ריפוי ברטימאי
ריפוי ברטימאי הוא אחד מניסי הריפוי של ישו. כל אחת משלוש הבשורות הסינופטיות מספרת על ישו שריפא את העיוורים ליד יריחו, כשעבר בעיר זו זמן קצר לפני צליבתו.
בשורת מרקוס מספרת על ריפויו של אדם בשם ברטימאי שנרפא על-ידי ישו בעת שעזב את יריחו. בשורת מתי ובשורת לוקאס מתארות גרסאות שונות לסיפור זה.
התפתחות הגרסאות
הגרסה המוקדמת ביותר מצויה בבשורת מרקוס (י: 52-46), מסופר שם על ריפויו של קבצן עיוור בשם ברטימאי (מילולית "בנו של טימאי"). ברטימאי הוא אחד מהבודדים שבין הללו שנרפאו על ידי ישו, ששמם ידוע לנו מהבשורות. התאולוג אולג מולנקו (אורופין) מייחס פרט זה לעובדה שאנשים אלה בהחלט נושעו ושירתו את האמונה עוד במהלך חייהם, בניגוד אולי לאותם שנרפאו, ששמותיהם לא נחשפו בבשורות. למשל, במקרה אחר של אדם שהיה נכה במשך 38 שנה שציפה בכיליון עיניים לתנועת המים בברכת בית חסדא שבירושלים בבשורת יוחנן ( ה: 15-2) ואשר שמו לא ידוע (תנועת המים נחשבה על ידי הבאים להירפא בברכה כתנועה שמלאך אלוהים גרם לה מדי זמן, וכל מי שקפץ ראשון למים בזמן תנועת המים היה נרפא באופן נסי). ישו ריפא משותק זה והזהיר אותו מפני ההשלכות למקרה שהוא ישוב לעשות אותם מעשים (חטאים) שהביאו אותו למצב החולי שממנו נרפא זה עתה (יוחנן ה: 14), ייתכן שהוא עדיין נותר עם נטייתו לחטוא. שלא כמוהו, ברטימאי, מצטרף מיד למאמינים וההולכים אחרי ישו לאחר ריפויו, מה שאולי גרם למרקוס לכלול את שמו בבשורתו. מאותו ברטימאי אנו גם לומדים אחת מהתחינות לישו, "ישוע בן דוד, רחם עלי!". וכתוצאה מאותה תחינה - בקשת רחמים באמונה, הוא רכש ראייה רוחנית מחודשת, שהביטוי שלה הייתה יכולתו לראות מחדש באופן פיזי[1].
בזמן שישו עוזב את יריחו עם חסידיו, קורא לו ברטימאי : "'בן דוד, רחם עלי!" ומתמיד בכך על אף שהקהל מנסה להסות אותו. ישו מבקש מהם להביא אליו את האיש ושואל אותו מה מבוקשו; ברטימאי משיב שבקשתו היא להיות מסוגל לראות שוב. ישו אומר לו כי אמונתו ריפאה אותו. הוא נרפא וחוזר מיד לראות וכתוצאה מכך הוא הולך בעקבות ישו.
מלבד המטרה לספר את סיפור הנס המדגים את כוח גבורתו של יש בריפוי נסי, משתמש מחבר הבשורה בסיפור נס זה על מנת לקדם מטרה תאולוגית בעליל. מה שמצביע על דמות שמבינה מיהו ישו ואת הדרך הנכונה כיצד יש להתייחס אליו - באמונה. אותו קבצן עיוור, משליך את גלימתו מעליו, כאשר הוא נקרא לבוא לישו, מה שמסמל השארת כל קנייניו מאחור. השימוש בכינוי "בן דוד" - זו הפעם היחידה שבה צוין בבשורת מרקוס זיהוי מסוג כזה לישו כמשיח[2].
בבשורת מתי מופיעים שני עיוורים ללא שם, שיושבים לצד הדרך; ישו "מתמלא בחמלה כלפיהם" ומרפא אותם, תוך שהוא ונוגע בעיניהם (מתי כ: 34-29). גרסה דומה, מוקדמת יותר, מתוארת במהלך בשורתו של ישו במסעו בגליל. בהזדמנות זו, הוא שואל את העיוורים האם הם מאמינים שהוא יכול לרפא אותם, וכאשר הם מבטיחים לו שהם אכן מאמינים בכך, הוא משבח את אמונתם, נוגע בעיניהם, ומשיב להם את מאור עיניהם. הוא מזהיר אותם לבל יספר על כך לאיש, אך הם לא מצייתים ומפיצים את עדותם על הנס שאירע להם ברחבי אותו אזור (מתי ט: 31-27).
בשורת לוקס י"ח: 43-35, מטפלת באירוע זה בצורה שונה; מדובר שם על עיוור אחד, מבלי להזכיר את שמו, והמבשר מספר את שהתרחש כאשר ישו מתקרב ליריחו, כמבוא לסיפור על זכאי [3].
גרסת בשורת מרקוס
46 וַיָּבֹאוּ יְרִיחוֹ וַיְהִי כְּצֵאתוֹ מִירִיחוֹ הוּא וְתַלְמִידָיו וַהֲמוֹן עַם רַב וְהִנֵּה בַּרְטִימַי בֶּן־טִימַי אִישׁ עִוֵּר יָשַׁב עַל־יַד הַדֶּרֶךְ לְבַקֵּשׁ צְדָקָה׃ 47 וַיִּשְׁמַע כִּי הוּא יֵשׁוּעַ הַנָּצְרִי וַיָּחֶל לִצְעֹק וַיֹּאמַר אָנָּא בֶן־דָּוִד יֵשׁוּעַ חָנֵּנִי׃ 48 וַיִּגְעֲרוּ־בוֹ רַבִּים לְהַחֲשֹׁתוֹ וְהוּא הִרְבָּה עוֹד לִזְעֹק בֶּן־דָּוִד חָנֵּנִי׃ 49 וַיַּעֲמֹד יֵשׁוּעַ וַיֹּאמֶר קִרְאוּ־לוֹ וַיִּקְרְאוּ לָעִוֵּר וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו חֲזַק קוּם קָרָא־לָךְ׃ 50 וַיַּשְׁלֵךְ אֶת־שִׂמְלָתוֹ מֵעָלָיו וַיָּקָם וַיָּבֹא אֶל־יֵשׁוּעַ׃ 51 וַיַּעַן יֵשׁוּעַ וַיֹּאמֶר אֵלָיו מַה־תִּרְצֶה שֶׁאֶעֱשֶׂה־לָּךְ וַיֹּאמֶר אֵלָיו הָעִוֵּר רַבּוּנִי אֲשֶׁר אֶרְאֶה׃ 52 וַיֹּאמֶר יֵשׁוּעַ אֵלָיו לֶךְ־לְךָ אֱמוּנָתְךָ הוֹשִׁיעָה לָּךְ וּכְרֶגַע נִפְקְחוּ עֵינָיו וַיֵּלֶךְ אַחֲרֵי יֵשׁוּעַ בַּדָּרֶךְ׃
בן דוד
ורנון ק. רובינס מדגיש כי ריפויו של ברטימאי הוא האחרון מבין נסי הריפוי של ישו בבשורת מרקוס, וקושר את הלימוד הקודם של ישו על סבלו ומותו של "בן האדם" (הכינוי העצמי המועדף של ישו בבקשו להגדיר עצמו כבן אדם המבקש להחזיר לאדם את צלם האלוהים כמו בן האדם הראשון) עם פעילותו כ"בן דוד" (הכינוי המקובל ביהדות לגבי משיח בן דוד) בירושלים[4][5]. הסיפור משלב את הדגש של מרקן על "העיוורון" של התלמידים - חוסר יכולתם להבין את טיב משיחתו של ישו - עם הצורך ללכת בעקבות ישוע לירושלים, שם סבלו ומותו הופכים אותו לזיהוי לגויים. כבן האלוהים (ראו מרקוס טו 39 שם, בעת הצליבה, המאה הרומית אומרת "בוודאי שאיש זה היה בן האלוהים").
פאולה פרדרסן, הסבורה כי תארים כמו "בן דוד" הוחלו על ישו רק לאחר שנצלב וקם לתחייה, היא טענה שמרקוס ומתי הציבו את נס הריפוי הזה יחד עם ההכרזה "בן דוד!" רגע לפני "עזיבתו של ישו לכיוון ירושלים, למקום שחזה מראש שייהפך למקום סבלו[6]. התואר "בן דוד" הוא ללא ספק אחד מתאריו של המשיח (כפי נבואתו של ישעיהו יא: 10-2)[7] לפיכך, קריאתו של ברטימאי לפי המבשר מרקוס הייתה, ההכרה הציבורית הראשונה על ישו, לאחר הודאתוו האישי של שמעון כיפא (פטרוס) השליח (מרקוס ח: 30-27, שם הצהיר "וַיִּשְׁאַל אֹתָם לֵאמֹר וְאַתֶּם מַה־תֹּאמְרוּ לִי מִי־אָנִי וַיַּעַן פֶּטְרוֹס וַיֹּאמֶר אֵלָיו אַתָּה הוּא הַמָּשִׁיחַ׃").
הבשורות של מתי ( פרק א: 17-1) ולוקס (פרק ג: 38-17) מייחסות חשיבות רבה לציון שושלת היוחסין של ישו בהקשר למוצאו מזרע המלוכה, שושלת דוד, משורש ישי.
ברטימאי
הופעת שמו של ברטימאי אינו שגרתי מכמה בחינות:
(א) ראשית מעצם העובדה ששמו הוזכר בכלל,
(ב) תרגום השם הוא "בנו של טימאי." יש מלומדים הרואים בכך אישור להתייחסות לאדם שהיה קיים באמת מבחינה היסטורית [8];
לעומתם, מלומדים אחרים רואים משמעות מיוחדת של הסיפור בהתייחסות המטפורית לטימאוס של אפלטון המביא את הניסוח הקוסמולוגי והתאולוגי החשוב ביותר של אפלטון, הכולל את ראייה כבסיס לידע[9].
ביבליוגרפיה
- פאולה פרדרסן, מישו למשיח (2000), ISBN 0-300-08457-9
- ורנון ק. רובינס, ישוע המורה: פרשנות סוציו-רטורית למארק 2009, ISBN 978-0-8006-2595-5
- פ. נ'ון מלדאו, המשיח בשתי הבריתות, 1956, 1969, 1998, קרן אחוה משיחית, ISBN 965-447-053-5
- ריסטו סנטלה, המשיח בתנ"ך - לאור ספרי חז"ל, 1980, 1984, דפוס ינץ בע"מ
- ריסטו סנטלה, המשיח בברית החדשה - לאור ספרי חז"ל, 1984, דפוס ינץ בע"מ
- פ. לבר טוב, בן האדם - חיי ישוע המשיח ופעליו, 1968, הוצאת דולפין
- הראלד פלש, איך נכיר את המשיח, 1972, מרכז לכתבי הקדש הר הזיתים
- רוברט ליאו אודום, משיח ישראל שמוצאותיו מקדם, המכון למורשת ישראל, ניו יורק ירושלים
- אנטוני בזארד, זהותו של המשיח - מחקר שנועד לסייע בשיקום האמונה בכתובים, 2002, דפוס אאא חיפה
- ד"ר ארנולד ג. פרוכטנבאום, הנבואות המשיחיות בתנ"ך - עיון בנבואות על ביאת המשיח הראשונה, 2009, קרן אחוה משיחית, דפוס ינץ בע"מ, ISBN 978-965-447-170-1
