עשתרת

השפות של עובדי עשתרת העיקריים (פיניקית, אוגריתית ושפות כנעניות אחרות) נכתבו באבגד בכתיב חסר לחלוטין, ובהן השם מתועד בכתיב "עשתרת"; צורה זאת של השם היא היחידה המתועדת במקרא (שנכתב ללא ניקוד).^[ב] על ההיגוי הקדום עַשְׁתָּרְתּ (ʿAštārt) מעידים תעתיקים בשפות אחרות: מצד המזרח, תעודות אללחֿ מתעדות את השם Aštartu ותעודות אכדיות מאוחרות יותר מתעדות Astartu, ומצד המערב, ביוונית עדויות רבות המזכירות את השם Ἀστάρτη, ובלטינית Astarte.^[2] גם הפיניקים עצמם, עובדי האלה, השאירו תיעודים להגיית שמה: בכתובת על חרב בכתב קיפרי הברתי (שכשמו כן הוא, מתעד הברות) שהקדיש עבדמלך (שם פיניקי) מפאפוס לעשתרת, נכתב שמה a-se-ta-ra-ta (כלומר עַשְתַרְתְ^[ג]),^[3] וכן בכתובות יווניות שנכתבו על־ידי פיניקים מפיניקיה ובהן השתמשו בתעתיק המוכר Ἀστάρτη.^[4]

המקרא נכתב בעיקרו אלף שנה ויותר לפני המצאת ניקודו, ומנקדיו חיו מאות שנים לאחר הפסקת פולחן עשתרת תחת שלטון ביזנטי ומוסלמי, וקל היה להכניס בשם האלה השנואה שיבושים לגנאי,^[5] ולכן לפי המקובל במחקר ניקדוהו בשיבוש עַשְׁתֹּרֶת על משקל בֹּשֶת.^{[2][6][7][8][9]} אף מתרגמי המקרא במאות הראשונות לפני הספירה ולספירה, שלא תמיד הכירו את מונחי העולם הכנעני ומשמעותם המקורית,^[ד] תמיד תעתקו את שם האלה לפי צורת היחיד "עַשתַרְתְ" (עם שווא נע בת' האחרונה) או בצורת הרבים "עַשתַרוֹת", ולעולם לא לפי "עַשתֹרֶת".^[11] מיעוט חוקרים מציעים אפשרות, שעל אף התיעוד העתיק להגייה "עַשְׁתָּרְתּ" משפות שכנות ללבנט, הכתיב "עַשְׁתֹּרֶת" איננו שיבוש, בשל מעתק כנעני בין /ā/ ל־/ō/ (על אף המיקום הבלתי רגיל להתרחשות המעתק),^[9] או, תוך הנחת צורה קדומה משוערת *ʿAštārit, כמעתק קונבנציונלי בין זוגות התנועות "ā-i" ל־"ō-ē".^[8]

חלק מהחוקרים סבורים שהשם אפרודיטה, שמקובל שמקורו בשפות שמיות,^[12] נובע באופן ספציפי מהשם "עשתרת".^[13][14]

אפיתט ידוע ונפוץ לשם האלה היה מלכת^[ה] או "מלכת השמים"; שם זה ידוע, בין השאר, מהשם הפיניקי הנפוץ "חמלכת", שמשמעותו "אחי־מלכת".^[15] במצרים כונתה עשתרת לעתים "גבירת השמים".^[16] גם שם זה שובש בניקוד המקראי ל"מְלֶכֶת הַשָּׁמַיִם".^[17]

בכתובת אשמנעזר מופיעה עשתרת שמם (עשתרת שמים), המזוהה עם אפרודיטה אוראניה (אנ') (אפרודיטה השמימית); ואכן, לפי עדויות הסופרים העתיקים,^[18][19] פולחן אפרודיטה אוראניה נפוץ על־ידי פיניקים מאשקלון, דרך קפריסין (ופאפוס בפרט),^[19] והגיע לקיתרה שם נמצא מקדש (אנ') מהעתיקים ביותר המוקדשים לה.^[20] הממצא הארכאולוגי בקיתרה מאשר קשרים קדומים מאוד (תחילת האלף השני לפנה"ס ואף מוקדם יותר) עם הלבנט.^[21][22] בהסתמך על שמה ותפוצתה דרך הים, אופי האלה היה כנראה אלה המדריכה את הנוסעים בים, ושם זה אולי קשור ל"רבת אשרת־ים" (מילולית "הגבירה ההולכת על המים"), ולכינוי שנותן לוקיאנוס לאלה הסורית – "דרכתו",^[23] הדורכת (על המים) – שמשמעותו דומה ל"רבת אשרת ים".^[20]

אפיתטים ידועים אחרים הם עשתרת שם־בעל (מוכרת משירת אוגרית ומכתובת אשמנעזר;^[24] אך ייתכן שזה לא היה אפיתט אלא כינוי שייכות^[25]), עשתרת שד (עשתרת הַשָּׂדֶה, הידועה מכתבי אוגרית,^[26] ולפי חלק מהפירושים גם בכתובת כס עשתרת^[27]), ועשתרת חר (גם היא ידועה מכתבי אוגרית,^[28] שם היא מקבילה ל־Ištar ḫurri האכדית, ומכתובות פיניקיות אחרות),^[29][30] וכן אפיתטים מקומיים:^[31] עשתרת פפ (עשתרת פאפוס, היא אפרודיטה פאפוס, ופאפוס קשורה לנתיב פולחנה של עשתרת שמם/אפרודיטה אוראניה),^[32] עשתרת ארך (עשתרת אריקס (אנ'), היא ונוס אריקנה (אנ')),^[33] עשתרת אנן (עשתרת מלטה, על בסיס השם הפיניקי של האי, וזוהתה עם הרה),^[33] עשתרת כת (בצירוף "בת עשתרת כת", הוא מקדש עשתרת בכתיון),^[34] ועשתרת בלפש.^[31]

העדויות מתקופת הברונזה המאוחרת, בעיקר מאוגרית וממצרים, מאפיינות את עשתרת כאלת מלחמה, בדומה לאחותה ענת, וכן כאלת ריפוי ואפוטרופאיזם; אך בניגוד לענת, עשתרת היתה אלה משנית בחשיבותה באותה תקופה.^[35] במצרים נכנסה האלה לפנתאון, בתקופת החיקסוס או מיד אחריה, כאלת מלחמה הקשורה לסוסים ולרכב המלחמתי החדיש לאותה עת – המרכבה, וכן לאליטה הצבאית, לתפקידו של פרעה כלוחם, ובתור אלה כנענית מאומצת – לשליטה המצרית על כנען.^[36] בנוסף, תכונותיה המאגיות של האלה אומצו גם הן על־ידי המצרים.^[36]

ייתכן שהאלה מוזכרת כבר בכתבי אבלה.^[37] מחוץ לאבלה, האזכור הקדום ביותר של האלה (וכן ההקבלה הקדומה ביותר שלה לאישתר־איננה) הוא ממרי, שם היה לה מקדש,^[38][39][40] והודשו לה כתובות באכדית כ־eš-da-ra-at.^[37][41][42] בעיר העתיקה ענת נמצאה כתובת, ובה מתוארת האלה ענת "החזקה ביותר מכל ה־^DAŠ₄.DAR^meš (העשתרות, ברבים)" שאין שווה לגבורתה בין כל ה"עשתרות".^[43][44] עשתרת נעבדה גם באמר.^[45]

ראו גם – שירה אוגריתית

בשירה האוגריתית, עשתרת (באוגריתית: עתֿתרת) איננה דמות מרכזית בעלילות, אך היא מופיעה בהן כמה פעמים כדמות משנית.^[46] תפקידיה העולים מהעלילות קשורים במלחמה, ציד וקסם (ולא עם רבייה או תפקידים מיניים אחרים).^[47][48] יש לציין שלמעשה, באף אחד מאזכוריה היא לא מצוינת כבת זוגו או אחותו של בעל.^[49]

בעלילות בעל וענת, בהן נאבק בעל באלים שונים על השלטון בעולם, מופיעה מעט גם עשתרת; כאשר בעל מתפרץ בכעס על האלים הנכנעים לשליחי ים האימתניים ושוחט את השליחים, ענת ועשתרת אוחזות בידיו במטרה להרגיעו ולרסנו.^[50] בהמשך אותו לוח, גוערת עשתרת בבעל על שהביס את ים והוסיף להכותו אחרי נופלו, אך הוא עונה לה כי ים מת ועתה הוא ימלוך: ”תגערנו עשתרת: "בוש, הוי אלאין בעל, בוש, הוי רוכב ערבות! כי שבוינו זבול ים, כי שבוינו שופט נהר". ויצא מפיה דבר, יביישנה אלאין בעל, ויביישנה רוכב ערבות, ויען: "ים הלא מת, בעל ימלו[ך! ...]”.^[51]

בעלילת כרת לא ממלאת עשתרת תפקיד כדמות, אולם כאשר אל מדריך את כרת בחלומו כיצד להשיג לו אישה ולהעמיד צאצאים, הוא מורה עליו להגיע ל"אדום רבה ואדום זעירה", ולקרוא שם למלך ”תן לי את מרת חרי, נעמת נצר בכורך! זוּ כנועם ענת נעמה, כמו יפעת עשתרת יפעתה!”,^[52] וכך אכן כרת קורא למלך אותה ארץ.^[53]

בשתי עלילות שונות, עלילות בעל וענת ועלילת כרת, מופיעה נוסחת קללה אלוהית: ”ישבור חורון ראשך, הוי שם המקולל, ישבור חורון ראשך, עשתרת שמבעל – קדקדך!”; בעלילות בעל וענת מקלל בעל את אויבו ים, ובעלילת כרת מקלל המלך כרת את בנו הסורר. בעלילת כרת מופיע מיד לאחר מכן "תקלנ בגבל שנתכ" (תמעטנה בגבל^[ו] שנותיך), ובעלילות בעל מופיע, במרווח קל (מה שנאמר באותו מרווח לא שרד) "מט תפלנ בג[בל שנתכ...]" (מטה תיפולנה בגבל שנותיך). הכינוי "שמבעל" מופיע גם בכתובת אשמנעזר, ומשמעותו כנראה "עשתרת של שם־בעל", כאשר שמו־בעל הוא שֵׁם־בעל, או "שם" במשמעות "נישא" (מאותו מקור של המילה שמים).^[54]

בלוח מיתי אחד מתוארת עשתרת כציידת ("עתֿתרת צודת", בחילופי ו/י) במדבר.^[55] בלוח המתאר את אל במרזח, מגיע למרזח אורח לא קרוא, ולאחר שאֵל מכהו בחוטר, עשתרת וענת הגיעו והתקינו לו כלי נשק להכות את אותו אורח. שוער בית אל גוער בהן. בהמשך יוצאות ענת ועשתרת לשוטט ולצוד, אולי כדי לעזור לאל.^[56] בלוח נוסף, המתאר משתה אחר בו נוכחים מספר אלים, מוזכר "אל יושב עם עשתרת".^[57]

בבלחש עלילת האלים הנאבקים בנחש, הדמות המרכזית "אם פחל" קוראת לאמה, הדמות המרכזית השנייה, שמש, להוביל קול אל אלים שונים במעונותיהם, כדי להודיעם לחש קסם נגד נשיכת נחשים. לכל קריאה לאל מוקדש קטע ביצירה, כאשר ההבדל בין הקטעים הוא רק בשם האל ומעונו; לענת ועשתרת (יחד, כזוג) מוקדש הקטע הרביעי מבין קטעים אלה, ומעונן הנזכר בלוח הוא "אִנבב", הנזכר גם במקומות אחרים כמעון ענת.^[58] בלוח הממשיך את הלוח הזה, בשל ערפל שכיסה את הארץ גברה "חמה" (ארס), ובין האלים הרבים שנזכרו (רובם בזוגות) כאוספי ה"חמה" מוזכרת/מוזכרות שוב "ענת ועשתרת" יחד.^[59] בנוסף, באותם לוחות מוזכר גם האל "מלך" שמעונו הוא עשתרות.^[60]

באחת הלוחות הרבים בהם נמצאו רשימות קורבנות לאלים שונים, נמצאו שני קטעים שאינם חלק מהרשימה: אחת בחֿורית, והשני פותח במשפט ”כי תערוב עשתרת שדה בית־מלך[...]” ורשימת מצרכים שונים (כגון בגדים, רכב, שמנים, צרי ונופת).^[61] לא ברור למה שילב הסופר את הקטע ברשימה.^[61] לוח אחר נפתח גם הוא במשפט ”כי תערוב עתֿתרת חֿר גב בית־מלך...”;^[62] בלוח אחר, הקשור גם הוא בזבחים (והוא אולי רשימת חגיגות או טקסים מלכותיים), מופיע המשפט ”כי תערוב עתֿתרת שדה בית־מלך, כי תערבנ רשפים בית מלך”.^[63]

בלוחות אחרים מוזכרים זבחים לעשתרת, בין זבחים לאלים אחרים.^[64] ברשימת אלים אכדית מאוגרית מוקבלת עשתרת לאישתר.^[65] בלוח המתאר כנראה נבואה בחלום, מקושרת עשתרת עם סוסים.^[66] בלוח המפרט את הטקסים הדתיים המלכותיים בחודש "ראִש ין" (ראש יין) מוזכר זבח שני שיים לעשתרת.^[67] בין מאות הרשימות הכלכליות נמצאו כמה אזכורים לעשתרת: ברשימה אחת בה מוזכרות כמה גתות, מוזכרת גם "גת עתֿתרת"; ברשימות ביגוד מוקדש לאלים שונים הוקדשו בגדים במקרה אחד ל"שר עתֿתרת"^[68] ובמקרה שני ל"עתֿתרת שד"^[69] (עשתרת הַשָּׂדֶה; ניתן לפרש את שמה כ"עשתרת המדבר"^[70]); ברשימת כדי יין למקדשים מוזכרים כדי יין ל"בת עתֿתרת" (בית עשתרת);^[71] עשתרת מוזכרת בכותרת רשימת בעלי מקצועות;^[72] ברשימת מזון לחיות נזכרים "ססו מלך עתֿתרת".^[73]

בין המכתבים באוגריתית נמצא מכתב מרב המאות (פקיד גבוה) למלך אדונו (כנראה מלך אוגרית), בו החלק במכתב בו מברך השולח את הנמען בשם האלים (חלק זה שגרתי במכתבים שנשלחו לאדם גבוה בדרגתו מהשולח) מבורך המלך בשם בעל [...] (כנראה בעל צפון), שפש עולם (השמש הנצחית), עשתרת, ענת, "כל אִל אַלתֿי" (כל אלי אלשיה) ו"נמרי מלך עלם" (נִמֻּרִיָ, הוא אמנחותפ השלישי, מלך העולם או המלך הנצחי); ככל הנראה מדובר בפקיד (או סוחר) מצרי באלשיה שכתב מכתב למלך אוגרית, בשל הברכות בשם אלי אלשיה ומלך מצרים.^[74] זה האזכור היחיד של עשתרת במכתבים ששרדו באוגריתית.^[75]

רוב החוקרים מסכימים שעשתרת, יחד עם אחותה ענת, אומצה לפנתאון המצרי בתקופת השושלת ה־18 (אנ') (1550–1292 לפנה"ס),^[77] ורוב העדויות לה מגיעות מתקופת השושלת ה־19 (אנ') (1292–1189 לפנה"ס),^[78] אף שקיימות עדויות לקיומה במצרים כבר מתקופת השושלת ה־15 (אנ') (1650–1550 לפנה"ס^[ז]) החיקסוסית.^[77] פולחנה המשיך על מצרים התלמיית, כפי שמעיד טקסט מצרי מהתקופה ההלניסטית בה היא מופיעה כ"עשתרת, גבירת הסוסים, אדונית המרכבות".^[79]

הטקסט המצרי העתיק ביותר ששרד ומזכיר אותה הוא מתקופת אמנחותפ השני, והוא מתייחס אליה כ"גבירת prw-nfer", כאשר הוא בעצמו מתואר כ"אמיץ על המרכבה כעשתרת" (ṯnrḥr ssmt mj ʿꜣstjrt).^[77]

בפפירוס האריס 501 המאגי מתוארות עשתרת וענת כ"שתי האלות הגדולות שֶׁהָרוּ אך לא ילדו", דבר המפורש כביטוי ל"חוסר בגרות" מצד האלות, שלא משתלבות בספירה הנשית הבוגרת של נישואים ורבייה כדי להישאר בספירה הגברית של מלחמה וציד.^[78]

בימי פרעה חרמחב, לאחר מסע הניצחון שלו מגבל לכרכמיש, קצין האורוות סן־נפר העיד בכתובת הקדשה שנתן מנחות: למלך, לפתח "מדרום לחומתו" אדון החיים ושתי הארצות (מצרים העליונה והתחתונה), לעשתרת (ʿ-s-tj-r-t) גבירת השמים, לענת בתו של פתח אדון האמת, לרשף אדון השמים, ולקדש גבירת כוכבי השמים; אלי הלבנט, עשתרת, ענת ורשף, מחזיקים ביכולות צבאיות, ובו־בזמן היו אלי כנען הנלחמים בצד המצרים, ושילובם של האלים – במיוחד עשתרת אלת הסוסים – נועדו להבטיח את השלטון הצבאי המצרי בכנען.^[80]

על חותם גליל בסגנון מצרי שנמצא בבית שאן העתיקה הופיעה עשתרת עטורת אתף ואוחזת בחנית, מולה אל זכר (בעל או רשף), ובינהם השם "עשתרת" בכתב חרטומים – חותם זה מייצג את היחסים המורכבים בין אלי כנען, אדוניה, ושליטיה המצרים.^[81]

בכתובת מתקופת רעמסס השלישי האלה נקראת "עשתרת, גבירת השמים, אדונית שתי הארצות" (מצרים העליונה והתחתונה), ומקושרת לאל סת השולט בארצות הכאוטיות.^[81]

פפירוס המתוארך לתקופת חרמחב מספר, בקיטוע, מיתוס על הים (גר'): האל ים מאיים על האלים לערער את הסדר הקוסמי אלא אם יעלו לו מנחה. עשתרת, המכונה בתו של פתח, נשלחת להגיש את המנחה. ים פונה אליה כ"האלה הכועסת והזועמת", ודורש אותה לאשתו. שאר הטקסט לא שרד, אך נראה שהאל ים פויס או הובס, כנראה על־ידי עשתרת וסת.^[80]

כתבים מצריים אחרים מעידים על פולחן עשתרת וענת כאלות ריפוי וקסם אפוטרופאי.^[80]

בתקופת הממלכה החדשה (השושלות ה־18–20) היתה תפוצה די רחבה לעשתרת באמנות המצרית, בהקשרים מלכותיים, במיוחד באמנות מונומנטלית.^[81] היא היתה לבושה בלבוש אופייני לאלות מצריות, עטורת אתף (אנ'), מגן וחנית בשמאלה וגרזן קרב או נשק דומה בימינה.^[81] ייצוגים אחרים שלה כוללים את שרביט הואס.^[81] האיקונוגרפיה של עשתרת, ודמותה כאלת מלחמה, נמשכו במצרים עד התקופה הרומית, בה תוארה עשתרת כאלת מלחמה לצד סח'מת.^[81]

אף שעשתרת מוזכרת בטקסטים מתקופת הברונזה מאוגרית, היא הפכה להיות מרכזית בפיניקיה וערי־ממלכתה באלף הראשון לפנה"ס, כפי שמראה התיעוד החל מהמאה ה־7 לפנה"ס,^[82] הדומיננטיות שלה במושבה כתי מהמאה ה־9 לפנה"ס והראיות הטקסטואליות ההלניסטיות העוסקות במאה ה־10 לפנה"ס.^[83] היא נעבדה בצידון ובצור, היה לה כנראה מרכז פולחני בעיר צרפת, ואף בעלת גבל, אלת העיר הקדומה של גבל, זוהתה כוריאציה מקומית של עשתרת בתקופה זאת.^[84] בצור היתה עשתרת בת הזוג של מלקרת, הוא "מלך הקרת (האלוהי)",^[25][85] ובצידון של אשמן.^[85] ההתפתחות הדתית לקראת ריכוז הפנתאון הפיניקי בתחילת האלף הראשון לפנה"ס הובילה לאוניברסליזציה של האלים הגדולים, הרחבה והחלפה של תפקידיהם, ועשתרת נעשתה האלה הנשית העיקרית.^[47] מוטיב האלה החמושה שאפיין את עשתרת נעלם לחלוטים בתקופת הברזל, ונראה שדמותה הקרבית עברה לאלוהויות זכריות, במיוחד למלקרת (המזוהה עם הגיבור הרקלס).^[86] עם זאת, האלה בכל זאת שימרה אספקט לוחמני מסוים, כפי שמשתקף מההסכם האכדי בין אסרחדון ומלך צור ומהנחת כלי המלך שאול במקדשה,^[86] ומההשתמרות המלאה של דמותה הלוחמנית במצרים עד התקופה הרומית.^[36] עשתרת צברה, בנוסף, מעמד של אלת מלוכה חשובה באותה תקופה.^[35] היבטיה כאלת ריפוי נמשכו עד התקופה הרומית.^[35] בהמשך, עם ההתפשטות הפיניקית מערבה לארצות בעברי הים, עשתרת המתזגה עם אלות מקומיות שונות ותפקידיהן.^[77]

באריקס (אנ') שבסיציליה ("ארך" בפיניקית) היה מרכז פולחני לאלה האלימית (אנ') (אנשי מערב סיציליה), שזוהתה אצל בעלי בריתם הקדומים הפיניקים־קרתחדשתים כ"עשתרת ארך" ואצל הרומאים כונוס אריקינה (אנ'),^[33] והיתה אלה חשובה בקרב הפיניקים במערב^[ח] ואצל הרומאים.^[89]

בחוזה שנכרת בין בעל מלך צור ואסרחדון (Esarhaddon's Treaty with Ba'al of Tyre) מקלל אסרחדון את המלך המורד בו בשם כמה אלים מאלי צור, ובינהם עשתרת, המופיעה שם כאלת מלחמה, ומאחל שעשתרת תשבור קשתו במלחמה ותשית אותו לרגלי אויבים נוכרים והם ירשו רכושו.^[90][91][92]

לאלה היה מקדש מרכזי במגידו שבעמק יזרעאל.^{[דרוש מקור]} הייתה גם אלת העיר אשקלון בתקופה הרומית. ב־63 לספירה, הוטבעה בעיר זאת מטבע ובה יונה, סמלה של עשתרת.^{[דרוש מקור]} כמה מקומות במקרא נקראו בשמה, כמו עשתרות קרניים.

בתקופה הפרסית נתנה האתר הקרוי כיום מצפה ימים, שהוא אתר קודש פיניקי על פסגת הר, שכנראה הוקדש לעשתרת.^[93] ייתכן שמאפייניו הביצוריים של אתר מצפה ימים הם זכר לאופייה הלוחמני של עשתרת.^[94]

העיר קיסריה נבנתה על עיר קודמת לה בשם "מגדל עבדעשתרת" (ביוונית: Στράτωνος πύργος, מגדל סְטַרַטוֹן – הגרסה היוונית ל"עבדעשתרת"), הקרויה על שם עבדעשתרת (הראשון או השני) מלך צידון; במקורות היהודיים שובש השם ל"מגדל שרשון", כגנאי לאלה עשתרת.^[95]

החל מהתקופה ההלניסטית מוזגה בארץ ישראל האלה אשרה עם עשתרת.^[96] עשתרת מוזגה באזורים רבים באזור סוריה עם עתרעתה (Atargatis).^[97]

סטפנוס מביזנטיון כתב על פילדלפיה שבעבר הירדן כי בתחילה נקראה העיר עמַנַ (ביוונית: Ἄμαννα), לאחר מכן עשתרת, ואז תלמי פילדלפוס קרא אותה על שמו "פילדלפיה".^[98]

לוקיאנוס מסמוסטה (המאה ה־2 לספירה) העיד שבפיניקיה יש מקדש גדול השייך לצידונים, שהם קוראים לו מקדש עשתרת (אף שלפי אחד הכהנים המקדש מקודש לאירופה), שאותה לוקיאנוס רואה כאלת ירח.^[99]

האי קפריסין, ובמיוחד המושבה כתי, היו הצעד המשמעותי הראשון של הפיניקים בדרך להתפשטות מערבה. בעיר כתי היה מקדש מיקני קדום שהפך בהגעת הפיניקים למקדש לעשתרת,^[100] ובסמוך לנמל העיר התקיים מקדש לעשתרת ומלקרת, שעבר שיפוץ והרחבה בסוף המאה ה־5 ותחילת המאה ה־4 לפנה"ס (תחת מרות הפרסים) במסגרת עבודות מקיפות בעיר ובנמל.^[29] גם המרכיבים התאופוריים בכתובות העיר מעידים על פולחן עשתרת בה.^[91] בנמל כתי נמצא גם תעריף כתי (אנ'), שהוא פירוט ההוצאות של "בת עשתרת כת" (מקדש עשתרת כתיון) לפי חודשים מהמאה ה־4 לפנה"ס.^[34][31] בתעריף מוזכרים גם "כלבם וגרם" (כלבים וגורים), דבר המצביע על פולחן ריפוי שכלל כלבים, ואולי ניתן לקשרו לבית הקברות לכלבים באשקלון.^[101] בארכיון הפיניקי הגדול שנמצא באדיל מהתקופה בה היתה כפופה לעיר הממלכה כתי, נמצאה עדות לטקס מרזח הקשור לעשתרת ולמלקרת בדמות אוסטרקון שעליו נכתב: ”(1) תן לעשתרת ומ(2)לקרת במרזח א(3)כל ספ/ר |”, כלומר "תן לעשתרת ומלקרת במרזח אוכל ספ/סר 1" – ציווי על אדם לתת לאלים עשתרת ומלקרת שנמצאים במרזח סוג אוכל, "ספ" או "סר" אחד. נראה שהשלטון סיפק את האוכל לטקס, אך לא ברור מה היה תפקיד האלים בו, וגם לא ידוע אם הטקס התרחש באדיל או בכתי, בירת הממלכה, בה ידוע היטב פולחן עשתרת ומלקרת.^[102][103] כתובת הקדשה משנת 325 לפנה"ס מכתי, שהקדישה אשת עבד/עובד בבית עשתרת, הקדישה פסל נחושת לעשתרת.^[104]

עשתרת נעבדה גם במקומות אחרים באי, כפי שמעידה, למשל, החרב שהוקדשה לעשתרת בפאפוס,^[3] ופולחן "עשתרת פפ" (עשתרת פאפוס) במקדש אפרודיטה פאפוס,^[32] תיעוד אפיגרפי של "עשתרת בלפש",^[31] ופולחן עשתרת־אפרודיטה באמתוס (אנ').^[105] באופן כללי, זוהתה עשתרת בקפריסין עם אפרודיטה/קיפריס, דבר התואם את אופיין כאלות מלכות ומלחמה.^[77]

עשתרת מילאה תפקיד חשוב בהתפשטות המושבות הפיניקיות מעבר לים; אחת ממקדשיה המשמעותיים היה בדרום־מזרח מלטה, באתר תס־סילג' (אנ'), שהתקיים על אתר של מקדש פרהיסטורי קדום (שלא ידוע אם פעל כשהפיניקים הגיעו למלטה), מהמחצית השנייה של המאה ה־8 לפנה"ס עד התקופה הביזנטית.^[106] המקדש התקיים מהגעת הפיניקים לאתר, שקיימו אותו על הגבעה המשקיפה על מפרץ העגינה, שינו את מבנהו ממתכונתו הקדומה בהדרגה וביצרוהו (למשך מאות שנים, עד התקופה הרומית), ובנו מזבח גדול (בו התגלו עדויות לקרבנות כליל).^[107] מיקום המקדש על נתיבי הסחר, והיותו בלתי מקושר עם מרכז עירוני מסוים, הפך אותו לנקודה אסטרטגית להגנה על הנתיבים.^[108] תלמי העיד שהיה במלטה מקדש גדול להרקלס (מלקרת) ואחר להרה;^[109] ואכן, במקדש המפואר בתס־סילג' נמצאו כתובות פיניקיות לעשתרת וכתובות יווניות להרה. הזיהוי של עשתרת עם אפרודיטה במקרים מסוימים ועם הרה באחרים מראים על גיוון היבטיה ותלוי בפולחן המקומי.^[33] עשתרת במלטה, אולי בדומה להרה, יש תפקיד של מגנה על אנשי המושבות.^[85]

הכתובות באתר הן כתובות הקדשה קצרות ביותר ברובן ומוקדשות בפיניקית ל"עשתרת אנן", וביוונית להרה. "אנן" הוא השם הפיניקי של האי מלטה, ומופיע על מטבעות האי כמקביל לכינוי היווני של האי ΜΕΛΙΤΗ או ΜΕΛΙΤΙΩΝ, והדבר מצביע על היותה "עשתרת של האי מלטה".^[110] הכתובות הפיניקיות מתפרשות בין המאה ה־5 לפנה"ס עד לאחר חורבן קרתחדשת, כאשר בסוף התקופה היתה דו־לשוניוּת פיניקית־יוונית במקדש.^[111] על כלי החרס באתר, ישנן כתובות המוקדשות פשוט "לעשתרת", והן כנראה שימשו בסעודות המאמינים ובהגשת מנחותיהם, וישנן הכתובות בצורה "ש כהן עשתרת" (שייך לכהן/כהני עשתרת) או "ש מקדש" (שייך למקדש, בדומה לכתובת יוונית אחת שנמצאה ΟΙΚΟΥ – "שייך לבית"), ועל מנורות השמן באתר נכתב לעתים "ט", אולי קיצור של "טהור".^[112] מלבד עשתרת־הרה, האלוהות היחידה המוזכרת בכתובות המקדש היא "מלך־עשתרת", המוכר גם מחמון, אתר שגם צורת מקדשיו דומה למקדש עשתרת במלטה.^[113][114]

צלמיות טרקוטה הלניסטיות מצפון לצור, מאותו סוג שהתגלה בחמון;^[115] מימין: נושא ברווז למנחה, משמאל: 1. נגנים ורקדן (מוסתרים משמאל); 2. נושאי מנחות: ברווז, אייל וקרן שפע; 3. אדם מזוקן; 4. אישה לבושת כיטון (אנ'); 5. אנשים נושאים ילדים בחיקם; 6. ארוס עונד שרשרת

ראו גם – חמון

בקצה הדרום־מערבי של אתר העיר ההלניסטית העתיקה חמון נמצא מקדש לזוג אלי העיר מלך־עשתרת,^[116] מוקף בסדרת מבנים שונים שהפרידוהו משאר האתר; תבנית כזאת אופיינית למקדשים שמיים.^[103] גם החלוקה הפנימית של האולם המרכזי איננה מתאימה למקדש בסגנון יווני.^[117] פסל אריה או ספינקס מהסביבה הקרובה מעיד שזוג כאלה נמצא מצדי גרם המדרגות המזרחי.^[103] באתר נמצאו, בין כתובות חמון, כמה כתובות המוקדשות לזוג אלי העיר, והם מכונים בכתובות "אלי חמון".^[116] כתובת מצובה המשויכת לאתר מזהה את מלכעשתרת עם עשתרת,^[92] ומזכירה את עשתרת שנמצאה ב"אשרת" (אתר קודש) של "אל חמן".^[118] זוג אלים זה ידוע גם מאגדר כ"עזז מלכעשתרת"^[119] ומלפקי כ"מלכעשתרת רבת אלפקי"^[120] (לפי הכינוי "רבת", אולי התייחס רק לעשתרת). הן אזכורי מלך־עשתרת והן מבנה המקדשים בחמון מציגים קווי דמיון משמעותיים למקדש עשתרת בתס־סילג' שבמלטה;^[113][114] מבנה המקדשים הושווה גם לטרמינולוגיה של לוחיות פירגי המקדישות מקדש לעשתרת.^[121]

גם במקדש המזרחי בעיר יש עדויות לפולחן עשתרת: בפינת המקדש נמצא חדר המתפרש כ"חדר כס", ובו נמצאה במה ועליה הוצב (לפי ההשערה) כס עשתרת שנמצא בחדר, וכן נמצאו בחדר תשע צלמיות טרקוטה שייתכן ששימשו בפולחן עשתרת בו.^[118]

ולדות הצאן נקראו "עשתרות הצאן" (ספר דברים, פרק ז', פסוק י"ג, פרק כ"ח פסוקים ד', י"ח ונ"א), כיוון שייחסו לה את פריון הצאן. פולחנה היה נפוץ מאוד בארץ ישראל בתקופת המקרא בקרב הכנענים והישראלים, במיוחד בקרב נשים. צלמיות רבות של עשתרת התגלו בחפירות ארכאולוגיות בכל ארץ ישראל, ובירושלים בפרט.^[122]

לפי מסורת המקרא, כבר בדור שאחרי מות יהושע בן נון עברו בני ישראל לעבוד את הבעלים ואת העשתרות (ברבים),^[123] ושבו לעבדם אחרי מות יאיר הגלעדי.^[124] עבודת עשתרת מתועדת גם בספר שמואל,^[125] ומסופר שהפלשתים, לאחר נצחונם במלחמה בגלבוע, שמו את כלי שאול המלך בבית עשתרות בעיר בית שאן.^[126]

המלך שלמה עבד אלים כנענים, בינהם עשתרת,^[127] ובנה להם במות פולחן באזור ירושלים שעמדו על תילן ופעלו כחלק מהפולחן בירושלים כשלוש מאות שנה עד שהחריבן יאשיהו.^[128]

במקרא מוזכר גם פולחן משפחתי לעשתרת, הקרויה מלכת שמים: ”הַבָּנִים מְלַקְּטִים עֵצִים, וְהָאָבוֹת מְבַעֲרִים אֶת הָאֵשׁ, וְהַנָּשִׁים לָשׁוֹת בָּצֵק לַעֲשׂוֹת כַּוָּנִים למלכת הַשָּׁמַיִם, וְהַסֵּךְ נְסָכִים לֵאלֹהִים אֲחֵרִים” (ירמיהו, ז', י"ח, וראו גם ירמיהו, מ"ד, י"ח וכ"ה), כוונים שהם כנראה סמלי כוכב נוגה. עדויות ארכאולוגיות לפולחן זה נמצאו בתריסר אתרים, חדרי פולחן ביתיים קטנים, המאופיינים באדריכלות דומה ובחפצי פולחן דומים: מזבחות, אצטבאות, מצבות, מקטרים ושרידי מזון, שאריות של קורבנות ומנחות.^[129]

בספר ירמיהו מובאת עדות לכך שיהודים רבים, שירדו למצרים, האשימו את החורבן והפורענויות שבאו עליהם במונותאיזם ובזניחת פולחן מלכת השמים על ידי אבותיהם:

א הַדָּבָר אֲשֶׁר הָיָה אֶל יִרְמְיָהוּ אֶל כָּל הַיְּהוּדִים הַיֹּשְׁבִים בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם [...] ב כֹּה אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אַתֶּם רְאִיתֶם אֵת כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר הֵבֵאתִי עַל יְרוּשָׁלַ‍ִם וְעַל כָּל עָרֵי יְהוּדָה וְהִנָּם חָרְבָּה [...] ג מִפְּנֵי רָעָתָם אֲשֶׁר עָשׂוּ לְהַכְעִסֵנִי לָלֶכֶת לְקַטֵּר לַעֲבֹד לֵאלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא יְדָעוּם הֵמָּה אַתֶּם וַאֲבֹתֵיכֶם. [...] טו וַיַּעֲנוּ אֶת יִרְמְיָהוּ כָּל הָאֲנָשִׁים הַיֹּדְעִים כִּי מְקַטְּרוֹת נְשֵׁיהֶם לֵאלֹהִים אֲחֵרִים וְכָל הַנָּשִׁים הָעֹמְדוֹת קָהָל גָּדוֹל וְכָל הָעָם הַיֹּשְׁבִים בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּפַתְרוֹס לֵאמֹר. טז הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ אֵלֵינוּ בְּשֵׁם יְהוָה אֵינֶנּוּ שֹׁמְעִים אֵלֶיךָ. יז כִּי עָשֹׂה נַעֲשֶׂה אֶת כָּל הַדָּבָר אֲשֶׁר יָצָא מִפִּינוּ לְקַטֵּר למלכת הַשָּׁמַיִם וְהַסֵּיךְ לָהּ נְסָכִים כַּאֲשֶׁר עָשִׂינוּ אֲנַחְנוּ וַאֲבֹתֵינוּ מְלָכֵינוּ וְשָׂרֵינוּ בְּעָרֵי יְהוּדָה וּבְחֻצוֹת יְרוּשָׁלָ‍ִם וַנִּשְׂבַּע לֶחֶם וַנִּהְיֶה טוֹבִים וְרָעָה לֹא רָאִינוּ. יח וּמִן אָז חָדַלְנוּ לְקַטֵּר למלכת הַשָּׁמַיִם וְהַסֵּךְ לָהּ נְסָכִים חָסַרְנוּ כֹל וּבַחֶרֶב וּבָרָעָב תָּמְנוּ. יט וְכִי אֲנַחְנוּ מְקַטְּרִים למלכת הַשָּׁמַיִם וּלְהַסֵּךְ לָהּ נְסָכִים הֲמִבַּלְעֲדֵי אֲנָשֵׁינוּ עָשִׂינוּ לָהּ כַּוָּנִים לְהַעֲצִבָה וְהַסֵּךְ לָהּ נְסָכִים.

— ספר ירמיהו, פרק מ"ד

עשתרת מוזכרת בכתובת הקדומה שעל תליון פגמלין, הכתובת העתיקה ביותר הידועה מצפון אפריקה.^[130]

כתובת על ארון שנהב שנמצא באור (אנ'), אך מקורו בלבנט, נכתב שהארון ניתן כמתנה לעשתרת.^[131]

על קרטר (אנ') קבורה שהגיע משוק העתיקות, ומקורו בצידון או בצור ומתוארך למאה ה־7 לפנה"ס, נכתב ”גרתמלך כה<נ>ת עשתרת חר”.^[29] בבית הקברות הצפוני של צור היבשתית (אנ') נמצאו עשרות מצבות קבורה פיניקיות קדומות, השופכות אור על מתן השמות בקרב אנשי צור הפשוטים (ולא רק באצולה, אותה מתעדת הספרות הקדומה); בין אלה נמצאו שמות רבים המתייחסים לעשתרת או למלכת, וכן לבעל ולמלך (כינויו של מלקרת – ששמו "מלקרת" נמצא בשמות תאופוריים במצבות רק פעמיים), דבר המעיד על אמונות אנשי העיר.^[15] על אחת המצבות שחציבתה היא מהאיכותיות ביותר, והיא מתוארכת למחצית הראשונה של המאה ה־7 לפנה"ס, נכתב ”מתר כ/הן עשתרת / אסי” – "מתר, כהן עשתרת־איזיס", דבר המעיד על זהות בין האלות.^[132] הזיהוי בין האלות מתועד גם בכתובות פיניקיות מאוחרות יותר (כמו כתובת בנבעל), והדבר מראה את השפעת הדת המצרית לא רק על גבל אלא גם על צור בתקופה זאת.^[133]

אחת ההופעות המוקדמות ביותר של האלה הפיניקית תנת היא בכתובת מצרפת מהמאה ה־7 לפנה"ס המקדישה פסל (סמל) לזוג האלוהי^[134] תנת־עשתרת: ”הסמל אז פעל שלם בן מפעל בן עזי לתנת עשתרת”.^[135]

"עשתרת" כפי שמופיעה בתוך תעתיק השם התאופורי "פעלעשתרת"[136] בכתב חרטומים

כתובת בנבעל הפיניקית ממצרים מוקדשת ל"אלם אדרת אס אלם עשתרת" (כנראה "האלה האדירה איסיס האלה עשתרת"^[77]), וכמה מהשמות התאופוריים המוזכרים בכתובת מראים זיקה לאלה (המקדיש ובנו הקרויים פעלעשתרת, שלושה מאבות אבותיהם הקרויים עבדמלכת, ואשת המקדיש הקרויה חנעשתרת).^[137] בכתובת הקדשה אחרת ממצרים הוקדש לעשתרת פסל של איסיס עם האל חור הילד בחיקה.^[138]

לוחיות פירגי הדו־לשוניות (פיניקית־אטרוסקית) מתעדות בניית מקדש (בפיניקית: "אשר קדש", אתר קודש או אתר קדוש) בידי שליט קיסרה לעשתרת ולמקבילתה האטרוסקית אוני (אנ') בעיר פירגי (אנ') הסמוכה; לפי הכתובת הבנייה נעשתה לבקשת האלה.^[139]

עשתרת מוזכרת בכמה מהכתובות הגדולות ביותר של מלכי צידון (מסביבות המאה ה־5 לפנה"ס^[140]), דבר המבסס את תפקידה כאלת מלוכה:^[47]

• על ארון קבורת תבנת סיפר המלך שהוא ואביו, אשמנעזר הראשון, היו כהני עשתרת, והכתובת מזהירה לא לפתוח את הארון ”כִּ תֹּעבת עשתרת הדבר הֻא”.^[141]
• על ארון קבורת אשמנעזר השני בן תבנת מוזכרת אמו של אשמנעזר השני, אמעשתרת (כלומר "אֲמַת עשתרת") שנשאה את התואר ”כהנת עשתרת רַבָּתֵנֻ המלכת”, אך אשמונעזר השני לא היה כהן עשתרת כקודמיו (ייתכן שאשמנעזר עלה לשלטון בגיל צעיר מאוד, ולכן את תואר הכהן נשאה אמו, השליטה בפועל). הוא בנה מקדשים לאלים, בינהם מקדש ל"עשתרת בצידון ארץ הים", והושיב את "עשתרת שמים אדירים", וכן בית לעשתרת שם־בעל.^[142]
• המלך בדעשתרת (אחיינו של תבנת, שמלך אחרי אשמנעזר השני) הקדיש את רוב כתובותיו לאשמן, אך אחת מהן מציינת כי המלך "בנה את שרן אר[ץ ים/ז] ל[א]לי לעשתרת" – "שרן" היא חומה,^[22] או חבל השרון (כלומר, מפעלי בנייה בחבל זה) המופיע בכתובת אשמנעזר,^[143][144] ו"אר[ץ ים]" משוחזר כך על בסיס "צִדֹן ארץ ים" המופיעה גם היא בכתובת אשמנעזר.^[22] בנוסף, בכתובות המוקדשות לאשמן מופיע הביטוי "שמם רמם" (שמים רמים), המקביל ל"שמם אדרם" (שמים אדירים) המופיע בכתובת אשמנעזר כאפיתט לעשתרת.^[145]

בנו של מלך הצידונים מימי אלכסנדר הגדול, עבדאלנם (אנ'), הקדיש בקוס "תעל" (כנראה מבדוק עתיק), בכתובת דו־לשונית פיניקית־יוונית, לעשתרת בכתובת הפיניקית ואפרודיטה בכתובת היוונית, ”על חי כ[ל מלחם]” ("למען חיי כל המלחים", ההשלמה מבוססת על המקבילה היוונית [ὑπ]ὲρ τῶν πλεόντων – על אנשי־הים).^[146]

בכתובת דו־לשונית פיניקית־יוונית על פסלון כס (שמוצאו לא ידוע בוודאות) מהמאה ה־4 לפנה"ס נכתב ”ΑΣΤΑΡΤΗ ΘΕΑ ΜΕΓΙΣΤΗ / לבעלת גבל”, כלומר "עשתרת האלה האדירה" ביוונית מקבילה לבעלת גבל בפיניקית.^{[147][148][149]} שתי כתובות קצרות נוספות ממוצא לא ידוע בוודאות מזכירות את "עשתרת רבת גבל" (צורה אחרת למילה "בעלת", שמשמעה גם כן "גבירה").^[148][150]

כתובת מקרתחדשת^[151] המתארת את בנייתם ותיקונם של מקדשים בעיר, וכן שמות שופטיה וכהניה, ותאריכה לא מאוחר מהמאה ה־3 לפנה"ס, פותחת בהקדשה: ”לרבת לעשתרת ולתנת בלבנֹן מקדשִם חדשִם”. הריבוי "מקדשים" מעיד בבירור על בניית מקדש לכל אחת מהאלות, בנפרד.^[152] עשתרת מוזכרת גם בכתובות נדר מקרתחדשת:

• בכתובת אחת, הנודרת תוארה כ”אמעשתרת אש בעמת אש עשתרת”, כלומר "אמעשתרת אשר בעמת (חבורת) אנשי עשתרת", בהתייחסות לחבורה דתית של עובדי האלה.^[153]
• בכתובת נדר נוספת נשא הנודר את התואר ”כהן אשמן עשתרת”, בהתייחס לזוג אלוהי של אשמן ועשתרת.^[154]
• בכתובת אחרת, שתחילה לא שרדה, מתואר הנודר כ”עבד עשתרת האדרת” (עבד/עובד עשתרת האדירה), ביטוי המקביל לכינוי שנתן פילון מגבל לאלה, Ἀστάρτη ἡ μεγίστη (עשתרת האדירה, הגדולה ביותר).^[155]
• בכתובת נדר נוספת מתואר הנודר כ”עבד בת עשתר[ת ב]אשר קדש” – עבד בית (מקדש) עשתרת באתר הקודש.^[156]
• בשתי אחרות, נושאים הנודרים את התואר ”עבד בת מלך עשתרת” עבד/עובד במקדש הזוג האלוהי מלך־עשתרת.^[157]

בין הכתובות הפיניקיות־יווניות האתונאיות נמצאה כתובת, המתוארכת מסוף המאה ה־4^[158] עד המאה ה־2^[159] לפנה"ס, שמזכירה אדם בשם "עבדעשתרת", ששמו מתורגם ליוונית כ־ΑΦΡΟΔΙΣΙΟΣ, דבר המעלה זיהוי בין עשתרת לאפרודיטה.^[159]

מקדש עשתרת היה בין המקדשים ש"עם גול" (הכינוי לשלטון האוטונומי של אנשי גוזו) בנה וחידש במאה ה־3 או ה־2 לפנה"ס והנציח בכתובת גול.^[160]

בקרבת צור הוקדש במאות ה־3 או ה־2 לפנה"ס לעשתרת כס עשתרת, כפי שמעידה הכתובת החקוקה עליו.^[161]

באחת האגדות על ייסוד העיר צור, עשתרת נטעה עץ זית עם נשר בענפיו ונחש למרגלותיו על אי צף, והאי המשיך לצוף עד שהנשר הוקרב לאלים, וכאשר דמות בשם אוסואוס הגיע לאי, הנשר שמח להיות מוקרב ואוסואוס הקים מקדש כבית לאלים.^[163] לפי מנאנדרוס מאפסוס ודיוס, חירם הרחיב את שטח העיר־האי צור, ותרם לבניית מקדשיה, כולל בניית מקדש עשתרת.^[164]

כמה משמות המלכים שמלכו אחרי חירם מזכירים את עשתרת: עבדעשתרת (אנ'), מתושעשתרת, ואולי עשתרום (אנ'); בהמשך מלך אתבעל, שהיה גם כהן עשתרת.^[165][36]

הרודוטוס תיאר בממפיס שכונה מסביב למקדש הפייסטוס (פתח המצרי) שנקראה "מחנה הצורים", ובה ישבו פיניקים מהעיר צור; באותו מקדש היה גם מקדש ל"אפרודיטה הזרה", היחידה שנקראה כך במצרים, היא עשתרת הכנענית־פיניקית.^{[166][167][168]}

לפי סכניתן (כפי שהשתמר אצל פילון מגבל), אורנוס שלח את בתו העלמה עשתרת ושתי אחיותיה אֵהֵאָה (Ehea, או ריאה – היא אולי אשרה^[169]) ודיון (אנ') (היא בעלת גבל) להרוג את קרונוס (הוא אל), אך קרונוס תפס אותן, ולמרות שהיה אחיהן, נשא אותן לנשותיו; עשתרת ילדה לקרונוס שש בנות, הן הטיטנידות (טיטאנים נקבות) או ארטמידות, ושני בנים שנקראו "תשוקה" ו"אהבה". בהמשך, עשתרת ו"זאוס דמרוס" (הוא "דמרן" בשירת אוגרית^[170]) ו"אדודוס מלך האלים" (הוא הדד – וייתכן שהכוונה המקורית היא "זאוס דמרוס, הנקרא גם אדודוס, מלך האלים"^[36][170]) שלטו על הארץ בהסכמת קרונוס, ועשתרת הניחה על ראשה ראש פר כסמל מלכות. במסעה מסביב לעולם, היא מצאה כוכב שנפל מהשמים, לקחה אותו וקידשה אותו באי הקודש צור. עוד נאמר שהפיניקים אומרים שעשתרת היא אפרודיטה.^[171]

ערך מורחב – כס עשתרת
מסביב לים התיכון נמצאו ממצאים חומריים פיניקיים המסווגים כ"כס עשתרת", כיסאות עם כרובים בצדיהם שהוקדשו כמִנְחָה, ונמצאו במקדשים פיניקים. על אחד הכסים אף נמצאה כתובת הקדשה לעשתרת (כתובת כס עשתרת).

פסל עשתרת על כס כרובים מהמאה השישית לפנה"ס מקפריסין

"הגבירה מגלרה" (אנ'), צלמית פיניקית באבן בהט מהמאה ה־7 לפנה"ס שנמצאה בדרום ספרד

כס כרובים שנמצא באזור צור ועליו כתובת המוקדשת לעשתרת

האישה בחלון הוא מוטיב אמנותי עתיק, המבוסס על הסמליות המקודשת של אישה אצילה משקיפה בעד החלון, ומקושר על־ידי חלק מהחוקרים לעשתרת.^[173] הוא מופיע על לוחיות שנהב שמקורן מהלבנט מתחילת האלף הראשון לפנה"ס, ונמצאו בארמון שומרון (שנהבי שומרון) וכשלל ביזה בארמונות אשוריים בכלח (אנ'), בארסלאן טאש ובדור שרוכין.^{[173][174][175]} השנהב היה מוצר מקושר למלכות, והקשר למלכות מתחזק ממציאת השנהבים בארמונות.^[174] המוטיב ידוע גם מפולחן עשתרת/אפרודיטה בקפריסין, לעתים תחת השם "אפרודיטה פרקיפטוסה" (Ἀφροδίτη παρακύπτουσα),^[176] וכן כ־kilili ša abati ('כילילי' של החלון) – כילילי מלשון kililu (כתר), לפי הרודוטוס^[177] הוגשו בארץ בבל מנחות בצורת כתר לאשתר, ואכן בחדתו נמצאו שנהבי אישה בחלון עטורת כתר.^[178] המוטיב מגלה דמיון גם לנשים אצילות במקרא הנשקפות בעד החלון בהמתנה, כמו בשופטים, ה', כ"ח (אם סיסרא), שמואל ב', ו', ט"ז (מיכל) ומלכים ב', ט', ל' (איזבל).^[174][179]

המחקר המוקדם במאה ה־19 ייחס לעשתרת דימוי של אלת מין, בעלת פולחן ארוטי שכלל זנות פולחנית, אולם הדבר היה מבוסס על דעה קדומה אפולוגטית, והראיות הארכאולוגיות מפריכות הנחה זאת.^[180]

בחברה הישראלית המוקדמת נתפשה עשתרת כסמל מקומי ליופי ולפריון גולמי.^[181]

עשתרת נזכרה רבות בשירת יונתן רטוש, למשל בשיר "קֻפה שחורה", שם שמה מובא ככינוי ליופי ובהקשר של הדלקת נר ומזבח, או בשיר "כָּר", בו נזכרת האלה בהקשר של אהבה נכזבת ובדידות; האלה מוזכרת אף בשיר ברכת שושנים.

מדיה וקבצים בנושא עשתרת בוויקישיתוף

• עשתרת, באתר אנציקלופדיית ההיסטוריה העולמית (באנגלית)
• עשתרת, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• שרידי עשתרת בני אלפי שנים נמצאו בתל גזר, 9/6/2014, באתר nrg
• עשתרת, באנציקלופדיה לנשים יהודיות (באנגלית)
• כרמית מזרחי, עשתרת: האלה שתובעת את כבודה, באתר "כישופים: הקדרה המבעבעת", 1 במרץ 2005