פלישת ארצות הברית לאפגניסטן
פלישת ארצות הברית לאפגניסטן התרחשה לאחר פיגועי 11 בספטמבר בסוף 2001[1] ונתמכה על ידי בעלות הברית הקרובות של ארצות הברית, שפתחו רשמית בקמפיין של "מלחמה עולמית בטרור". הסכסוך מכונה גם מלחמת ארצות הברית באפגניסטן[2] ופלישת 2001 לאפגניסטן. מטרותיה הפומביות של הפלישה היו לפרק את ארגון הטרור אל-קאעדה ולשלול ממנו בסיס בטוח של פעולות באפגניסטן על ידי סילוק ארגון הטליבאן מהשלטון.[3] בריטניה הייתה בעלת ברית מרכזית של ארצות הברית וסיפקה תמיכה בפעולה צבאית כבר מתחילת ההכנות לפלישה. הפלישה הגיעה אחרי מלחמת האזרחים באפגניסטן בשנים 1996–2001 בין הטליבאן לקבוצות הברית הצפונית, אם כי הטליבאן שלט ב־90% משטחי המדינה עד 2001. פלישת ארצות הברית לאפגניסטן הפכה לשלב הראשון במלחמה באפגניסטן (2001–2014) עד להכרזה על סיומה בשנת 2014. בהמשך החלה נסיגת כוחות ארצות הברית מאפגניסטן (2021).
 | ||||||||||
| מפת המבצעים העיקריים של הכוחות המיוחדים של ארצות הברית, מאוקטובר 2001 עד מרץ 2002, כולל גבולות הוולאיאת האפגניות | ||||||||||
| מלחמה: חלק ממלחמת אפגניסטן (2001–2014) ועד 2021, ומהמלחמה העולמית בטרור | ||||||||||
| תאריכים | 10 ביולי 2001 – 17 בדצמבר 2001 (161 ימים) | |||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| מקום | אפגניסטן | |||||||||
| עילה | פיגועי 11 בספטמבר | |||||||||
| תוצאה | ניצחון של הכוחות בהובלת ארצות הברית
| |||||||||
| ||||||||||
נשיא ארצות הברית, ג'ורג' ווקר בוש, דרש מהטליבאן למסור את אוסאמה בן לאדן ולגרש את אל-קאעדה מהמדינה; בן לאדן כבר היה מבוקש על ידי ה-FBI מאז 1998. הטליבאן סירב להסגירו, אלא אם כן ארצות הברית תספק לטליבאן מה שהוא יחשיב כראיות משכנעות למעורבותו של בן לאדן בפיגועי 11 בספטמבר.[4] כמו כן, הטליבאן התעלם מדרישות ארצות הברית לסגור בסיסי טרור ולמסור חשודים אחרים בטרור מלבד בן לאדן. ארצות הברית התייחסה בביטול לדרישות הטליבאן, החשיבה אותן כטקטיקת עיכוב חסרת משמעות, ופתחה במבצע "חופש מתמשך" ב-7 באוקטובר 2001 יחד עם בריטניה. מאוחר יותר הצטרפו לשתיים בשטח גם כוחות אחרים, כולל כוחות הברית הצפונית.[5][6] ארצות הברית ובעלות בריתה הפילו במהירות את הטליבאן מהשלטון, עד 17 בדצמבר 2001, ובנו בסיסים צבאיים ליד ערים גדולות ברחבי המדינה. רוב חברי אל-קאעדה וטליבאן לא נפלו בשבי, אלא נמלטו לפקיסטן השכנה או נסוגו לאזורים הרריים כפריים או מרוחקים במהלך קרב טורה בורה.[דרוש מקור]
בדצמבר 2001 הקימה מועצת הביטחון של האו"ם את כוח הסיוע הביטחוני הבינלאומי (ISAF) שיפקח על הפעולות הצבאיות במדינה ויכשיר את כוחות הביטחון הלאומיים של אפגניסטן. בוועידת בון בדצמבר 2001, נבחר חמיד כרזאי לעמוד בראש מינהל הביניים האפגני, אשר לאחר כינוס ה"לויה ג'ירגה" ("המליאה הגדולה") בבירה קאבול ב-2002 הפך למינהל המעבר של אפגניסטן ("המדינה האסלאמית הזמנית של אפגניסטן"). בבחירות העממיות ב-2004 נבחר כרזאי לנשיא המדינה, אשר בשלב זה נקבע שמה כרפובליקה האסלאמית של אפגניסטן.[7] באוגוסט 2003 הצטרפה נאט"ו כבת-ברית והשתלטה על ראשות כוח הסיוע הביטחוני הבינלאומי.[8] חלק אחד מכוחות ארצות הברית באפגניסטן פעל בפיקוד נאט"ו, ואילו יתר הכוחות נותרו בפיקודה הישיר של ארצות הברית. מנהיג הטליבאן, מוחמד עומאר ארגן מחדש את התנועה, וב-2002 טליבאן פתח במרד נגד הממשלה ונגד כוח הסיוע הבינלאומי, שנמשך שנים רבות.[9][10] השתלטות הטליבאן על אפגניסטן גרמו להתפוררות הממשלה והיו במקביל לנסיגה האמריקאית.
לקריאה נוספת
- Seth Jones, In the Graveyard of Empires, Norton & Company, 2009
- Donald P. Wright et al., A Different Kind of War: The United States Army in Operation Enduring Freedom (OEF) October 2001-September 2005, Fort Leavenworth, Kansas: Combat Studies Institute Press, 2009
- Jack Fairweather, The Good War: Why We Couldn't Win the War or the Peace in Afghanistan, Random House, 2014, ISBN 1448139724, 9781448139729
- Leigh Neville, Special Operations Forces in Afghanistan, Osprey Publishing, Elite 163, Osprey, 2008. ISBN 9781846033100ISBN 9781846033100. Interesting account of early war operations, mostly before Operation Anaconda.