פקטה סונט סרוונדה

המשמעות המקובלת של הכלל היא במשפט הפרטי בדיני חוזים. בתי המשפט אוכפים את הכלל הבסיסי כי חוזה יש לקיים, וכי אי-קיום של החוזה מהווה הפרה של החוזה. במסגרת הכלל על הצדדים להתנהג בתום לב ובדרך מקובלת ולקיים את החוזה.

אי קיום החוזה עשוי לזכות בסעדים במסגרת החוק, גם אם לא נגרם נזק לצד השני. עצם ההפרה יש בה כדי לגרום נזק לפרט ולחברה, כי היא פוגעת בתפיסת החוזה ככלי יעיל להתקשרות בין אנשים ובעסקים. על כן יכול בית המשפט לכפות אכיפת החוזה ואף סעדים אחרים, כגון פיצויים.

המשפט הישראלי דחה את תורת ההפרה היעילה המקובלת בארצות הברית, וקבע, במסגרת כלל זה, כי יש לקיים את החוזה, או לשלם פיצויי הסתמכות בגין ההפרה, בנוסף לנזק שנגרם בפועל.

עם זאת, ניתוח אמפירי של איל זמיר הראה כי בפועל משך הזמן עד לקבלת פסק דין הביא להפיכת תרופת האכיפה ללא רלוונטית, ובפועל נפסקים לניפר פיצויים בלבד.^[1]

אמנת האמנות משנת 1969 קובעת, בהתבסס על כלל זה, כי כל אמנה בינלאומית צריכה להיות מקוימת על ידי הצדדים בתום לב.

• כוח עליון (משפטים)