קנו (עיר)

במאה ה-7 התיישבה בגבעת דאלה (היום חלק מהעיר קנו) קהילה של אנשים שהחלו לעסוק בכריית ברזל. אין ודאות אם התושבים היו בני שבט האוסה או דוברי שפות ניגריות-קונגולזיות.^[2] קנו נקראה בעבר דאלה, על שם הגבעה והחזיקה בשם זה עד לתחילת המאה ה-16 לפי מקורות מאימפריית בורנו.^[3] על פי כתבים ששרדו מימי שבט האוסה, המתיישב הראשון באזור היה כהן ושמו ברבושה שעבד את הרוח של גבעת דאלה. במחקרה של אליזבת איסיצ'אי משנת 1997 היא מציינת שתיאורו של ברבושה דומה לזה של בני שבט ה"סאו".^[4]

על פי אותם כתבים, בגאודה, נכדו של הגיבור המיתולוגי באיאג'ידה^[5] היה המלך הראשון של קנו. הוא שלט משנת 999 עד 1063. לפני כן התקיימו באזור משטרי צ'יף אחדים.^[6] נכדו, גיז'ימאסו (ששלט בשנים 1095–1134), המלך השלישי, החל בבניית חומות לעיר. בנו של האחרון, טסאראקי, המלך החמישי (שלט בשנים 1136–1194) השלים את בנייתן.

מוחמד רומפה עלה לשלטון בשנת 1463. הוא שלט עד לשנת 1499. במהלך שלטונו הוא ערך רפורמות בעיר והגדיל ושדרג את ארמונו של האמיר. הוא שיחק תפקיד חשוב באסלאמיזציה של העיר.^[7] הוא ניצל את כוחו כדי להורות לתושבי הקבע של העיר להמיר את דתם.^[8] הכתבים המספרים את ההיסטוריה של העיר מזכירים 12 חידושים הנזקפים לזכותו של מוחמד רומפה.

על פי הכתבים, המלך ה-38 של העיר, קומבארי דאן שרפה (שלטון ב-1731–1743), הוביל את קנו בקרבות משמעותיים נגד סוקטו.

בתחילת המאה ה-19 הוביל השליט האסלאמי אוסמן דן פודיו ג'יהאד נגד העיר קנו והפיל את שליטה שהיה שייך לשבט האוסה משלטונו וערך רפורמות בנושאי ממשל ודת בעיר.^[9] מאז שלטו בעיר אמירים שהיו שייכים לשושלת פולאני.^[10]

במאה ה-19 פקד רעב כבד את העיר מספר פעמים. העיר סבלה מרעב בשנים 1807–1810, שנות ה-30 של המאה, 1847, 1855, 1863, 1873, 1884 ו-1889–1890.^[11]

בשנים 1893–1895 פרצה בקנו מלחמת אזרחים מקומית בין שני טוענים לכתר. בעזרת עבדים שהיו נאמנים לו, הביס השליט יוסופו את טוקור ותפס את כס האמיר.^[12]

הממלכה המאוחדת השתלטה על קנו בשנת 1903 והגדירה אותה מרכז מנהלי של צפון ניגריה. לאחר מכן העיר קדונה תפסה את מקומה כמרכז שלטוני. העיר לא שבה לתפקד כמרכז מנהלי או שלטוני בזמן השלטון הבריטי אלא רק אחרי מתן העצמאות לניגריה.

בשנים 1913–1914 בימים שבהם תחום גידול אגוזי אדמה התפתח וצמח פקדו את העיר יובש ובצורת כבדה. בעקבות הבצורת שוב סבלה העיר מרעב.^[13]תחת שלטון בריטי חזר הרעב בשנים 1908, 1920, 1927, 1943, 1951, 1956 ו-1958.^[11]

לקראת 1922 הפך סוחר אגוזי האדמה אלחסאן דנטאלה לאיש העסקים העשיר ביותר בקנו.

בשנת 1953 פרצו בעיר מהומות בין-גזעיות שנבעו כתוצאה ממחלוקת תקשורתית בנוגע לאי הסכמה של פוליטיקאים צפון ניגרים ודרום ניגרים בבית הנבחרים.^[14] על פי הדיווחים נהרגו במהומות אלפי תושבים ממוצא דרום ניגרי.

אדו באירו היה ראש העיר משנת 1963.

בשנת 1980 המטיף הקיצוני מוחמד מרוה מאיטאצין הוביל והסית תושבים בעיר ובעקבות כך פרצו מהומות. בימי המהומות הוא חוסל על ידי כוחות הביטחון המקומיים אך חלק מהתושבים המשיכו את מעשיו ועוררו מהומות בערים צפוניות נוספות.^[15]

בשנת 2000 הוכרזה בעיר שריעה. בעקבות הכרזה זו עזבו נוצרים רבים את העיר.^[16] באוקטובר 2001 פרצו בעיר מהומות על רקע זה. על פי דיווחי ה-BBC במהומות נהרגו 100 אזרחים.^[10]

בשנת 2007 פרצו בעיר מהומות על רקע הבחירות שנערכו אותה שנה. נציגי "המפלגה הדמוקרטית העממית" האשימו את אנשי "מפלגת כל ניגריה העממית" בהטיית תוצאות הבחירות שנערכו ב-17 בנובמבר.^[17] מאות צעירים ובני נוער יצאו לרחובות למחות, ומעל 300 נעצרו. במהומות נהרגו לפחות 25 אנשים. לעיר נקראו יחידות צבא פדרליות בהיקף של כ-280 חיילים.^[18]

בעבר הייתה העיר מוקפת חומה ורוב חומותיה של העיר העתיקה שרדו. בעיר העתיקה יש שוק הקרוי "שוק קורמי" וידוע בעיקר בפרטים הנעשים בעבודת יד ובכללם פרטי אמנות רבים ומגוונים שניתן למצוא בשוק. ארמונו של האמיר שוכן בעיר העתיקה ויש בו גם שני מסגדים, "המסגד הגדול" ומסגד גידן מקמה. בקנו שישה רבעים: העיר העתיקה, בומפאי, פאגה, סאבון גארי, הרובע הסורי ונאסרווה.

החל משנת 2007 מתוכננת הקמה של פארק בעיר בנושא טכנולוגיית המידע.^[19]

העיר היא מרכזה הכלכלי של צפון ניגריה. היא מהווה גם מרכז של גידול וייצוא אגוזי אדמה (בוטנים). בעיר יש אוניברסיטה (אוניברסיטת באירו) ותחנת רכבת המפעילה רכבות ללאגוס העוברות גם בהצטלבות קדונה. בקרבתה נמצא שדה התעופה הבינלאומי מאלאם אמינו קנו. קרבתה של העיר להצטלבות קדונה מספקת לה גישה שווה לנמלים של לאגוס ופורט הארקורט.

לפי חישוב המבוסס על תחזית רשמית מתאריך 21 במרץ 2022 מנתה אוכלוסיית העיר כ-4.91 מיליון תושבים, רובם מוסלמים סונים. בעיר יש גם מיעוט שיעי האופייני למדינות קנו וסוקוטו שבניגריה. בעיר יש מיעוט קטן מאוד של נוצרים ולא-מוסלמים אחרים ורובם המכריע מתגוררים ברובע הזרים ובאזור הקרוי "סאבון גארי".^[10]

בעיר נערך פסטיבל לציון שני המועדים המוסלמים החשובים. עיד אל-פיטר המסיים את חודש הרמדאן ואת חג הקורבן המציין את המועד לעריכת העלייה לרגל למכה (החג'). בטקס המרכזי בפסטיבל פרשים לבושים בהידור עוברים ברחובות העיר על סוסים שגם להם קישוטים מהודרים בדרכם לארמונו של האמיר. קבוצות של פרשים, שכל אחת מהן מייצגת כפר השוכן בסביבת העיר, נאספות בקרבת הארמון. כל קבוצה בתורה מדהירה את הסוסים עד למקום מושבו של האמיר ועוצרת אותם צעדים ספורים ממנו. טקס זה מסמל את הערכתם ונאמנותם של התושבים לשליט.

מיזמי קרן ויקימדיה
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: קנו

• אתר "קנו אונליין" (באנגלית)
• קנו, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)