בתקופות מאוחרות יותר שימש השם "נא אמון" במקורות יהודיים ככינוי לאלכסנדריה.[1]
השם "תֶּבַּאי" (Θῆβαι, Thēbai) הוא יווני אך קדום מאוד. שם זה מופיע כבר באיליאדה בה נזכרת העיר בשם "תבאי של מאה השערים", בניגוד לתבאי שביוון, "תבאי של שבעת השערים". מכאן נגזרו שמותיה בשפות אירופה (Thebes וכדומה).
בתרגום השבעים לספר יחזקאל מתורגם השם נא אמון "עיר זאוס", וזאת מכיוון שהיוונים זיהו את האל אמון עם האל זאוס. שם נוסף היה "מֵגָלֶה דיוספוליס" (μεγάλη Διόσπολις, megálē Dióspolis; לטינית: Diospolis Magna).
בתקופת אחנתון ירדה העיר מגדולה כאשר הבירה עברה לאחתאתון. לאחר 20 שנה החזיר תות ענח' אמון את נוא אמון כעיר הבירה. הפריחה המשיכה גם בתקופת השושלת ה-19. רעמסס השני, שמלך במאה ה-13 לפנה"ס, העביר את הבירה לעיר פר-רעמסס שבאזור הדלתה של הנילוס. יורשיו מיעטו לבנות בנוא-אמון, אבל היא המשיכה לשמש כמקום קבורה למלכי מצרים.
בשנת 663 לפנה"ס, בעקבות מאבק עם פרעה תנות אמון, כבש אשורבניפל מלך אשור את העיר ובזז אותה. הכיבוש מתואר בגליל ראסאם (Rassam cylinder) מסמך המתעד את הישגיו. אירוע זה עורר רושם כביר בכל עמי האזור, והדים לו ניתן למצוא בדברי נחום הנביא שנזכרו לעיל, בהם מוכיח את אשור על כיבושיה. אשורבניפל המליך את פסמתיך הראשון (אנ') על מצרים העליונה כוסאל, אך האחרון ניצל את עזיבתו של אשורבניפל למסעות כיבוש אחרים, והצליח לאחד את מצרים ולגרש את האשורים ממנה תוך זמן קצר.
כיבוש מצרים בידי אלכסנדר מוקדון במאה ה-4 לפנה"ס ולאחריו שלטון בית תלמי קיבעו שם היווני "תבאי" המוכר כיום, אך הביאו לדעיכה של העיר שנמשכה גם תחת שלטון רומי. במאה הראשונה לספירה תבאי הייתה כבר כפר נידח.[2]