פסטיבל הסרטים הבין-לאומי בטורונטו

פסטיבל הסרטים הבין-לאומי בטורונטו
סוג	פסטיבל קולנוע, ארגון, annual film festival
מדינה	קנדה
מיקום	TIFF Lightbox
מועדים
תאריכי פעילות	אוקטובר 1976 – הווה (כ־47 שנים)
קואורדינטות	43°38′48″N 79°23′25″W / 43.646666666667°N 79.390277777778°W
	www.tiff.net

פסטיבל הסרטים הבין-לאומי בטורונטו (באנגלית: Toronto International Film Festival; בראשי תיבות: TIFF) הוא פסטיבל קולנוע פתוח לקהל הרחב, הנערך מדי שנה בחודש ספטמבר בטורונטו, אונטריו. זהו פסטיבל הסרטים הגדול ביותר בעולם. הפסטיבל נמשך 10 ימים, ובמהלכו מוקרנים בין 300 ל-400 סרטים במעל 20 בתי קולנוע שונים ברחבי טורונטו. ב-2008 הוקרנו בו 312 סרטים מ-64 מדינות^[1]. יותר מ-300,000 איש, המורכבים מאנשי התעשייה ומהציבור הרחב, מבקרים בפסטיבל מדי שנה.

מאפייני הפסטיבל ותולדותיו

הפסטיבל נוסד בשנת 1976, והוא נחשב כיום לאחד מפסטיבלי הקולנוע החשובים ביותר בעולם, לצידם של פסטיבל קאן ופסטיבל הסרטים הבינלאומי בברלין^[2]. המגזין TIME ציין בכתבה בשנת 2007 כי פסטיבל טורונטו הפך עם הזמן לפסטיבל הסרטים הראשון בעולם בחשיבותו הודות למבחר הסרטים הרב המוצג בו והקהל העצום המשתתף בו^[3].

בשל המועד בו נערך הפסטיבל, חודש ספטמבר, נהוג לראות בו כמסמן את תחילת המרוץ השנתי לפרס האוסקר. אולפני קולנוע רבים בוחרים להציג בו בהקרנות בכורה את סרטיהם המובילים. בין הסרטים שהוקרנו לראשונה בפסטיבל וזכו לאחר מכן בפרסי אוסקר: "פישר קינג" (1991), "ניצוצות" (1996), "החיים יפים" (1997, הקרנת בכורה בצפון אמריקה), "אמריקן ביוטי" (1999), "ריי" (2004) ו"נער החידות ממומביי" (2008).

למרות שהפסטיבל החל בשנים האחרונות להעניק תשומת לב רבה יותר לסרטי המיינסטרים ההוליוודים, הוא שומר עדיין על שורשיו העצמאיים, וממשיך להעניק מקום של כבוד גם לקולנוע העצמאי. נערכות בו רטרוספקטיבות לסרטים ממדינות שונות ושל במאים שונים, מוקרנים בו מיטב הסרטים של הקולנוע הקנדי, וכן מבחר סרטים ממדינות באפריקה, בדרום אמריקה ובאסיה.

בספטמבר 2010 נחנך בניין TIFF Bell Lightbox (אנ'), משכנו של הסינמטק של הפסטיבל (אנ'), ברחוב קינג 350 מערב בטורונטו.

מנכ"ל הפסטיבל הוא קמרון ביילי (אנ'), שמונה לתפקיד ב-30 בנובמבר 2021. ביילי שימש עד מינויו כמנהל האמנותי וכמנהל משותף בפועל, בצוותא עם ג'ואנה ויסנטה (אנ'). ויסנטה עזבה בספטמבר 2021 את תפקיד המנהלת המשותפת בפועל, בעקבות מינויה למנהלת הכללית של מוסד סאנדנס (אנ') המארגן ומארח את פסטיבל הסרטים סאנדנס^[4].

סרטים ישראלים בפסטיבל

סרטים ישראלים רבים משתלבים בתוכנית הפסטיבל. בין הסרטים הישראליים שהשתתפו בפסטיבל לאורך השנים: "ואלס עם באשיר" של ארי פולמן, "חסר מנוחה" של עמוס קולק, "כנפיים שבורות" של ניר ברגמן, "מסעות ג'יימס בארץ הקודש" של רענן אלכסנדרוביץ', "אדמה משוגעת" של דרור שאול, "ללכת על המים" של איתן פוקס, "ביקור התזמורת" של ערן קולירין, "הסודות" ו-"פעם הייתי" של אבי נשר, עץ תאנה של עלמוורק דוידיאן, "מדוזות" של אתגר קרת ושירה גפן, וכן "עלילה", "הארץ המובטחת" ו"התנתקות" של עמוס גיתאי, שסרטיו השתתפו בפסטיבל יותר מכל במאי ישראלי אחר.

בפסטיבל שנערך ב-2009 נחנכה מסגרת חדשה בשם "עיר לעיר", שתוקדש בכל שנה לעיר אחרת בעולם. מסגרת הבכורה הראשונה הוקדשה לתל אביב, לרגל חגיגות המאה לעיר. הוקרנו עשרה סרטים שהציגו את פניה השונים והמורכבים של העיר, וכן התארחו בפסטיבל יוצרים ואישי ציבור מתל אביב, במפגשים פתוחים עם הקהל ועם יוצרים קנדים^[5]. המחווה לתל אביב גררה מחאה מצד יוצרים, אומנים ואקדמאים בעולם, שמחו על "ניצול הפסטיבל לקמפיין תעמולה ישראלי, תוך התעלמות מסבלם של אלפי תושבי תל אביב לשעבר וצאצאיהם החיים במחנות פליטים, בשטחים הכבושים ובמדינות זרות"^[6]. מארגני הפסטיבל התעלמו מהמחאה והמשיכו בתוכניתם המקורית.

בפסטיבל שנער בשנת 2018 זכה הבמאי גיא נתיב בפרס איגוד המבקרים הבינלאומי עבור סרטו, "Skin".^[7]

בכל שנה מוענקים בפסטיבל שני פרסים: פרס בחירת הקהל ופרס הסרט הקנדי הטוב ביותר.