מיכאל צ'רנוי

צ'רנוי נולד בעיר אומן שבאוקראינה הסובייטית, ובגיל שנתיים עברה משפחתו לאוזבקיסטן הסובייטית^[1]. אמו הייתה מנהלת חשבונות, ואביו מהנדס במפעל טקסטיל. שני אחיו דוד צ'רנוי ולב צ'רנוי הפכו לימים לשותפיו העסקיים. בגיל 14 החל לעבוד כסבל ואחר כך כחשמלאי, לאחר שסיים את התיכון גויס לצבא הסובייטי ולאחר מכן עקב שאיפותיו הספורטיביות - כדורגל ואיגרוף, עבד כמנהל ספורטיבי.

בשנת 1987 עבר להתגורר במוסקבה ויחד עם אחיו לב, ניצל את ההזדמנויות העסקיות שנוצרו בתקופת "הפרסטרויקה" ובמהלך התפרקות ברית המועצות^[2]. הוא החל לייבא רהיטים ובגדים והיו בעליה של מסעדת בשרים ששימשה מקום מפגש לאנשי עסקים מרוסיה ורחבי העולם. בהמשך החל צ'רנוי לסחור גם בפחם ופלדה בהיקפים גדולים^[1].

בשנת 1991 נכנס צ'רנוי לשותפות עם האחים דוד וסימון ראובן, (אנשי עסקים בריטיים ממוצא יהודי-עיראקי) בחברת "טרנס-וורלד" "Trans-World Group", חברה למסחר באלומיניום^[3]. מגזר האלומיניום היה אחד הענפים שעבר תהליך ההפרטה מהיר לאחר פירוק ברית המועצות. האחים ראובן קנו אלומיניום מברית המועצות מאז סוף שנות ה-70 של המאה ה-20. אך אחרי פירוק ברית המועצות, גילו שהם לא יכולים להשיג את המתכת המוגמרת במחירים נמוכים מתקופת ברית המועצות, ולמכור אותה ביוקר במערב. הם גייסו את ולדימיר ליסין, שהיה סמנכ"ל בכיר במפעלי מתכת ברית המועצות, והצליחו לרכוש דרכו את גם את חומרי הגלם וגם את המוצר המוגמר. בשנת 1994, "טרנס-וורלד" כבר מכרה יותר מ-600,000 טון אלומיניום בשנה, או רבע מסך יצוא האלומיניום של רוסיה. ככל שיותר מהתעשייה של רוסיה הופרטה, "טרנס וורלד" רכשה חלקים במפעלי האלומיניום הגדולים במדינה, כדי למנוע את עלייתם של מתחרים, שגם הם עשויים להיות מעוניינים בחתימה על עסקאות לרכישת חומרי גלם^[4].

תקופה זו קיבלה את הכינוי "מלחמות האלומיניום" בה האחים לב ומיכאל צ'רנוי פעלו לדחוק מתחרים מהשוק. ארבע שנות אלימות חריפה במגזר האלומיניום, שבמהלכן נרצחו עשרות מנהלים, בנקאים, סוחרים ומאפיונרים^[5][6]. הקרבות עקובי הדם ביותר התנהלו סביב השליטה במפעל האלומיניום הענק "קראסנויארסק אלומיניום" שממקום בעיר קרסנויארסק. קבוצת "טרנס-וורלד" החזיקה ב-20% מהמפעל, אבל גם מתחרותיה, והמאפיה הרוסית, הצליחו לקנות להם דריסת רגל בחברה. בקיץ 1995 נרצח אולג קנטור, נשיא בנק שזה עתה רכש החזקה גדולה למדי בקראסנויארסק. חודש לאחר מכן נרצח פליקס לבוב מחברת "AIOC", חברת סחר מניו יורק שזכתה במכרז הייצוא של קראסנויארסק. לבוב היה נציגה של AIOC ברוסיה. אחר כך AIOC ויתרה על החוזה שלה עם "קראסנויארסק" והכריזה על פשיטת רגל^[7].

בשנת 1997, פרש מהשותפות עם האחים דוד וסימון ראובן, וחבר לאוליגרך אולג דריפסקה, שבאותה עת הקים את הקים את קבוצת "סיבירסקי אלומיניום" איחוד של מספר מפעלי אלומיניום ואלומינה שנרכשו על ידו. עד שנת 2000 הצליחה "סיבירסקי אלומיניום", להשיג שליטה על נתחים גדולים של תעשיות האלומיניום הרוסית כולל מפעל "קראסנויארסק" ומפעלים באוקראינה^[8]. ואילו ולדימיר ליסין שניהל את "טרנס-וורלד", דחק את האחים ראובן מהשליטה בחברה^[9]. בתחילת שנת 2000 רכש האוליגרך רומן אברמוביץ' את חברת "טרנס-וורלד", תמורת 600 מיליון דולר^[10]. מיד אחר כך החל בתהליך מיזוג עם "סיבירסקי אלומיניום" של דריפסקה וצ'רנוי. באפריל 2001, רשויות הפיקוח ברוסיה נתנו את אישורם להקמת החברה הממוזגת "רוסאל", שהפכה ליצרנית האלומיניום השנייה בגודלה בעולם אחרי חברת "אלקואה" האמריקנית, שהייתה אז חברת האלומיניום הגדולה בעולם. החברה החדשה שלטה על 70% מהתפוקה הגולמית של האלומיניום הרוסי. לאחר המיזוג החלה "רוסאל" לפעול גם מחוץ לרוסיה ורכשה מפעלים ומכרות באפריקה באוקראינה ואוסטרליה.^[11].

בדצמבר 2000, זמן קצר לפני השלמת המיזוג ליצירת "רוסאל", הוגשה בבית משפט פדרלי במנהטן, ניו יורק, תביעה אזרחית נגד צ'רנוי ודריפאסקה על ידי שלוש חברות לסחר במתכות, שהיו בקשרי עסקים עם צ'רנוי בשנות ה-90. התובעים דרשו 2.7 מיליארד דולר על הנזקים שנגרמו להם בעטיים של מעשי צ'רנוי ושותפיו. לטענתם דריפאסקה, צ'רנוי ובעלי בריתם עשו, במישרים או בעקיפים, אין-ספור מעשים פליליים, ובכללם רצח, סחיטה, הונאה והלבנת כספים בכדי להשתלט על נכסי אלומיניום בהן חברות הסחר היו שותפות. המעשים כללו אלימות פיזית והלבנה של כספים, שהושגו כתוצאה מפעילות לא-חוקית גם בארצות הברית, כדי לקדם את המזימה. הם לא הגישו כתב הגנה וכופרו בסמכותו של בית משפט אמריקני לדון בעניינים האלה^[8]. בסוף 2004 הגיש איש העסקים דלול חיידרוב תביעה על סך 1.5 מיליארד דולר נגד צ'רנוי ודריפסקה במדינת דלאוור, בה טען כי השניים השתלטו על מפעל שהיה בשליטתו ברוסיה בפעולות סחיטה ואיומים. המפעל הפך אחר כך לחלק מ"רוסאל"^[12].

בקיץ 2006 נתן נשיא רוסיה ולדימיר פוטין אישור למיזוג בין "רוסאל" לחברת האלומיניום הרוסית השנייה בגודלה Sual‏ (Siberian-Urals Aluminium Company), חברה זו הייתה בשליטת האוליגרך ויקטור וקסלברג, שבעקבות המיזוג החזיק 25% ממניות "רוסאל"^[13]. העסקה כללה גם את נכסי האלומיניום של חברת המסחר בסחורות גלנקור, שקיבלה 13% ממניות החברה הממוזגת, שהחלה לפעול בשם "יונייטד קומפני רוסאל"(United Company Rusal)^[14]. המיזוג הושלם בתחילת 2007, ודריפסקה הפך לאיש העשיר ברוסיה, עם הון שהוערך אז בכ-21 מיליארד דולר^[15].

ביוני 2007 הודיעה "יונייטד קומפני רוסאל" על תוכנית לביצוע הנפקה ראשונה לציבור בבורסה לניירות ערך בלונדון, לפי שווי שוק של כ-30 מיליארד דולר^[16]. בעקבות תוכנית זאת הגיש צ'רנוי תביעה בלונדון נגד אולג דריפסקה לבעלות על 40% ממניות "רוסאל" לפני המיזוג^[17] צ'רנוי טען שהוא מחזיק 13% מהמניות של "יונייטד קומפני רוסאל", אך שמו נמחק ממרשם בעלי המניות במרמה^[18]. דריפסקה ביקש להעביר את המשפט מבריטניה לרוסיה^[19], אך בית משפט בלונדון דחה את בקשתו באוגוסט 2009^[20]. דריפסקה מצדו שכר את פעיל הימין אביגדור אסקין לביצוע האזנות סתר וניהול קמפיין שלילי נגד צ'רנוי^[21]. בתגובה צ'רנוי הגיש לבית המשפט המחוזי בתל אביב תביעת דיבה בסך 10 מיליון שקל נגד דריפסקה, ושמונה אנשים נוספים. בטענה כי דריפסקה מימן קמפיין חובק עולם, לרבות בישראל, של הכפשתו והשמצתו בעיני הציבור ובעיני רשויות אכיפת החוק, במטרה להביא לשלילת אזרחותו ולגירושו מישראל וכדי לגרום לדה-לגיטימציה שלו ולהקטין בכך את סיכויי התביעה האזרחית שהגיש נגדו^[22]. במאי 2009, הוצא נגד צ'רנוי צו מעצר בחשד להלבנת הון בספרד, של חברה בבעלותו הרשומה במדינה^[23]. דריפסקה העיד נגד צ'רנוי בתיק הלבנת הון, וטען כי שילם לצ'רנוי 250 מיליון דולר כדמי חסות בשל קשריו עם המאפיה ולא עבור מניות שהחזיק ב"רוסאל"^[24]. בספטמבר 2012, פרסמו השניים הודעה קצרה לעיתונות, בה הכריזו שהגיעו להסדר וכי התביעה שהגיש צ'רנוי בבית משפט בלונדון בוטלה^[25].

בינואר 2010, בית משפט השלום בתל אביב הרשיע את החוקר הפרטי אביב מור, במסגרת הסדר טיעון, בהאזנת סתר למזכירתו של צ'רנוי, בהזמנת אסקין^[26]. הוא נידון לחצי שנה מאסר בפועל. בהמשך שני חוקרים פרטיים נוספים הרשעו בפרשה, ונידונו למאסר על תנאי^[27].

במהלך שנות ה-90 פעל צ'רנוי בבולגריה, שם היו בבעלותו עיתון מוביל וקבוצת הכדורגל הבולגרית "לבסקי סופיה" הפופולרית, עמה זכה במספר אליפויות.

בשנת 1997 רכש את חברת הסלולר הבולגרית "מובילטל", חברה שהוקמה בשנת 1994 והקימה את הרשת הראשונה במדינה בטכנולוגית GSM^[28]. באמצעות "מובילטל" נכנס גם לשותפות בערוץ טלוויזיה^[28]. בסוף שנת 2001 מכר צ'רנוי את החברה לאיש העסקים היהודי אוסטרי מרטין שלאף, לאחר שהחברה גייסה כמיליון מנויים^[29]. זאת לאחר שקודם סיכם על מכירתה ללב לבייב, שנסוג מהעסקה^[30]. בעקבות המכירה, תבע דוד אפל את צ'רנוי בסכום של 37.5 מיליון, בגין דמי תיווך בעסקה, שלכאורה הובטחו לו^[31]. התביעה הגיעה לדיון עד בית המשפט העליון, שפסק לטובת צ'רנוי^[32].

ב-2001 הוא הואשם על ידי הרשויות בבולגריה בהלבנת הון של המאפיה הרוסית^[33], בין השאר באמצעות קבוצת "לבסקי סופיה"^[34] ובמתן שוחד לראש ממשלת בולגריה איוואן קוסטוב^[35]. בעקבות כך גורש צ'רנוי מבולגריה וכניסתו למדינה נאסרה למשך 10 שנים^[36].

ב-1994 הגיע לישראל, קיבל אזרחות ודרכון ישראליים לפי חוק השבות, והתיישב בסביון. עם זאת, לא זנח לגמרי את עסקיו ברוסיה, והמשיך להיות מבעלי ההון השולטים בתעשיית האלומיניום והפחם במדינה. יחד עם צ'רנוי הגיע לישראל שותפו, אנטון מלבסקי. בשנת 1995 ניצלו מלבסקי וצ'רנוי מניסיון התנקשות בישראל. אלמונים הזמינו את חיסולם, ומידע שהגיע למשטרה סיכל את ניסיון ההתנקשות^[37]. בשנת 1996 הוחלט לבטל את אזרחותו הישראלית של מלבסקי, לאחר שנחשף כי הוא עמד מאחורי מספר מעשי רצח, והיה מעורב בסחר ובייבוא סמים בהיקף ניכר, בסחיטת דמי חסות, ובניהול מספר רב של בתי קזינו^[38], פעילות פלילית בינלאומית, שהמשיך לנהל גם לאחר עלייתו לישראל. בשנת 1998, לאחר שהמאבק המשפטי נגד ההחלטה נכשל, הוא גורש מישראל בצו בית משפט. העילה החוקית הייתה שמלבסקי השיג את אזרחותו הישראלית על סמך מידע כוזב, לאחר שהצהיר שאין לו עבר פלילי^[39]. לטענת חוקרי היאחב"ל (היחידה הארצית לחקירת פשעים בינלאומיים), מלבסקי היה שותפו של מיכאל צ'רנוי בהנהגת ארגון הפשע "איזמאלובו" ברוסיה, שהייתה מיליציה חמושה המונה אלפי חברים. השניים דחו את טענות המשטרה בדבר עסקים משותפים וטענו כי חברותם היא על בסיס אישי^[37]. עם זאת, הוחלט להתחיל בהליכים לבטל גם את אזרחותו הישראלית של צ'רנוי. ב-6 באפריל 2000 חתמה מנהלת המחלקה לעניינים בינלאומיים בפרקליטות המדינה עירית קאהן על בקשה להעמידו לדין ולשלול את אזרחותו. לאחר שהתגלה כי שבועיים לפני שהגיע לישראל ב-1994, צ'רנוי ואשתו נעצרו בעת שניסו להיכנס לממלכה המאוחדת עם דרכון פולני מזויף, שאותו השיגו בארצות הברית. לאחר מעצרם גורשו השניים לשווייץ ודרכוניהם הוחרמו. אחרי כשבועיים קיבל צ'רנוי אזרחות ישראלית, לאחר שהצהיר כי מעולם לא עבר עבירות פליליות^[40]. עם פתיחת החקירה נקבע כי לא יוכל להחזיק ולהשתמש בדרכון ישראלי אלא בתעודת מעבר בלבד, וכי יש ספק בתוקף אזרחותו הישראלית ובכשרות קבלתה. באוגוסט 2003 דחה בית המשפט המחוזי בתל אביב על הסף את עתירתו נגד ההחלטה^[41].

באפריל 2003 צ'רנוי, באמצעות עוה"ד יעקוב וינרוט, הגיש תביעה נגד המדינה, שבה נטען כי המדינה פעלה בניגוד לעקרונות חוקתיים בכך שקבעה כי צ'רנוי לא יוכל להחזיק בדרכון, אלא בתעודת מעבר בלבד, וכי אזרחותו הישראלית מוטלת בספק^[42].ביוני 2004 הודיע שר הפנים, אברהם פורז, לצ'רנוי, כי המשרד שוקל לבטל את אזרחותו ואת מעמד העולה שהוקנה לו. לאחר שראיות שהוצגו לו מוכיחות כי צ'רנוי הוא בעל עבר פלילי, וכי מעמד העולה שלו הושג לכאורה תוך מתן פרטים כוזבים^[43].

בסוף 2007, לאחר שמשרד הפנים סירב לבקשותיו החוזרות ונשנות להכריע בעניינו, החליט צ'רנוי לעתור לבג"ץ נגד שר הפנים, באמצעות עורכי הדין יעקב וינרוט וירון קוסטליץ. בספטמבר 2008 החליט שר הפנים להיעתר לבקשה ולתת לצ'רנוי דרכון זמני, שהוארך מדי שנה^[44]. באפריל 2011 פנה עו"ד קוסטליץ למשרד הפנים בבקשה להשוות את מעמדו של צ'רנוי לכל אזרח ישראלי, ולהעניק לו דרכון קבוע. ביוני 2011 קיבל צ'רנוי לראשונה דרכון התקף ל-10 שנים^[45].

במהלך החקירה נגד צ'רנוי על קבלת אזרחות ישראלית במרמה, נחשף כי העמיד לרשות איש העסקים גד זאבי הלוואה על סך של 125 מיליון דולר. זאבי רכש בדצמבר 1999 19.5% ממניות חברת "בזק", מהחברה הבריטית "כייבל אנד ויירלס" בכ-640 מיליון דולר^[46]. לצורך מימון הרכישה לווה מאות מיליוני שקלים משבעה בנקים^[47]. לשם קבלת המימון הבנקאי, זאבי נדרש להעביר לבנקים ערובה בגובה כרבע מסכום הרכישה, כדי להבטיח את החזר ההלוואה^[48]. את הסכום הנדרש, כ-125 מיליון דולר, קיבל כהלוואה מחברה בבעלות צ'רנוי; בתמורה קיבל צ'רנוי אופציה לרכוש מחצית מהמניות שזאבי רכש. במרץ 2001 נעצרו צ'רנוי וזאבי בחשד שזאבי שימש למעשה כאיש קש עבור צ'רנוי. לטענת המשטרה, צ'רנוי היה קשור לכאורה לארגוני פשע ברוסיה, ואם היה ידוע למשרד התקשורת על מעורבותו, עסקת רכישת בזק לא הייתה מקבלת את היתר שר התקשורת לרכישה, כנדרש בחוק הבזק לגבי גרעיני שליטה, וכן כי בנקים שמימנו את העסקה יימנעו מעשות כן אם יידעו את זהותו האמיתית של הרוכש^[49].

עם תחילת החקירה הגלויה, ניסה צ'רנוי לקבל מעמד של תושב ארעי בקנדה^[50], אך הוא קיבל צו עיכוב יציאה מהארץ^[51]. הצו בוטל במאי 2003^[52].

ביוני 2002, פרקליטות המדינה החליטה לקבל את המלצות המשטרה ולהגיש כתבי אישום נגד צ'רנוי וזאבי, בנוסף גם נגד זאב רום, איש עסקים שהיה המתווך בין צ'רנוי וזאבי, וכן נגד עורך דינו בעבר של זאבי, מיכאל קומיסר^[53]. האישום כלל עבירות של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, עבירות על חוק הבזק, עבירות על חוק איסור הלבנת הון וכן בגין רישום כוזב במסמכי תאגיד. עם זאת נקבע שיערך קודם שימוע לצ'רנוי ושותפיו ולאחר מכן תתקבל ההחלטה הסופית^[54]. בכתב האישום נטען כי בוצעו עבירות של הלבנת הון באמצעות העברת כספים מחשבון של זאבי בישראל, לחשבון שלו בליבריה; משם לחשבון של צ'רנוי בליכטנשטיין, ומהחשבון בליכטנשטיין הועבר חלק מהכסף לחשבון של חברה בבעלות צ'רנוי בישראל. חלק מכספים הועברו לאחר שזאבי קיבל אשראי נוסף מהבנקים ודיבידנד מ"בזק". כך התאפשר לצ'רנוי להכניס הון לישראל שמקורו לא ידוע^[55].

באוקטובר 2015 זיכה בית המשפט את צ'רנוי במשפט הפלילי שנמשך כ-11 שנים בטענה כי עסקת "בזק" הייתה עסקה לגיטימית וההסכמים שנחתמו בין הצדדים לא היו חלק מתוכנית להונות את הרשויות הישראליות או בנקים ולא הלבנת הון^[56].

במקביל למשפט הפלילי, בו טען זאבי שרק קיבל הלוואה לגיטימית מצ'רנוי^[57] התנהל משפט אזרחי בו תבע צ'רנוי את זאבי על אי החזר ההלוואה^[58]. לאחר שזאבי נקלע לקשיים כספיים, הוטל לבקשת צ'רנוי, עיקול זמני על 85 מיליון שקל שקיבל זאבי ממכירת נכסים^[59].

במסגרת החקירה עלו נגד צ'רנוי חשדות נוספים. הראשון היה מתן שוחד לחבר מועצת אילת ממפלגת "ישראל ביתנו". במאי 2002 הוגש כתב אישום נגד צ'רנוי, בו נטען, כי העביר במאי 1997 סכום של 100 אלף שקל לעמותת "בית"ר אילת איגרוף", בה עבד אולג צ'רנומוריץ כמאמן, שנבחר אחר כך למועצת עיריית אילת^[60]. הכספים הועברו ברובם מהעמותה לחשבונו הפרטי של צ'רנומוריץ. לאחר העברת הכסף, נטען בכתב האישום, ביצע צ'רנומוריץ פעולות שונות עבור צ'רנוי, תוך שהוא מציג עצמו כנציגו של צ'רנוי באילת^[61]. ביוני 2004, הפרקליטות הגיעה להסדר טיעון עם צ'רנומוריץ, לפיו הודה בהפרת אמונים. בכתב האישום המתוקן נאמר, כי צ'רנומוריץ, במסגרת תפקידו כחבר מועצת עיריית אילת, ניצל את מעמדו ועשה עבור צ'רנוי פעולות הקשורות בתפקידו ונובעות ממנו^[62]. אך האישומים נגד צ'רנוי בעבירות שוחד בוטלו^[63].

בנוסף נחקר צ'רנוי על אחריותו לכאורה לעבירות שביצעה, לפי החשד, מזכירתו, שסייעה לאזרחים רוסים להיכנס לישראל באמצעות מתן פרטים כוזבים לקונסוליה הישראלית ברוסיה. אנשים שהמשטרה הגדירה אותם כגורמים פליליים בחלקם. המזכירה נעצרה לחקירה אך לא הוגש כתב אישום בעניין זה^[64].

בשנה 2009 היה צ'רנוי בפרשת השוחד של עורך דין יעקב וינרוט, לפי החשד, שוקי ויטה, שכיהן כפקיד שומה גוש דן, שכר את שירותיו המשפטיים של וינרוט ושילם לו שכר טרחה מופחת. בתמורה נחשד ויטה כי הקל בהסכמי השומה של לקוחותיו של וינרוט, בהם צ'רנוי^[65]. ויטה גם הואשם בקבלת שוחד. צ'רנוי העיד לטובת וינרוט שזוכה^[66].

צ'רנוי הוא אחד האנשים הקרובים ביותר לאביגדור ליברמן^[67]. הם הכירו לראשונה ב-1996, כאשר ליברמן שימש מנכ"ל משרד ראש הממשלה. בשנת 1998 יסד ליברמן את חברת הסחר והייעוץ "נתיב אל המזרח", שעסקה ברכישת חומרי גלם בארצות המזרח ומכירתם בארצות המערב ובפעולות פיננסיות בשוק ההון הרוסי. העסקה הראשונה שביצעה החברה הייתה בשיתוף עם צ'רנוי^[68].

לפני הבחירות לכנסת ה-18 הואשם צ'רנוי במתן שוחד לליברמן ולקמפיין הבחירות של מפלגתו^[69], בתמורה פעל ליברמן לקידום בקשתו לקבל אזרחות ישראלית קבועה^[70]. בין העסקאות שנבדקו, היה תשלום שהעבירה חברה בבעלות צ'רנוי בסך כחצי מיליון דולר לחשבון בנק בקפריסין. כעבור זמן קצר התרוקן החשבון כמעט לגמרי, ומאות אלפי שקלים הועברו למקורביו של ליברמן. לדברי עורך דין יעקב וינרוט, שייצג את צ'רנוי, התמורה הועברה על ידי לקוחו בעבור "עסקת יין"^[71]. ב-20 במרץ 2013 הוחלט שלא להעמיד אותו לדין, עקב קשיים באיסוף ראיות, והפרשה הסתיימה ללא כתב אישום^[72].

צ'רנוי היה נשוי פעמיים, ויש לו שישה ילדים. מאשתו הראשונה יש לו שתי בנות, ומאשתו השנייה יש לו שתי בנות. בשנת 2008 החל לנהל מערכת יחסים זוגית עם אשת העסקים ניקול ראידמן, ולשניים שני ילדים. הם התארסו ב-27 ביוני 2018. בשנת 2019 החליטו בני הזוג להיפרד לאחר 11 שנות זוגיות^[73]. מאז 2020 נמצא בזוגיות עם סוזי רובין^[74].

מדיה וקבצים בנושא מיכאל צ'רנוי בוויקישיתוף

• רונית ורדי, ‏מיכאל צ'רנוי יוצא למתקפת מגן, באתר גלובס, 31 במאי 2001 - ריאיון
• אליסה אודנהיימר, אסף ברגרפרוינד, הפרקליטות: צ'רנוי מחזיק נכסים בחו"ל בשווי 5 מיליארד דולר, באתר הארץ, 30 בדצמבר 2002
• גידי וייץ, מיכאל צ'רנוי מדבר על הקשר עם אביגדור ליברמן, על המשטרה, על המאפיה ועל האוליגרך אולג דריפסקה שרודף אותו, באתר הארץ, 20 בנובמבר 2009 - ריאיון
• חן מענית, ‏מיכאל צ'רנוי תובע 250 מיליון דולר: "הוחתמתי במירמה על שטר חוב", באתר גלובס, 12 באוקטובר 2010
• שירות פייננשל טיימס, ‏צ'רנוי: "דריפסקה מספר שקרים בקנה מידה אדיר", באתר גלובס, 10 ביולי 2012