משחק הדיקטטור

במשחק הדיקטטור, השחקן הראשון, "המציע", מחליט על חלוקה של שלל (למשל פרס כספי). השחקן השני, "המגיב", מקבל את שארית השלל שנשאר לאחר שהמציע לקח ממנו את חלקו. תפקיד המגיב הוא פסיבי לחלוטין (למגיב אין שום אסטרטגיה במשחק או השפעה על תוצאתו). כתוצאה מכך, משחק הדיקטטור איננו משחק באופן פורמלי (במובן בו משתמשת תורת המשחקים במונח משחק). על מנת שמשחק ייחשב משחק מבחינה פורמלית, התועלת של כל שחקן חייבת להיות תלויה בפעולות של שחקנים אחרים. מכיוון שהתועלת של השחקן המציע תלויה אך ורק בהחלטותיו שלו עצמו, המצב המתואר שייך יותר לקבלת החלטות מאשר לתורת המשחקים. למרות הגדרה פורמלית זו, משחק הדיקטטור מתועד בספרות של תורת המשחקים כמשחק מנוון. נעשה שימוש במשחק זה על מנת לבחון את מודל האדם הכלכלי של הפרט הבודד: אם פרטים היו דואגים אך ורק לטובתם הכלכלית האישית, מציעים (המשחקים כדיקטטורים) היו מקציבים את כל השלל לעצמם ולא היו נותנים דבר למגיב. תוצאות ניסוייות מראות כי פרטים בודדים לעיתים קרובות מקציבים כסף למגיב, ובכך מפחיתים את סכום הכסף שהם מקבלים בעצמם.^[3] מחקרים מראים כי תוצאות אלו אינן מקריות והן מרבות לחזור על עצמן: לדוגמה, Henrich ואחרים ערכו מחקר מקיף על פני תרבויות שונות בנושא וגילו כי מציעים אכן מקציבים סכום השונה מאפס מהשלל למגיב.^[1]

ניסויים אחרים מראים כי המשתתפים בניסוי מגלים רמה גבוהה של עקביות לאורך וריאציות שונות של משחק הדיקטטור בהן העלות של נתינה משתנה^[4]. השערה שעלתה בעקבות ניסויים אלו היא שההתנהגות במשחק הדיקטטור היא אכן אלטרואיזם ולא אי יכולת או כישלון במקסום רווח אישי. ניסויים אחרים הראו כי קיים קשר בין מעורבות פוליטית למשחק הדיקטטור, מכך ניתן ללמוד כי מעורבות פוליטית יכולה להוות סמן לדאגה לרווחתם של אחרים^[5][6].

מחברים שונים הציעו כי נתינה במשחק הדיקטטור לא מצביעה על רצון של הפרט למקסם את התועלת של סביבתו (אלטרואיזם). במקום זה הם משערים שהפרט מפיק תועלת שלילית מכך שהוא נתפס כחמדן על ידי אחרים, והוא מנסה להימנע מלהיתפס כחמדן על ידי עורך הניסוי. כמה ניסויים בוצעו כדי לבחון השערה זו, אך לא התקבלה מסקנה חד משמעית, אלא תוצאות מעורבות^[7]. ניסויים נוספים הבודקים מסקנות ניסוייות נערכו. בארדסלי ערך ניסויי שבו לפרטים ניתנה ההזדמנות לתת כסף, לא לתת כלום או לקחת כסף מהמגיב^[2]. רוב הנבדקים היו רחוקים מלהראות אלטרואיזם ולקחו את הכסף לעצמם. בהשוואה שנערכה בין משחק הלקיחה למשחק הדיקטטור הנערכים שניהם עם אותו שלל התחלתי, רוב האנשים שבחרו לתת למגיב חלק מהשלל במשחק הדיקטטור בחרו לקחת הכול לעצמם במשחק הלקיחה. Bardsley הציע שני פירושים לתוצאות אלו.

הראשון, יכול להיות שמבחר האפשרויות המוצגות מספקות רמזים שונים לנבדקים המשתתפים בניסוי לגבי מה מצופה מהם. "נבדקים יכולים לתפוס את משחק הדיקטטור כמשחק שהנושא שלו הוא נתינה, מאחר שהם יכולים או לא לעשות כלום או לתת, ולכן הם שואלים את עצמם כמה לתת. בעוד שמשחק הלקיחה יכול להיתפס כמשחק שהנושא שלו הוא לקיחה מסיבות אנלוגיות, ולכן הנבדק שואל את עצמו כמה לקחת"^[2]. לפי פירוש זה נתינה במשחק הדיקטטור היא תגובה למאפיינים הנדרשים על ידי הניסוי.

שנית, ההתנהגות של הנבדקים יכולה להיות מושפעת על ידי סוג של אפקט הפללתי. מה שהנבדק מחשיב להתנהגות נאותה תלויה בתחום ההתנהגויות האפשרי. במשחק הלקיחה, מרחב ההתנהגויות כולל אלטרנטיבה גרועה יותר מאשר מרחב ההתנהגויות במשחק הדיקטטור. כתוצאה מכך, לתת פחות או לקחת יכולים להיתפס כנחמדים במידה שווה.

משחק האמון מרחיב את משחק הדיקטטור על ידי כך שגודל השלל ההתחלתי שהדיקטטור מחליט באופן חד צדדי כיצד לחלקו בינו לבין המגיב, נקבע באופן חלקי על ידי מתנה ראשונית מהמגיב. הצעד הראשוני נעשה על ידי השותף למשחק של הדיקטטור, שעליו להחליט כמה מהשלל ההתחלתי שלו להפקיד בידיו של הדיקטטור (בתקווה לקבל חלק מזה חזרה). באופן טבעי, הוא מעודד לתת משהו לדיקטטור על ידי הגדרות המשחק שקובעות כי החלק שיקבל מהשלל שייתן יוכפל בפקטור מסוים. הניסוי מסתיים לעיתים נדירות בשיווי משקל תת-משחקי משוכלל בו "אין אמון". למעשה, מאמר שהתפרסם ב-2008 בכתב העת PNAS בו המשתתפים במשחק האמון היו תאומים זהים ותאומים לא זהים מצביע על כך שהבדלים בין אישיים בהתנהגות במשחק האמון הם מוסברים, לפחות בחלקם, על ידי רכיב תורשתי^[8].