את ההרשעה באונס על כנה.[1] בעקבות פסק הדין ממנו עולה שאל-עביד אנס את חנית אך לא רצח אותה, מסקנה שנחשבה אבסורדית, הגיע העניין לדיון נוסף בבית המשפט העליון בהרכב מורחב של 9 שופטים. בהרכב זה הורשע אל-עביד גם ברצח, ונגזר עליו עונש מאסר עולם.[2]
הדיון הנוסף בפרשה זו מהווה תקדים חשוב בדיני הראיות הישראליים. השאלה המשפטית עסקה בדינה של ההודאה. החוק בארץ אוסר על הרשעת אדם על-סמך הודאתו בלבד, ומחייב שיהיה "דבר מה נוסף" המחזק את הפרטים שנמסרו בהודאה. בתקדים זה קבע בית המשפט מהו "דבר מה נוסף", עד כמה הוא צריך לעמוד על רגליו שלו, מהו משקלה הראייתי של ההודאה, ומתי ראוי להרשיע אדם למרות סתירות שבין פרטי הודאתו ובין ממצאים חיצוניים. כך, הדגישו שופטי המיעוט שזיכו את אל-עביד, כי בכל חקירותיו הצביע אל-עביד על מקומות קבורה שגויים. לבסוף נמצאה הגופה במקום אחר מאלה שנמסרו על ידיו.
באפריל 2006 דרש אל-עביד משפט חוזר בטענה שהרוצח האמיתי עדיין חופשי. הדרישה הוסברה במספר נימוקים, ביניהם ראיות שהמשטרה התעלמה מהן לאחר הרצח, כגון דרך הגעתה הבלתי-ידועה של קיקוס לטרמפיאדה באופקים: אביה העיד שחיכתה בצומת גילת, ונסיבות הגעתה לטרמפיאדה אינן ידועות. משפחתה של קיקוס תומכת בדרישה מתוך רצון להגיע לחקר האמת. במרוצת השנים אף פקפקו בני המשפחה בהיותו של אל-עביד הרוצח האמיתי.[3][4]
על אף הרשעתו של אל-עביד בכל הערכאות האפשריות, נתבקשה שופטת בית המשפט העליון לשעבר, מרים בן-פורת, על ידי שר המשפטים דניאל פרידמן, לגבש חוות דעת על כל הפרשה. בן פורת הגיעה למסקנה כי אשמתו של אל-עביד אכן הוכחה, והרשעתו מוצדקת. בן פורת הסתמכה על הראיה כי אל-עביד ביקר במטמנה בליל הרצח, למרות הכחשותיו לכך, על מסירת פרטים שלא היו ידועים למשטרה, ועל סמך התבטאויות מחשידות בנוסף להודאתו. בן פורת המליצה לקצוב את עונשו מנימוקים שונים, ובהם העובדה כי אל-עביד בעל פיגור שכלי גבולי, בשל העובדה כי כבר ריצה 15 שנות מאסר, ובשל תפיסת הציבור את ההרשעה שניתנה ברוב קולות ולא פה אחד.[3]
באפריל 2008 החליט שר המשפטים דניאל פרידמן, לקבל את המלצת בן פורת[5], והמליץ בפני נשיא המדינה, שמעון פרס, לקצר ב-6 שנים את עונשו של אל-עביד, שכבר נקצב ל-33 שנות מאסר.[6] הנשיא קיבל את ההמלצה, וב-24 ביוני 2009 קיצר את עונשו של אל-עביד ל-27 שנות מאסר.[7] משפחת קיקוס הביעה הקלה לנוכח קיצור עונשו של אל-עביד, ואבי המשפחה טען כי "כולם יודעים שאל-עביד הוא לא הרוצח".[8] בפברואר 2015 דחה בית המשפט העליון את בקשתו של אל-עביד למשפט חוזר.[9][10]
הנצחת חנית קיקוס
רוני אחיאל כתב ב-1994 את השיר "חנית", המביע תקווה למציאתה של קיקוס,[12], ועל פי בקשת המשפחה השיר בוצע על ידי הזמר אוריאל שלומי בטרם נמצאה גופתה.[13] בעקבות השיר, הוציא שלומי אלבום שלם בשם "אם את שומעת תעני" בעיבודו של בצלאל גלעדי.
לקריאה נוספת
- דניאל פרידמן, הארנק והחרב: המהפכה המשפטית ושברה, הוצאת ידיעות ספרים 2013, עמ' 546–547
קישורים חיצוניים
אונס ורצח חנית קיקוס, ב"וידאופדיה" – אנציקלופדיית הווידאו של חברת החדשות באינטרנט- ע"פ 2109/96 אל עביד סולימאן נ' מדינת ישראל - ערעורו של אל עביד לבית המשפט העליון
- דנ"פ 4342/97 ודנ"פ 4530/97 העתירה לדיון נוסף בתיק בבית המשפט העליון
- עמיר רפפורט ואריאל ליבנה, רצח חנית קיקוס: הסיפור האמיתי, באתר nrg
- יובל יועז, יואב שטרן, יהונתן ליס, ומיכל גרינברג, פרידמן החליט לקצוב עונשו של המורשע ברצח חנית קיקוס, באתר הארץ, 17 באוקטובר 2007
- תומר זרחין, יקוצר עונשו של המורשע ברצח חנית קיקוס, באתר הארץ, 13 באפריל 2008
- שמעון איפרגן, התיק נפתח, באתר מאקו, 8 באוגוסט 2013
