הקיני

בארמית ובסורית משמעות המילים קֵינִי וקִינָאָה היא חרש מתכת, לרבות צורף בזהב ובכסף, כפי שעולה ממקורות רבים; בערבית מילה דומה מציינת כל בעל מלאכה המעצב בצורה ובחומר. מכל מקום מקובל כי המשמעות הראשונית היא חרש מתכת או נפח.^[5] בחברות מסורתיות, יישובים קטנים לא יכלו להחזיק חרש מתכת משל עצמם שכן לא הייתה בהם די פרנסה עבורו. לפיכך הייתה תופעה נפוצה בתרבויות רבות של חרשי מתכת נודדים אשר נעו ונדו בין יישובים ומאהלים שונים וסיפקו להם שירות חיוני זה. לפי הנחה רווחת במחקר מקובל להניח כי לכך מתקשרות המסורות על קין הנע ונד בארץ^[6], ועל "תּוּבַל קַיִן לֹטֵשׁ כָּל חֹרֵשׁ נְחֹשֶׁת וּבַרְזֶל".^[7][8] לפי הסברה, על סמך אזכור אות קין בסיפור המקראי, בני הקיני הנודדים נשאו על גופם אות, שרטת או קעקוע, שזיהה אותם, וסימן זה על גוף הרוג חייב את בני קיני לנקום את דמו.^[6]

כדוגמאות לשבטי חרשי מתכת ואומנים נודדים כאלה מובאות במחקר גם עדויות מתקופות מאוחרות יותר.^[9] השבטים הבדווים צְלֵיב וסוּנַה, שהיו חרשי מתכת ובעלי מלאכה מקצועיים גם בתחומים אחרים, נבדלו משבטי הבדווים האחרים ולא התערבו במלחמותיהם, והחברה הבדווית הגנה עליהם כדי שיוכלו להמשיך לתת שירותיהם אלו לכל. יצוין כי בתקופה הביזנטית ובראשית ימי האסלאם נודע שבט בַּנוּ אל-קַיְן שנדד במדבריות ערב, עבר הירדן, סוריה ומסופוטמיה, אך לא ידוע אם שמם משקף את מקצועם הקדום של אבותיהם.^[9]

הקבוצה/ות המתוארת בערך זה נזכרת במקרא 12 פעמים, אשר מפורטות בסעיפים השונים של הערך. זאת בנוסף לאזכור יחיד של העיר הקין ושל העיר קינה, ואזכורי הדמויות המקראיות קין ותּוּבַל קַיִן, שמות שכאמור מקובל לקשור עם קבוצה זאת.

"הַקֵּינִי" הוא הכינוי הנפוץ ביותר, 8 פעמים מתוך 12 האזכורים;^[10] 3 מתוך 8 האזכורים כלולים בצירוף "חבר הקיני".

"בְּנֵי קֵינִי" מוזכרים פעם אחת בספר שופטים: ”וּבְנֵי קֵינִי חֹתֵן מֹשֶׁה עָלוּ מֵעִיר הַתְּמָרִים אֶת בְּנֵי יְהוּדָה מִדְבַּר יְהוּדָה אֲשֶׁר בְּנֶגֶב עֲרָד".^[11]

"קַּיִן" כשם הקבוצה מוזכר פעמיים: בנאומו האחרון של בלעם כשם נרדף לקיני,^[12] ושוב בספר שופטים: ”וְחֶבֶר הַקֵּינִי נִפְרָד מִקַּיִן מִבְּנֵי חֹבָב חֹתֵן מֹשֶׁה”.^[13]

"הַקִּינִים" מוזכרים פעם אחת בספר דברי הימים: ”וּמִשְׁפְּחוֹת סֹפְרִים ישבו [יֹשְׁבֵי] יַעְבֵּץ תִּרְעָתִים שִׁמְעָתִים שׂוּכָתִים הֵמָּה הַקִּינִים הַבָּאִים מֵחַמַּת אֲבִי בֵית רֵכָב”.^[14]

המחקר הביקורתי אינו מקבל בהכרח את השתלשלות דברי ימי קבוצה זאת (או קבוצות אלה) לפי סדר ספרי המקרא או לפי הגנאלוגיה והכרונולוגיה המקראיים. עם זאת, במקרה שלפנינו התמונה המחקרית נפרשת באופן דומה לזו המקראית.

הקיני נזכר פעם יחידה במקרא כאחד מעממי כנען: ”אֶת הַקֵּינִי וְאֶת הַקְּנִזִּי וְאֵת הַקַּדְמֹנִי. וְאֶת הַחִתִּי וְאֶת הַפְּרִזִּי וְאֶת הָרְפָאִים. וְאֶת הָאֱמֹרִי וְאֶת הַכְּנַעֲנִי וְאֶת הַגִּרְגָּשִׁי וְאֶת הַיְבוּסִי”.^[15] זוהי ספירה יחידאית של עשרת עממי כנען, במקום שבעת העממים כמקובל. מדובר כאן בהבטחת ארץ כנען לאברהם בסיום מעמד ברית בין הבתרים, הבטחה המסתיימת ברשימת עמי הארץ המובטחת. למעשה מדובר ברשימת שבעת העממים המקובלת, אלא שנוספו לפניה שלושה עממים: הַקֵּינִי, הַקְּנִזִּי וְהַקַּדְמֹנִי. על הַקַּדְמֹנִי כמדבר קדם השוכן בין בבל לים הַקַּדְמֹנִי . לעומת זאת, הקיני והקנזי שתיהן משפחות גדולות ומכובדות ביהודה של תקופת המלוכה. מסתבר אם כן שכותב הרשימה הסתמך על מסורות בהן נמנו שתי יחידות אלה כנפרדות מיהודה בשלב קדום של תולדותיהן. ואכן כך הוא הן לגבי הקֵינִי והן לגבי הַקְּנִזִּי,^[16] שהשתלבו ביהודה בעת התגבשותה של יחידה זו, אך לפי כל המסורות היו קיימים קודם לכן כיחידות נפרדות בפני עצמן. מקובל כיום במחקר כי סיפורי האבות נכתבו רק בשלהי תקופת המלוכה או אף לאחריה,^[17][18] אולם משולבות בהם מסורות המשתרעות על פני טווח זמן נרחב.^[19] המסורות על הקיני והקנזי כיחידות נפרדות מיהודה משקפות לפיכך את חלקו הקדום של טווח זמן זה.

השם "קני" מופיע חרות בכתב ההירוגליפי בכתובת מצרית מימי השושלת ה-12 המצרית, כלומר בערך בשנים 2000 עד 1800 לפנה"ס, כתובת אותה גילה סר פלינדרס פיטרי בסיני.^[20] אם השם אכן קשור לקיני, כנראה שם של אדם כשאר השמות השמיים שבכתובת, הרי זו העדות המוקדמת ביותר על הקיני. הופעתו בחצי האי סיני יכולה להיקשר לאזכורים של מסורות קדומות אודות הקיני, כפי שהשתמרו במקרא. אזכורים אלו הם שלושה:

לקראת סיום מעשה בלעם במקרא הוא נושא דברו ומתנבא על שורת עמים או שבטים דרומיים ובהם מואב, אדום, עמלק, הַקֵּינִי, ועוד כמה אזכורים סתומים. על הקיני התנבא לאמור: "כא וַיַּרְא אֶת הַקֵּינִי וַיִּשָּׂא מְשָׁלוֹ וַיֹּאמַר אֵיתָן מוֹשָׁבֶךָ וְשִׂים בַּסֶּלַע קִנֶּךָ. כב כִּי אִם יִהְיֶה לְבָעֵר קָיִן עַד מָה אַשּׁוּר תִּשְׁבֶּךָּ."^[12] דברים אלו והקשרם ממקמים את הקיני כאחד העמים או השבטים היושבים באזורים ההרריים של מדבריות הדרום, והדבר מתיישב עם הופעת "קני" בדרום סיני.

בשני אזכורים אחרים מופיע הַקֵּינִי/קַּיִן כקשור לחובב חותן משה, או שהוא עצמו (כלומר האב האפונימי^[21] של הקבוצה) הוא חותן משה:

”וְחֶבֶר הַקֵּינִי נִפְרָד מִקַּיִן מִבְּנֵי חֹבָב חֹתֵן מֹשֶׁה”, בספר שופטים, פרק ד'^[13]

" וּבְנֵי קֵינִי חֹתֵן מֹשֶׁה עָלוּ מֵעִיר הַתְּמָרִים אֶת בְּנֵי יְהוּדָה מִדְבַּר יְהוּדָה אֲשֶׁר בְּנֶגֶב עֲרָד וַיֵּלֶךְ וַיֵּשֶׁב אֶת הָעָם", בספר שופטים, פרק א'.^[22] סופו של הפסוק אינו ברור, ואחד מנסחי תרגום השבעים (נוסח N) קורא "את עמלק", אולי כפרשנות כיוון שידוע מהמשך הסיפור המקראי כי הקיני ישב ליד עמלק; אך ספק בדבר. נחלקו החוקרים אם פסוק זה והפרק כולו הם חלק מן ההיסטוריה הדויטרונומיסטית, שנכתבה בשלהי תקופת המלוכה, או שמא קודם לכן. כך או כך, ברור שמסורת קדומה יותר עמדה בפני כותב או עורך הפסוק.

חובב חותן משה הוא בנו של רעואל המדייני.^[23] מקובל במחקר וכן בדברי חז"ל כי חובב הוא יתרו המדייני; כך או כך, הקישור לחובב קושר את הקיני למדיינים, אף הם עם הממוקם באזורים ההרריים של מדבריות הדרום, בצידו המזרחי של מפרץ אילת ומול הרי דרום סיני. אולם בהמשך, הפסוק מספר שופטים, פרק א' כבר מספר לנו כי בני קיני עלו אל מדבר יהודה ונגב ערד, אזור בו נמצאם מעתה ואילך. בהנחה הסבירה כי עיר התמרים היא תמר המקראית, המזוהה באתר הארכאולוגי מצד חצבה, בערבה למרגלות נגב ערד, הרי לפנינו מסלולם מאזור מדיין דרך הערבה אל דרום יהודה.^[24]

למרות שעיקר אזכוריו הקדומים של הקיני הם בדרום הארץ, ישנה דעה כי קינים ישבו גם בצפון הארץ, ושמם משתקף בשמות המקומות קינה ונחל קינה, המופיעים במקורות מצריים מהתקופה הכנענית המאוחרת.^[25]

ערך מורחב – חבר הקיני

חֶבֶר הַקֵּינִי נזכר כמה מספר פעמים במעשה יעל וסיסרא, בספר שופטים, פרק ד', פסוקים י"א–כ"ג; פרק ה', פסוק כ"ד. מקובל שחבר הקיני הוא משפחה או קבוצה ("חבורה") מתוך הקינים^[26], אולם יש המפרשים שהוא דמות מקראית, אדם ששמו חֶבֶר,^[27] אשר היה ראש בֵּית חֶבֶר הַקֵּינִי הנזכר שם. כך או כך מדובר בקבוצת משנה אשר נפרדה מהקבוצה השבטית העיקרית של קַּיִן / בְּנֵי קֵינִי, ונדדה צפונה אל אזור עמק יזרעאל והגליל התחתון: "וְחֶבֶר הַקֵּינִי נִפְרָד מִקַּיִן מִבְּנֵי חֹבָב חֹתֵן מֹשֶׁה וַיֵּט אָהֳלוֹ עַד אֵלוֹן בצענים [בְּצַעֲנַנִּים] אֲשֶׁר אֶת קֶדֶשׁ".^[13] אין לדעת מתי קרה הדבר ובאיזה מקום נפרד חבר הקיני מקין. הדעת נותנת כי לאחר שעלו מהערבה לנגב המשיכה קבוצה זאת צפונה, כדרכם של חרשי המתכת הנודדים, ושל שבטי נוודים בכלל. מאידך ישנה דעה כי קינים ישבו באזור זה כבר בתקופה קדומה יותר^[25]. בכל מקרה, קיימה קבוצה זו קשרים עם כל תושבי האזור, בהיותה כנראה קבוצה מקצועית הנותנת שירותיה לכל.

אזכורי הקיני במקורות המתייחסים לתקופת ההתנחלות ועד למלוכה הקדומה ממקמים אותו מדרום ליהודה, או בחלקיה הדרומיים ביותר של יהודה, למעט אזכור חבר הקיני בצפון, שהוא יוצא דופן. מקורות אלו נראים כמסורות מקומיות אמינות וקדומות, גם אם שולבו בהמשך בכתיבה היסטוריוגרפית מאוחרת, בעיקר ההיסטוריה הדויטרונומיסטית.

הקיני ישב תחילה בנגב המקראי, שהוא בקעת באר שבע / ערד וסביבותיהן. אזור זה נחלק באותה תקופה, ובהמשך בתקופת המלוכה, בין תחומיהן של כמה יחידות שבטיות בולטות, לרבות נגב הקיני ונגב הירחמאלי.^[28] נראה שנגב הקיני הוא נגב ערד אליו עלו הקינים מהערבה; לדעת בנימין מזר ייתכן כי המקדש שחשף יוחנן אהרוני במצודת תל ערד הוא קיני ביסודו.^[29]

ההופעה המקראית הראשונה של הקיני לאחר שהתיישב באזור זה, באה ממסורת המיוחסת לימי שאול, ואשר מקובל להניח כי אכן משקפת את אותה תקופה. שאול יוצא למלחמה על עמלק, האויב העיקרי של יהודה מדרום, ושולח אל הקיני לאמור: "לְכוּ סֻּרוּ רְדוּ מִתּוֹךְ עֲמָלֵקִי פֶּן אֹסִפְךָ עִמּוֹ".^[30] הדבר מלמד על כך שבתקופה זו הקיני הוסיף להתקיים כיחידה עצמאית, ומאשר את המשך נוכחותו באזור הנגב; כי היו לו קשרים טובים עם כל שכניו, כפי שהיו גם לחבר הקיני בצפון, מן הסתם משום שנתן שירותי נפחות לכולם; וכי בשעה שנדרשה הכרעה בחר הקיני בצד הישראלי, גם כן כפי שקרה עם חבר הקיני.

המקורות הבאים שלפנינו, החל מאלה המיוחסים לתקופת דוד ועד סוף תקופת המלוכה ואולי אף לאחריה, מתייחסים אל הקיני כמשפחה נכבדת ממשפחות יהודה.

בסיפורי דוד שיוכו של הקיני ליהודה אינו מצוין במפורש, אך הוא עולה בבירור מתוך הכתובים.

בעת שהותו של דוד אצל אכיש מלך גת, מסופר כי הוא פשט "אֶל הַגְּשׁוּרִי והגרזי [וְהַגִּזְרִי] וְהָעֲמָלֵקִי",^[31] כאשר לפחות העמלקי הוא אויב מובהק של יהודה; אולם דוד לא הותיר מהם איש בחיים, לבל ייוודע לאן פשט. לאכיש סיפר כי פשט "עַל נֶגֶב יְהוּדָה וְעַל נֶגֶב הַיַּרְחְמְאֵלִי וְאֶל נֶגֶב הַקֵּינִי. יא וְאִישׁ וְאִשָּׁה לֹא יְחַיֶּה דָוִד לְהָבִיא גַת לֵאמֹר פֶּן יַגִּדוּ עָלֵינוּ לֵאמֹר כֹּה עָשָׂה דָוִד וְכֹה מִשְׁפָּטוֹ כָּל הַיָּמִים אֲשֶׁר יָשַׁב בִּשְׂדֵה פְלִשְׁתִּים. יב וַיַּאֲמֵן אָכִישׁ בְּדָוִד לֵאמֹר הַבְאֵשׁ הִבְאִישׁ בְּעַמּוֹ בְיִשְׂרָאֵל"^[31]; כלומר, הקיני נמנה יחד עם ירחמאל וכלל יהודה כחלק מעמו של דוד.

בהמשך הסיפור, כאשר העמלקי פשט על צקלג ודוד רדף אחריו והביסו, שלח דוד משלל העמלקי אל זקני יהודה במקומות שונים בהר יהודה ובנגב, לפי המשוער כדי לרכוש את אהדתם למימוש שאיפותיו בעתיד.^[32] בין היתר שלח "לַאֲשֶׁר בְּעָרֵי הַיְּרַחְמְאֵלִי וְלַאֲשֶׁר בְּעָרֵי הַקֵּינִי",^[33] גם מכאן עולה שזקני הקיני, כמו שכניהם זקני הירחמאלי, נחשבו כחלק מיהודה.

לאחר המסורות על ימי דוד מופיעים הקיני והקינים בפשטות כאחת ממשפחות יהודה וממלכת יהודה, ככתוב ברשימות היחש של יהודה. נהוג לשייך אליהם גם את הערים הקין וקינה אשר נזכרות ברשימת ערי יהודה; קינה נזכרת גם באוסטרקון שנתגלה בחפירות ערד.

ברשימת ערי יהודה, שהמחקר מתארך למחצית השנייה של תקופת המלוכה, כנראה ימי יאשיהו, נזכרת עיר בשם הַקַּיִן.^[34] עיר זו שייכת לקבוצה 7 ברשימה, של יישובי ספר מדבר יהודה הדרומי. מקובל להניח כי קבוצה 7 מייצגת בעיקר את התיישבות הקיני באזור זה, לצד הקנזי (קבוצה 5 ברשימה) והכְּלֵבִי (קבוצה 6). העובדה כי מלכתחילה סופר על עליית הקיני אל "מִדְבַּר יְהוּדָה"^[11] מחזקת הנחה זו, לצד התיישבותו ב"נֶגֶב עֲרָד"^[11], היינו בבקעת באר שבע / ערד; ספר מדבר יהודה הדרומי והנגב המקראי המזרחי הם שני אזורים שכנים אשר אולי ראו בהם חלק מיחידה אחת. ואכן בקבוצה 1 של אותה רשימה נזכרת עיר בשם קִינָה^[35][36], בהקשר גאוגרפי של מזרח הנגב המקראי. עיר זו נזכרת גם באוסטרקון משלהי ימי ממלכת יהודה, בו הצטוו מפקדי ערד לקחת קבוצת אנשים (ודאי לוחמים) מערד ומקינה ולשלוח אותם לעיר רמת נגב, "פן תבוא אדום שמה".^[36]

ברשימות היחש של יהודה^{[37] [38]}אשר בספר דברי הימים, המשלבות מקורות שונים מתקופות שונות אך כנראה בעיקר מתקופת המלוכה, מופיע הפסוק הסתום: "וּמִשְׁפְּחוֹת סֹפְרִים ישבו [יֹשְׁבֵי] יַעְבֵּץ תִּרְעָתִים שִׁמְעָתִים שׂוּכָתִים הֵמָּה הַקִּינִים הַבָּאִים מֵחַמַּת אֲבִי בֵית רֵכָב",^[39] פסוק עליו נכתבו מחקרים רבים.^{[4][40][41][42]} הפסוק, אם אינו שיבוש, מתאר כנראה משפחות סופרים מבין הקינים, בהקשר של יעבץ אשר אשר בדרום יהודה, בין אם בתור יעבץ, דמות מקראית שהיא אב אפונימי^[21] של בית אב נכבד ביהודה, ובין בתור יעבץ כחבל ארץ או יישוב באותו אזור, הקשור ודאי לבית האב המקראי ולדמות המקראית הכרוכה בו. ישנה סברה לפיה יעבץ הוא אביהן של משפחות הסופרים, והוא עצמו נמנה עם הקיני.^[43]

אחרי תקופת המלוכה, הקיני אינו נזכר עוד במקורותינו.

סקירת מכלול המקורות על הקיני מראה כי מדובר ביחידה שבטית אשר אולי נחשבה בראשיתה כעם בפני עצמו; לפי המסורות המקראיות הקיני חי לצד המדייני בארץ מדיין או בסמוך לה, ושמא מעברו השני של מפרץ אילת, בהרי דרום סיני, כפי שעולה מהאזכור הקדום של 'קני' באזור זה. מקובל להניח ששמה של יחידה זו מעיד על היותה, לפחות בחלקה, קבוצה של חרשי מתכת נודדים. במקביל לתקופת ההתנחלות עלה הקיני צפונה, דרך הערבה, אל אזור הנגב המקראי המזרחי ודרום מדבר יהודה. לפי המסורות המקראיות, באותה עת התפצלה ממנה יחידת המשנה של חבר הקיני, שעברה לעמק יזרעאל ולגליל התחתון; לפי השערה אחרת ראשית התיישבות הקיני באזור זה היא כבר בתקופה הכנענית המאוחרת.

הקיני שבדרום המשיך להתקיים בימי שאול לצד העמלקי, כיחידה שבטית נפרדת מיהודה, אך בניגוד לעמלקי לא הייתה עוינות בינו ובין יהודה. לאחר מכן, מימי דוד ואילך, הקיני נחשב כחלק מיהודה, בתור אחת המשפחות העיקריות בה: לצד הקנזי, שתולדותיו דומות, וכן הירחמאלי, הכלבי והאפרתי. תולדות הקיני עשויות לשקף תהליך בו קבוצות שונות ונפרדות, שקבוצת הקיני נמנית עליהן, התגבשו לכלל יחידה אחת, יהודה; יש חוקרים המניחים כי יהודה וישראל אכן התגבשו בתהליך כזה.^[44]

• חובב חותן משה
• ההשערה המדיינית-קינית
• חבר הקיני
• יעבץ (אתר מקראי)
• יעבץ (דמות מקראית)
• רשימת ערי יהודה
• הקין
• קינה

• הקיני, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)