סטייה מינית
סטייה היא סוג של התנהגות אנושית החורגת ממה שמקובל כהתנהגות אורתודוקסית או נורמלית. אף על פי שהמונח סוטה יכול להתייחס למגוון צורות של סטייה, הוא משמש לרוב לתיאור התנהגויות מיניות הנחשבות לא נורמליות, דוחות או אובססיביות במיוחד.
סטייה שונה מהתנהגות סוטה, בכך שהאחרון מכסה תחומי התנהגות (כמו עבירות קלות) שעבורן סטייה תהיה מונח חזק מדי. לעיתים קרובות "סוטה" נחשב לכינוי גנאי, ובספרות פסיכולוגית המונח פאראפיליה שימש כתחליף, אם כי מונח זה שנוי במחלוקת, ולעיתים משמש סטייה במקומו.[1]
משחק מנצ'קין גירסה ראשונה
יש השקפה הגורסת שמושג הסטייה הוא סובייקטיבי, ויישומו משתנה בהתאם לאדם. השקפה אחרת, שמקורה בשנות השישים של המאה ה-16, כשסוטה הוגדר במקור כ"מי שנטש דוקטרינה או מערכת הנחשבת לנכונה, רואה בסטייה השפלה של מוסר אמיתי אובייקטיבי."[2] המובן של הסוטה כמונח מיני השתנה בשנת 1896, והוא חל על גרסאות מיניות או התנהגות מינית שנחשבו כמזיקות לאדם או לקבוצה המשתמשת במונח.
שימושים מיניים
פרויד על תפקיד הסטייה
האסטרטגיה הדידקטית של פרויד בשלושת המאמרים שלו על תאוריית המיניות ניסתה לבנות גשר בין "הסטיות" ובין המיניות "הרגילה". פרויד בדק קלינית "אוסף מגוון עשיר של התנהגויות ונטיות ארוטיות: הרמפרודיזם, פדופיליה, מעשי סדום, פטישיזם, אקסהיביציוניזם, סאדומאזוכיזם, קופרופיליה, נקרופיליה", מהם הסיק פרויד כי "כל בני האדם סוטים כלפי פנים".[3] הוא מצא את שורשיהן של סטיות כאלה במיניות הילדית - ב'נטיות סוטות בצורה פולורפורפית של הילד...' הנטייה 'לסטיות שכאלה הוא מולד'.[4] "האירוניה המכריעה בדברי פרויד בשלושת המסות הייתה שהסטייה בילדות הייתה הנורמה".[5] לאחר ששיפר את הניתוח שלו כעבור עשור, הדגיש פרויד כי בעוד שמיניות בילדות הייתה כרוכה במגוון רחב ובלתי ממוקד של פעילויות סוטות, בניגוד לסטייה של מבוגרים, "היה הבדל חשוב ביניהן. מיניות סוטה היא ככלל ממוקדת בצורה מצוינת: כל פעילויותיה מכוונות למטרה - בדרך כלל אחת; אינסטינקט אחד השיג את העליונות. מהבחינה הזו אין הבדל בין מיניות סוטה ונורמלית מלבד העובדה שהאינסטינקטים המרכיבים השולטים שלהם וכתוצאה מכך מטרותיהם המיניות שונות. בשניהם, אפשר לומר, הוקמה עריצות מאורגנת היטב, אבל אצל כל אחד מהשניים משפחה אחרת תפסה את מושכות הכוח'.[6]
כמה שנים אחר כך, בסרט "מכים ילד" (1919), פרויד שם דגש רב יותר על כך שסטיות "עוברות תהליך של התפתחות, שהן מייצגות תוצר קצה ולא ביטוי ראשוני... הסטיות המיניות של הילדות, כמו גם אלה של החיים הבוגרים, הן הסתעפויות של אותו מקור"[7] - תסביך אדיפוס. אוטו פניכל העלה את העניין בדבר תפקוד ההגנתי של סטיות - של "חוויות של סיפוקים מיניים שהעניקו בו זמנית תחושת ביטחון בהכחשה או סתירה של פחד כלשהו";[8] והוסיף כי בעוד "שיש אנשים שחושבים כי סוטים נהנים מעונג מיני אינטנסיבי יותר מאנשים רגילים. זה לא נכון... [אם כי] נוירוטים, שהדחיקו געגועים סוטים, עשויים לקנא בסוטים המבטאים את הגעגועים הסוטים בגלוי".[9]
ארלין ריצ'רדס על תפקיד הסטייה אצל נשים
פרויד כתב בהרחבה על סטייה אצל גברים. עם זאת, הוא וממשיכיו הקדישו תשומת לב מועטה לסטייה אצל נשים. בשנת 2003 פרסמה הפסיכולוגית, הפסיכואנליטיקאית והפמיניסטית ארלין ריצ'רדס מאמר מקורי בנושא סטייה נשית, "מבט רענן על סטייה", בכתב העת של האיגוד האמריקני לפסיכואנליטיקה.[10] בשנת 2015 ציין הפסיכואנליטיקאי לין פרידמן, בסקירת העבודות השלמות של ארלין ריצ'רדס בכתב העת של האיגוד הפסיכואנליטי האמריקני, לפני אותה תקופה, "כמעט ואף אנליסט לא כתב על סטייה נשית. העבודה החלוצית הזו ללא ספק סללה את דרכם של אחרים, כולל לואיז קפלן (1991), לחקור את הטריטוריה הזו הבלתי מוגדרת יחסית."[11]
החברה המתירנית
בעקבות המהפכה המינית של המאה העשרים המאוחרת, נושאים רבים שפרויד טען למענם הפכו לחלק מהקונצנזוס הליברלי החדש והרחב, אמונה מעין-נורמטיבית ש"כל אחד זכאי לחיי המין שלו... יש אנשים שחובבים בגדי גומי שחור. הסכמת מבוגרים וכדומה".[12] לעיתים זה עלול להוביל למעין תפיסת עולם אופטימית". לכל גבר שנתלה על הנעליים, יש אישה שמוכנה לטפל בו ולחריץ אותו, ולכל גבר אשר משיג את הריגוש שלו משיער, יש אישה שמקבלת את שלה מלהאנס את מנעוליה. להאבלוק אליס יש מקרים רבים של מפגש זה עם הנפש: הגבר המשתוקק להילחץ על עקבים גבוהים במוקדם או במאוחר פוגש את האישה שחלמה בהקיץ כל חייה של לחיצת עקב ".[13]
מחלוקת פנימית התגלעה בקונצנזוס הליברלי ביחס להיבטים המדויקים של הווריאציות של התפתחות נורמלית - חלקם שוקלים בעקבות פרויד, ש"את הנטיות המיניות השונות הללו ניתן להסביר ולהבין בצורה הטובה ביותר בהשוואה להתפתחות תקינה".[14]
השקפות ביקורתיות
עבור חלק מהמשתתפים, "השחרור, לפחות במתכונתו המינית, היה סוג חדש של מוסר כפוי, מגביל למדי" כמו מה שקרה קודם - כזה ש"לקח מעט מאוד בחשבון את המורכבות של קשרים רגשיים אנושיים " [15] והוא הונע על ידי 'צו המניעה של הסופר-אגו ליהנות שמחלחל לשיח שלנו'.[16] כתוצאה מכך (לצד גינויים מסורתיים יותר) זרמים חדשים וספקניים של התנתקות מהסטייה התרחשו בעולמות דוברי הצרפתית וגם דוברי האנגלית.
לאקאן היה מסומן בראשית "את האמביוולנטיות ראויות 'הכוננים החלקיים' של scoptophilia, הסדו-מזוכיזם ... ההיבט הקרוב מאוד קטן 'הבין' של החשש של אחרים בתרגול מסוים של הסטיות הללו".[17] בעקבותיו, אחרים היו מדגישים כיצד "יש תמיד, בכל מעשה סוטה, היבט של אונס, במובן זה שהאחר צריך למצוא את עצמו נמשך לחוויה למרות עצמו ... אובדן או נטישה של הסובייקטיביות." [18]
באופן דומה, תאוריית יחסי אובייקט תצביע על הדרך "בסטייה יש את הסירוב, אימת המוזרות"; לאופן "ה"סוטה" ... תוקף התפתחות דמיונית באמצעות פעולה כפייתית עם בן דת; וזה נעשה כדי להסוות כאב נפשי ".[19] מחקרים אמפיריים ימצאו "במערכות היחסים הסוטות שתוארו ... היעדר מוחלט של תענוגות משותפים";[20] בעוד ברמה התאורטית "סוטות כרוך - התיאוריה מספרת לנו - ניסיון להכחיש את ההבדל בין המינים לדורות", וכוללים את "הרצון לפגוע ודה-הומניזציה ... את סבלנותם של המונע, המזיק החיים ".[21]