החבל משתרע בין חופי הים התיכון לרכס הרי הטאורוס וכולל את ראש הרכס. רוב הערים (בהן אנטיוכיה של פיסידיה, טרמסוס, קרמנה, סלגסוס ועוד) מצויות על מדרונות ההרים הפונים לים. אופי הקרקע טרשי ומחורץ בערוצים מצפון לדרום וקשה למעבר ממזרח למערב.
בשל עובדה זו היה החבל קשה לכיבוש זר ואופיו לאורך ההיסטוריה הוא של חבל ארץ עצמאי, בו מתגוררת אוכלוסייה מתבצרת ומרדנית. אופי ההתנגדות המקומית היה נטייה לפשיטות, הסתתרות בנקיקים ובמערות המאפיינים את הנוף והתבצרות בערים גבוהות המוגנות על ידי צוקים ודרכי גישה נשלטות על ידי המגינים.
אלכסנדר הגדול עבר בפיסידיה בדרכו לכיבוש האימפריה הפרסית. חבל הארץ היה מאוכלס בשבטים לוחמניים שנודעו באומץ לבם. אלכסנדר הצליח לכבוש את סלגסוס. אולם הפיסידים תושבי טרמסוס (Termessos ;Τερμησσός), התכוננו למאבק בפולש המוקדוני. הם התבצרו על שני הרים תלולים שתחמו את המעבר לעירם משני צדדיו. אלכסנדר שיער כי בלילה ישמרו על המעבר מספר מועט של זקיפים פיסידים, וכך אכן היה. לאחר שחייליו של אלכסנדר הצליחו להתגבר עליהם בקלות, הם הגיעו לטרמסוס, שתושביה בחרו להתבצר על גבעה תלולה. פעולה נחושה של הצבא היווני-מוקדוני בפיקודו של אלכסנדר הבטיחה את ניצחונו, תוך גרימת כ-500 אבדות לפיסידים. בעקבות התבוסה מיהרו הפיסידים להיכנע.[1]
ב-39 לפנה"ס הבטיח מרקוס אנטוניוס את פיסידיה למלך גלטיה, אמינטס, בתמורה לתמיכה בו. עם מותו של אמינטס ב-25 לפנה"ס, סופחה פיסידה לפרובינקיית גלטיה. באותה תקופה עברו להתגורר במקום חיילים ותיקים שפרשו מן הצבא הרומי וקיבלו שטחי קרקע להתיישבות. בתקופת אוגוסטוס קיסר הוקמו שמונה ערים רומאיות, בהן סלגסוס, שהפכה לבירת החבל. השפה הלטינית הפכה ללשון המדוברת באזור עד המאה השלישית לספירה.
פיסידיה הייתה אחד האתרים הראשונים של הנצרות הקדומה. אחת ההטפות הראשונות של פאולוס הייתה באנטיוכיה שבפיסידיה.[2][3][4]
השפה הפיסידית הייתה שפה אנטולית (כמו החתית והלווית) שהידיעות לגביה קלושות ומסתמכות על פחות משלושים פרגמנטים, רובם חרוטות על מצבות קבר מן המאות הראשונה והשנייה לפנה"ס.[5][6]