נתן נטע הנובר

הנובר נולד בעיר אוסטרוה שבאיחוד הפולני-ליטאי במועד לא ידוע, כנראה בסוף שנות ה-20 או תחילת שנות ה-30 של המאה ה-17. אביו היה הרב משה הנובר, שעליו לא ידוע הרבה, מלבד העובדה שהוא מכונה על ידי בנו "מורנו הרב", ומכאן שכיהן כנראה במשרה רבנית, ושהוא שנרצח, כנראה בזמן גזרות ת"ח–ת"ט^[1]. יעקב ישראלסון, שבחן את תולדותיו בראשית המאה ה-20, שיער כי ייתכן שהנובר הבן היה תלמיד המהרש"א, שנפטר באוסטרוה ב-1632, אך טענה זו שנויה במחלוקת.

ב-1646 נסע הרב הנובר לקרקוב, שם נשא דרשה, שעיבד לימים לספר "טעמי סוכה", שיצא באמסטרדם ב-1651, השנה שבה הוא התחתן ועבר לבית חמיו בזאסלב. בעקבות גזרות ת"ח ת"ט ברחו הרב ומשפחתו, יחד עם יהודי זאסלב, מאוקראינה, בריחה שתוארה בספרו "יוון מצולה". לפי עדותו של הרב עצמו במבוא לספרו "טעמי סוכה", בשנים אלה הוא התפרנס מדרשות שנתן בבתי כנסת שונים ברחבי אירופה. הוא שאף לקבץ אותן בספר "נטע שעשועים", אולם הוא לא ראה אור מעולם.

עם הגיעו לאיטליה למד קבלה, ואף חיבר בהמשך ספר תפילות ובקשות על פיה בשם "שערי ציון" (פראג 1662). בהקדמה לספר זה^[2] הוא מציין כי למד קבלה מפי הרב חיים הכהן מארם צובא, תלמידו המובהק של רבי חיים ויטאל. במשך כמאתיים שנה היה זה חיבורו הידוע ביותר של הרב הנובר. הוא נדפס עוד בחייו בשלוש מהדורות, ועוד רבות לאחר תקופתו. כן חיבר גם מילון ארבע-לשוני בגרמנית, לטינית, איטלקית ועברית בשם "שפה ברורה”, שיצא בפראג ב-1660.

יש הגורסים שאחז במשרה רבנית כלשהי בליבורנו שבאיטליה בין השנים 1653–1656. בשנים 1657–1670 כיהן כרב ראשי ואב בית דין של יאשי. בשנת 1657 הקים ביאשי את בית הכנסת הראשון הבנוי אבן. מ-1670 ועד מותו כיהן כרב בפוקשאן ובאונגריש ברוד. לפי קביעתו של היינריך גרץ, שאינה מקובלת על הכול, הרב הנובר נהרג עם כל קהילתו בברוד ב-14 ביולי 1683 בפרעות הקורוצים, מורדים הונגרים שקמו נגד שלטון בית הבסבורג.

ספרו של הנובר "יְוֵן מְצוּלָה"^[3] הודפס לראשונה בוונציה ב-1653, ונתגלה מחדש וזכה לפופולריות רבה כעבור כ-200 שנה, כשגברה ההתעניינות בהיסטוריה היהודית. הוא תורגם להרבה שפות אירופיות, ונחשב במשך תקופה ארוכה לעדות היהודית הנאמנה ביותר לפרעות ת"ח-ת"ט. במחצית השנייה של המאה ה-20 חדל הספר לשמש כמקור מהימן בעיני חוקרים מודרניים, אף שהוא תיעוד ראשוני של המאורעות. ההצלחה הגדולה שזכה לה והדפסתו במהדורות רבות קיבעו אותו כמסמך חשוב בזיכרון ההיסטורי היהודי.

ב"יון מצולה" תיאר הנובר את פרעות ת"ח-ת"ט בהנהגת הטמאן הקוזקים בוגדן חמלניצקי. עדותו האישית תופסת רק חלק קטן מהספר, כשמפורטת בו גרסת המחבר לגבי השתלשלות האירועים שהובילו למרד ואחר כך לפרעות ביהודים, ומהלכם של אלה. בספר מובאים תיאורים של מרד האוקראינים (בלשונו: "היוונים", משום שהשתייכו לכנסייה האורתודוקסית - יוונית) והטטרים "הקדרים" נגד האצולה ששלטה במקומיים ועשקה אותם.

הספר כולל תיאור רציחתם של גדולי ישראל ר' יחיאל מיכל, הקדוש מנמירוב ור' שמשון מאוסטרופולי.

הנובר תיאר מעשי בגידה רבים של העילית הפולנית ביהודים, אף כי היסטוריונים מודרניים רבים מבטלים את טיעוניו. בניגוד למחברי רשומות יהודים אחרים בני זמנו, הנובר ציין סיבות חברתיות להתקוממות, וכתב את ספרו בסגנון היסטוריוגרפי.

• יון מצולה
• טעמי סוכה
• שערי ציון
• שפה ברורה

• אייזיק מאיר דיק, ספורי גזירות ת"ח ות"ט / שכתב ר' נתן נטע הנובר תורגם ליידיש על ידי אייזיק מאיר דיק, ווילנה?, דפוס ראם?, תרכ'-.^[4].

מדיה וקבצים בנושא נתן נטע הנובר בוויקישיתוף

• מרדכי מרגליות (עורך כללי), "נתן נטע הנובר", אנציקלופדיה לתולדות גדולי ישראל, תל אביב: י' צ'צ'יק, תש"ו, עמ' 1182-1181, באתר היברובוקס
• יון מצולה, ב"אנציקלופדיה יהודית" באתר "דעת"
• אתר קהילת יהודי רומניה (ברומנית)

ספריו

יון מצולה

• יון מצולה, באתר "דעת"
• יון מצולה, ונציה תיג, 1653, באתר היברובוקס
• יון מצולה, קרקוב תרנ"ו, 1896, באתר היברובוקס
• יון מצולה, פיעטרקוב תרס"ב, 1902, באתר היברובוקס
• יון מצולה, ברלין תרפ"ג, 1923, באתר היברובוקס
• יון מצולה, תל אביב תש"ה, 1945, באתר היברובוקס

ספרים אחרים

• שערי ציון, פראג תנ"ב, 1652, באתר היברובוקס
• שערי ציון, אמשטרדם תקכ"ו, 1776, באתר היברובוקס
• טעמי סוכה, אמשטרדם תי"ב, 1652, באתר היברובוקס
• טעמי סוכה, תרס"ב, 1902, באתר היברובוקס
• נתן נטע בן משה הנובר (1620-1683), דף שער בספרייה הלאומית