פסלות שופט

במסכת כתובות (ק"ה ב) מובאים סיפורים אחדים על דיינים שפסלו עצמם מלשבת בדין, לאחר שנוצרה זיקה קלושה בין הדיין לבין אחד מבעלי הדין. דוגמה לכך הוא סיפורו של אמימר, שבעת שישב בדין עפה נוצה אל ראשו, והגיע איש והסירה. כאשר התברר לאמימר שהאיש הגיע לדין לפניו, פסל את עצמו.

הרמב"ם קבע במשנה תורה:

אסור לדיין לדון למי שהוא אוהבו אף על פי שאינו שושבינו ולא ריעו אשר כנפשו ולא למי ששונאו אף על פי שאינו אויב לו ולא מבקש רעתו. אלא צריך שיהיו שני בעלי דינים שוין בעיני הדיינים ובלבם, ואם לא היה מכיר את אחד מהם ולא מעשיו אין לך דיין צדק כמוהו.^[1]

אמנם, יחד עם זאת, על פי המשפט העברי האחריות הזו היא על הדיין ואם אחד מבעלי הדין דורש לפסול את אחד מן הדיינים, אך דרישה זו איננה נכונה בעיני הדיין הוא איננו פסול. יתר על כן, לעניין זה מבחין המשפט העברי בין דיינים שבעלי הדין בחרו בהם, אז יכול הדיין לנהוג בעצמו מנהג חסידות, אך אם הדיין ממונה על ידי הציבור, כל עוד הוא כשר לדון על פי הציבור, הוא איננו יכול לפסול עצמו אלא רק על פי תקנות הקהל. כמו כן, תקנות הקהל יכולות לאפשר חריגות מן הכלל שכל נגיעה של דיין לעניין פוסלת אותו מלדון^[2].

בסעיף 77א לחוק בתי המשפט מפורטות עילות לפסלות שופט. העילה הכללית לפסלות שופט היא "שופט לא ישב בדין אם מצא, מיזמתו או לבקשת בעל דין, כי קיימות נסיבות שיש בהן כדי ליצור חשש ממשי למשוא פנים בניהול המשפט". בנוסף קובע החוק עילות ספציפיות:

שופט לא ישב בדין בידעו שמתקיים אחד מאלה:

(1) צד להליך, בא כוחו או עד מרכזי, הוא בן משפחה של השופט או שקיימת ביניהם קרבה ממשית אחרת;

(2) יש לשופט עניין כספי ממשי או עניין אישי ממשי בהליך או בתוצאותיו, בצד להליך, בבא כוחו או בעד מרכזי, או שלבן משפחה מדרגה ראשונה של השופט יש עניין כספי ממשי או עניין אישי ממשי בהליך או בתוצאותיו, בצד להליך או בבא כוחו;

(3) בטרם התמנה לשופט היה השופט מעורב באותו עניין הנדון בהליך שלפניו כבא כוח, כבורר, כמגשר, כעד, כיועץ מקצועי, כמומחה, או בדרך דומה אחרת.

על שופט שהועלתה בפניו טענת פסלות לדון בה לפני כל טענה אחרת. על החלטתו המנומקת של השופט ניתן לערער בפני בית המשפט העליון. בשנים האחרונות זוהתה מגמה בפסיקתה של נשיאת בית המשפט העליון, השופטת אסתר חיות, להתחשבות כמעט אוטומטית ב"טעמים של מראית פני הצדק" כשיקול רלבנטי בהליכי פסלות שופט, וזאת לצד עילות הפסלות בסעיף 77א לחוק בתי המשפט^[3].

עילה שאינה ראויה לפסילתו של שופט היא השתייכותו לקבוצה מסוימת או היותו בעל השקפת עולם מסוימת. עמד על כך נשיא בית המשפט העליון (בדימוס) מאיר שמגר:

שופט אינו נפסל עקב השתייכות לקבוצת התייחסות, לעדה או ללאום – שהם זהים לאלו של בעל הדין. שופט בעל השקפות עולם דתיות אינו פסול בשם כך לדון בענינו של בעל דין דתי או בלתי דתי. השתייכות כללית שאין בה נדבך נפרד או נוסף גם זיקה אישית למשפט המסוים שנדון בפני אותו שופט אינה צריכה לפסול שופט כי אצל שופט מקצועי אין בכך אפשרות ממשית למשוא פנים. האמור כאן חל גם על סוג המשפטים בעל זיקה כללית לתפיסת העולם או החיים של השופט, כגון מי שעובר עבירה מטעמי קנאות דתית הנשפט בפני שופט דתי או בלתי דתי, לפי העניין.^[4]

• מאיר שמגר, "על פסלות שופט - בעקבות ידיד תרתי משמע", גבורות לשמעון אגרנט (תשמ"ז).
• ר' עדיני, "פסלות שופט - הגיעה העת למבחן אחיד וברור", הפרקליט מג (תשנ"ז)
• בקשות מטעם המדינה בעניין פסלות שופט וטיפול בבקשות פסילה של צדדים אחרים, הנחיות היועץ המשפטי לממשלה

• רחל שלו-גרטל, על טוהר השיפוט ועל פסלות שופט, באתר "דעת"
• כללי פסלות של שופטים, גיליון 44 של כתב העת המקוון "פרלמנט", 2004