מפיבושת

לאחר שדוד התבסס במלכותו, הוא חפש את צאצאו של ידיד נפשו יהונתן, "לעשות עמו חסד" ולגמול על היחס הטוב שקיבל מיהונתן. צִיבָא ששימש בעבר כנער שאול דווח לדוד שמפיבושת נמצא בבית מָכִיר בֶּן עַמִּיאֵל בעיר לוֹ דְבָר. דוד קרא אליו את מפיבושת אשר חשש ממנו, והחזיר לו את שדות סבו שאול, פתח לפניו את בית המלכות לאכול על שולחן המלך, ושמו לאדון על ציבא ועל בניו ועבדיו. ואכן מפיבושת עבר לגור בירושלים סמוך לארמון המלוכה כאחד מבני המלך^[4].

במהלך מרד אבשלום לקח ציבא את חמורי אדונו, טענם במנחה לדוד, וטען בפני דוד כאשר מפיבושת נשאר בירושלים, כי הוא סבור שיחזירו לו את מלכות סבו. דוד השתכנע בכך, ופסק שכל רכושו של מפיבושת יעבור לציבא^[5]. לאחר שאבשלום נהרג והמרד נכשל, מפיבושת יצא לקראת דוד, עטור בסימני אבלות. דוד שאל את מפיבושת מדוע לא הצטרף אליו בבריחה ("למה לא הלכת עמי, מפיבושת"). מפיבושת טען שציבא רימה אותו והשאיר אותו בביתו בירושלים, בלי אפשרות תנועה. דוד שמע את טענותיו של מפיבושת ופסק ששדותיו של שאול יחולקו בין מפיבושת לציבא^[6].

חז"ל ביקרו את החלטת דוד שנבעה מכך שדוד קיבל לשון הרע מציבא על מפיבושת. בפרק לא נאמר במפורש אם ציבא דבר אמת או שמפיבושת באמת רומה.במהלך כל סיפור מרד אבשלום, היחסים בין מפיבושת לבין ציבא הם לא ברורים. ציבא בפני עצמו מוצג כבעל נכסים, ובכל הפעמים שבהם הוא מופיע באים איתו הבנים הרבים שלו. מולו עומד מפיבושת הנכה והחלש, שעל אף שמבחינה רשמית ציבא הוא עבדו, יחסי הכוחות מתהפכים פעמים רבות.

בספר שמואל מסופר, שכאשר הגבעונים דרשו כנקמת דם שבעה מצאצאי שאול, דוד חמל על מפיבושת בגלל השבועה שהוא נשבע ליהונתן (שלא לפגוע בזרעו), ולא מסרו לידי הגבעונים^[7].

על פי התלמוד היה רבו של דוד המלך, ושמו המקורי היה איש בושת^[8]. ובמקום אחר מזהים אותו עם מריבעל המוזכר בדברי הימים^[9].

מפיבושת הוא גם שמה של דמות אחרת בתנ"ך - בנו של שאול מפילגשו רצפה בת איה, אשר נרצח על ידי הגבעונים^[10].

בנו של מפיבושת, מיכה^[11], הוא השריד האחרון לשושלת בית המלוכה של שאול, אחרי שבניה נהרגו במלחמה עם הפלשתים או בעקיפין על ידי דוד. על פי רשימת היחס שבדברי הימים, נכדיו של מפיבושת מבנו מיכה הם פִּיתוֹן וָמֶלֶךְ, וְתַאְרֵעַ וְאָחָז (דברי הימים א ח, לה).

רבים רואים בצורה מְפִיבֹשֶת גלגול של השם המקורי מְרִיבַעַל, המשתקף בדברי הימים. לפי דעה זו, מְפִי- הוא אולי שיבוש גרפי של מְרִי-, ואילו המרת היסוד התאופורי בַּעַל בבֹשֶׁת נובעת מרצונו של עורך הספר או אחד ממעתיקיו למחות את שם האלילות בעל. באופן דומה מוסברים חילופי השמות יְרֻבַּעַל - יְרֻבֶּשֶׁת, אֶשְׁבַּעַל - אִישׁ בֹּשֶׁת. אחרים סבורים שהיסוד בֹּשֶׁת בשמות אלה הוא יסוד תאופורי מקורי, אולי שמה של אלוהות שמית-מערבית כלשהי. ברוך הלפרן מעלה את האפשרות שהשם קשור לשמה של האלה המצרית בסתת^[12].

המשוררת זלדה עוסקת בדמותו של מפיבושת באופן מפורש בשניים משיריה. בשיר הקרוי על שמו, העוסק כולו בדמותו, היא כותבת:

כַּאֲשֶׁר נָפַלְתָּ

הָעוֹלָם לִִֹא חָזַר לַתֹּהוּ וָבֹהוּ.

מְפִיבֹשֶת, חָלַמְתָּ

עַל יְדִידוּת תְּמִימָה יוֹתֵר.^[13]

מפיבושת מופיע בשמו גם בשיר נוסף של זלדה, "כלימה רחוקה"^[14]. יש הטוענים כי גם בשירה "ברשות הירח"^[15] דמותו נזכרת ברמז^[16].

מדיה וקבצים בנושא מפיבושת בוויקישיתוף

• מרים סקלרץ, מפיבושת - מן המקרא לשירת זלדה, מסכת יב, תשע"ו, 11 - 28.
• מפיבושת דמות מקראית, דף שער בספרייה הלאומית