משה קרוי

משה קרוי נולד ב-1948 בתל אביב. הוריו האמינו בציונות סוציאליסטית, אותה תיעב במשך חייו הבוגרים. אביו, צבי קרוי, היה פעיל במפא"י. אמו סוניה הייתה מחנכת בבתי הספר "בלפור" ו"טשרניחובסקי" בתל אביב.^[1] הוא למד בבית הספר הממלכתי "בלפור" וב"תיכון עירוני ה'", וסיים לימודיו בהצטיינות. לדבריו, שירת בצה"ל כ"קצין מחקר פסיכולוגי" במשך 4.5 שנים.^[2]

קרוי למד פילוסופיה ופסיכולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים, והשלים לימודי תואר ראשון ב-1969.^[3] השלים דוקטורט בהנחיית יהושע בר-הלל. נושא הדיסטרציה "Kantian ethics as the theory of the competence of conscience" (אתיקה קאנטית כתורת הכשירות המצפונית)^[4]. החל לעבוד כמרצה במחלקה לפילוסופיה באוניברסיטת תל אביב באפריל 1973.^[5]

ב-1973 פרץ קרוי לתודעת הציבור באמצעות ראיון שערך עמו צבי ינאי בכתב העת "מחשבות". בראיון זה פרש את עיקרי תורתו החדשה "האגואיזם הרציונלי", שהייתה עיבוד המבוסס על רעיון ה"אובייקטיביזם" של הסופרת איין ראנד. תורתו קראה לאדם לחיות "על פי השכל", להתנגד להתערבות המדינה במעשיו, ולבסס את יחסיו עם העולם החיצוני לא על בסיס "רגשות אשמה" אלא על בסיס חוזי. התורה ראתה בגוף וברוח ישות אחת, שללה כל גילוי של אלטרואיזם, וטענה כי האדם האידיאלי הוא הרציונליסט "הלוקח את מה שמגיע לו, ונותן לאחרים רק את המגיע להם".

תורתו הכתה גלים במדינת ישראל לאחר שקרוי הופיע ביולי 1974 בתוכנית הטלוויזיה "טנדו", שם רואיין על ידי ירון לונדון.^[6][7] קרוי הפך לכוכב תקשורת, לא מעט בזכות העובדה כי לתורה נתפס אף דן בן אמוץ. באותה שנה פרסם באנגלית את ספרו האקדמי "The Conscience: A Structural Theory" (בהוצאת כתר).^[8] ספרו השני, "חיים על פי השכל", התפרסם ב-1975 בהוצאת "מציאות", בתמיכתו ובעידודו של דן בן אמוץ, שאף ערך את הספר; הספר זכה לפופולריות רבה.

בתקופה זו יצר קשר עם קרוי אדם שטען כי הגיע מטעמה של אגודת סתרים שייסדו כמה מיליונרים יחד עם הווארד יוז במטרה להקים בדרום אמריקה חברה שתפעל על פי עיקרי תורתה של איין ראנד, וכי קרוי מוזמן להצטרף למיזם זה. לאחר שאדם זה נהרג בתאונת דרכים, החליט קרוי כי מנסים להורגו.

ב-1975 החליט קרוי לעזוב את ישראל, ועבר יחד עם אשתו גאולה ובתו טלילה לאוסטרליה, שם כיהן כמרצה לפילוסופיה באוניברסיטת "לה-טרוב" במלבורן.^[2] באוסטרליה התקרב לתורת הסיינטולוגיה, בעקבותיה שוכנע שאכן קיימת במציאות נשמה, וכתב ספר נוסף בשם "הוכחות לוגיות בדבר קיומה של הנשמה" (במקור באנגלית; יצא לאור בעברית ב-1981). בספר הוא חוזר בו מרבות מהקביעות אליהן הגיע ב"חיים על פי השכל". הספר ערוך כדו-שיח בן שתי דמויות: פרנסיסקו ממרד הנפילים, המייצג את השקפותיו הקודמות של קרוי, וסוקרטס, המייצג את השקפותיו החדשות. גם ספר זה נערך על ידי דן בן אמוץ (אם כי בן-אמוץ עצמו הסתייג מהתפנית המיסטית בתפיסתו של קרוי).

בדומה לספרו הקודם, גם כאן פורש קרוי מערכת פילוסופית שלמה: הוא פותח בניסיון להוכיח את קיומה של הנשמה באופן לוגי, ולפתור את הבעיה הפסיכו-פיזית על ידי טיעון המאפשר, לשיטתו, השפעה של הנפש על הגוף על ידי "החלטה", טיעון המוכח אף הוא לוגית. בהמשך מדגים קרוי כי העולם מתקיים בהכרח במשך זמן סופי, וכי הנשמות קיימות באופן נצחי. מכאן הוא מסיק, בפרק האחרון בספר, כי העולם מתקיים כמעין שדה-משחק לישויות נצחיות, שבחרו לחיות בו על מנת לשעשע את עצמן במהלך קיומן האינסופי, וכי מצב עניינים זה, בדומה למשחק מחשב, מתאיין עבור כל אחת מהן המגיעה לידיעה מלאה של העולם ושל עצמה, ובכך משחקת את המשחק בשלמותו. הספר לא קיבל תגובות, לא מצד פילוסופים אחרים ולא מצד האקדמיה.

ב-1979 החליט קרוי שאין בסיינטולוגיה כדי מתן תשובה מספקת לתהיותיו הפילוסופיות, והחל מתקרב למיסטיקה הודית, אימץ לעצמו גורו, ואף שהה בהודו תקופה מסוימת. ב-1983 לימד באוניברסיטת קליפורניה בברקלי וב-1984 שב לאוסטרליה. את דעותיו בתקופה זו הציג בספר נוסף, "מעבר ליש ולאין: הרציונליות במיסטיקה", בו טען בין השאר לקיומה של האלוהות הברורה מאליה של הגורו ההודי. בשלב זה חדל בן-אמוץ מלתמוך בו וסירב לשמש כעורכו. "מעבר ליש ולאין" פורש שוב מערכת פילוסופית כמעט שלמה, המושפעת בבירור מהמטאפיזיקה של סארטר, ומתרגלת את הקורא, לאורך דפי הספר, בהתנסות בחוויית האין. גם לספר זה לא הייתה תהודה משמעותית בעולם הפילוסופיה.

תפנית נוספת בדעותיו חלה בעקבות היכרותו עם מיסטיקן בשם ד"ר ג'וזף צ'פלוני,^[9] שהציג בפניו תפיסה המכונה על ידי צ'פלוני "גנוסטית", ומשלבת רעיונות ממקורות שונים, בהם: הכתות הגנוסטיות המקוריות, גרסה מסוימת של הדת הזורואסטרית, כת האיסיים, הקבלה היהודית, המיסטיקה ההודית, תיאורים פופולריים של המינות האלביגנזית, וכן תאוריות האנטישמיות והאנטי-ציונות.^[10] לפי תפיסה זו, העולם נתון במלחמה תמידית של "בני אור" נגד "בני חושך", הרודפים אותם ומאמללים אותם. טבעו של אדם, כ"בן אור" או כ"בן חושך", נקבע מראש ואינו ניתן לשינוי, כשרוב האנושות ניצבת בצד כוחות החושך, ורק מיעוט קטן (בתוכו כלל קרוי את עצמו ואת צ'פלוני) שייכים לצד בני האור. בהשפעת צ'פלוני, צפה קרוי כי הולך וקרב העימות הסופי בין בני החושך לבני האור, בסופו צפויים לצאת בני האור כמנצחים. (ראו: ארמגדון, מלחמת גוג ומגוג). מתווה המערכת של צ'פלוני וקרוי כלל מרכיב קוסמולוגי מופרך, לפיו קוטר היקום הוא כ-400,000 קילומטר, כשכדור הארץ נמצא במרכזו. תיאורים מקובלים יותר של היקום - הם קונספירציה של בני החושך.

תפיסות אלו ודומות להן הרחיקו אותו מעל אשתו. ב-1986 התגרש הזוג, וניטש ביניהם מאבק על משמורת בתם בת ה-15. הבת טלילה חייתה עם אביה וטענה שאמה היא מפלצת, בעוד האם גאולה טענה כי בתה עוברת שטיפת מוח במסגרתה היא לומדת לשנוא אותה. על מנת להקשות את מאבקה של האם למשמורת בתה, נישאה הבת בגיל 16 לגרהם, חולה סרטן סופני בן 28. הסכסוך המשפחתי הביא לטרגדיה כאשר ב-1988, כשטיפסה האם מעל גדר הבית בו גרו קרוי, בתו ובעלה כדי ליצור קשר עם הבת, היא נורתה ברובה ציד 8 פעמים על ידי גרהם ומתה במקום.^[11] גרהם מת זמן קצר אחר-כך ממחלת הסרטן, לפני שנסיבות מותה של האם התבררו במשפט.^[12]

ב-1989 שב לארץ. קרוי הופיע וניסה להפיץ את דעותיו החדשות בעיתונות ובטלוויזיה, אך נתקל ביחס קריר, וזכה לבוז ולזלזול בדעותיו. הוא החל לכתוב טיוטה לספר נוסף, "מלחמת בני אור בבני חושך",^[13] אך ספר זה מעולם לא נערך ולא יצא לאור.

קרוי התראיין בתוכנית ״זה הזמן״ עם רם עברון, הוא קבע שהעולם יגיע לקיצו עד סוף המאה העשרים. יממה לאחר מכן התאבד בדירתו השכורה ברחוב סוקולוב בתל אביב. דבר מותו התפרסם רק ב-6 בפברואר 1989, לאחר שגופתו נמצאה במצב ריקבון מתקדם, כעשרה ימים אחרי שנעלם. ליד גופתו נתגלו כדורים^[14] המסקנה בתום חקירת המשטרה הייתה כי התאבד.^[15][16] קרוי נטמן בקריית שאול.^[17]

• חיים על פי השכל, תנאים לאושר אובייקטיבי, הוצאת מציאות, תל אביב, 1975
• The Conscience: A Structural Theory, New York : J. Wiley, 1974
• Mentalism and Modal logic
• Moral Competence: An Application of Modal Logic to Rationalistic Psychology
• הוכחות לוגיות בדבר קיומה של הנשמה, עריכה דן בן אמוץ, הוצאת מציאות, תל אביב, 1980
• מעבר ליש ולאין: הרציונליות שבמיסטיקה, תל אביב, רשפים, 1987
• מבוא לפנומנולוגיה בינאישית, הוצאת דיאלוג
• מלחמת בני אור בבני חושך

מדיה וקבצים בנושא משה קרוי בוויקישיתוף

• מלחמת בני אור בבני חושך, טיוטת ספרו מ-1989 שלא התפרסם
• הספרים של משה קרוי, באתר "סימניה"
• גילה בויום, ביוגרפיה, שיחות, כתבים
• משה קרוי, לא חל בי שינוי, מעריב, 12 בינואר 1981
• אלי אשד, משה קרוי - חייו, מותו ותורתו, באתר אימגו.
• אלי אשד, האגואיסט, באתר nrg‏, 27 בדצמבר 2004
• תמר רותם, חייו ומותו של משה קרוי, הפילוסוף המקולל, באתר הארץ, 12 בינואר 2014
• ראיון בתוכניתו של רם עברון ב-1989
• ראיון בתוכניתו של ירון לונדון, "טנדו", ב-1974
• צבי ינאי, ‏האדם הרציונלי והקונפליקט המוסרי, מחשבות 39, מרץ 1974, עמ' 16–22
• צבי ינאי, ‏ארעיותה של הידיעה, מחשבות 38, יוני 1973, עמ' 16–21
• משה קרוי (1948-1989), דף שער בספרייה הלאומית