רוז'נה זאטקובה

נולדה ב-1885 למשפחה מהמעמד הבינוני-גבוה בבוהמיה, רוז'נה הייתה אחת מחמש אחיות. אמה, פסנתרנית מוכשרת, עודדה את חמש בנותיה להמשיך בחינוך באמנויות.^[2] זאטקובה למדה מוזיקה בפראג ולמדה גם אצל הצייר אנטונין סלביצ'ק בבית הספר הפרטי שלו. מאוחר יותר היא השתתפה בשיעורי ציור במינכן.^[3]

ב-1910 נישאה זאטקובה לדיפלומט הרוסי באסילו קוושינקי ועברה לגור איתו בבית גדול מחוץ לרומא. עם זאת, בשל האימפוטנציה וההומוסקסואליות של קוושינקי, הנישואים מעולם לא הושלמו. זאטקובה תיארה את עצמה כ"נשואה ולא נשואה", שכן בני הזוג מעולם לא נפרדו רשמית אלא חיו בנפרד למשך שארית חייהם. קריסת נישואיה של זאטקובה הותירה את האמנית חופשיה לטייל ולעסוק במקצועה. היא עברה לרומא, שם פגשה את ארתורו קאפה, אחיה של האמנית העתידנית בנדטה קאפה, והחלה איתו ב"רומן אהבה אינטנסיבי" שיהפוך לקבוע לכל החיים.^[4] בחלק זה של חייה, זאטקובה מעולם לא הפסיקה לצייר, אף שעבודתה המוקדמת מורכבת בעיקר מנופים ודיוקנאות אימפרסיוניסטיים.^[3]

גם זאטקובה וגם בנדטה קאפה למדו אצל ג'אקומו באלה, וזאטקובה צוינה כבעלת השפעה על סגנונה האמנותי של קאפה.^[1] ב-1915, זאטקובה השתתפה בפגישה בביתו של פיליפו תומאזו מארינטי במילאנו, מחבר המניפסט העתידני הראשון. נוכחותה באירוע זה סימנה את כניסתה הציבורית של זאטקובה למעגל העתידנים האיטלקים של מארינטי. עד 1915, סגנונה האמנותי הגיע לצורתו הבוגרת ביותר, והיא החלה לבטא את הדינמיות והאכזריות שיבואו להגדיר את יצירתה. זאטקובה שימשה כגשר בין תנועות אמנות איטלקיות ורוסיות, ותערוכותיה באיטליה "מיזגו אלמנטים מרכז אירופיים וסלאביים לתוך זרם הניסוי האוונגרד האיטלקי." הקריירה שלה הגיעה לשיא ב-1922 לאחר תערוכה של רוב עבודתה ברומא. בחוברת לתערוכה זו, הצייר אנריקו פרמפוליני שיבח את עבודתה, ותיאר את פסליה כבעלי "גבריות מעולה".^[1]

עם זאת, השנים האחרונות לחייה של זאטקובה היו קשות במידה רבה, בעקבות מחלתה והגלייתו של ארתורו קאפה לצרפת.^[3] לאחר התדרדרות בריאותה היא מתה משחפת בשנת 1923 בגיל 38.^[2]

בהשראת השימוש האמנותי של ג'אקומו באלה בתנועה ובמהירות, יצירותיה של רוז'נה זאטוקבה נחשבות לדוגמאות חלוציות לאמנות קינטית.^[1] עבודותיה תוארו כחסרות "ביישנות" ובעלות תחושת מומנטום "לוהטת". זאטקובה קיבלה גם השראה מהפרימיטיביות, ועבודותיה כוללות לעיתים קרובות מוטיבים הנובעים ממסורות האמנות העממית של מולדתה. זאטקובה הייתה חברה קרובה של מייסדי הנאו-פרימיטיביות, מיכאיל לריונוב ונטליה גונצ'רובה;^[3] הם נפגשו לראשונה ב-1915, כאשר סרגיי דיאגילב הזמין אותם להתארח איתו ועם הבלט הרוסי בווילה שווייצרית ששכר.^[5] ב-1916.

זאטקובה מעולם לא פרסמה אף אחת מיצירותיה, ויצירת ציר זמן סופי של הקריירה שלה התבררה כקשה. רבות מיצירותיה של זאטקובה נעלמו בנסיבות מסתוריות (כולל כמות היצירות הגדולה שנותרה לארתורו קאפה לאחר מותה), ונדרשת בחינה מחודשת של מעורבותה בת העשור בתנועה הפוטוריסטית האיטלקית.

שניים מציוריו של זאטקובה, הוצגו לצד עבודות של ג'אקומו באלה ואומברטו בוצ'וני בתערוכה ב-2014 במוזיאון גוגנהיים.^[6]