מטפחת ספרים

ספר הזוהר הוא הספר המרכזי של תורת הקבלה. גופו של הספר בנוי מדרשות סביב פרשיות התורה המיוחסות ברובן לתנא רבי שמעון בר יוחאי (רשב"י) ותלמידיו מהמאה ה-2 לספירה, ושפתו רובה ככולה ארמית.

רוב הספר מורכב מדרשות על התורה המחולקות על פי פרשיות השבוע (בחלוקה הנהוגה כיום). מרכיב נוסף הוא הרעיא מהימנא (=הרועה הנאמן) ובו דרשות על תרי"ג מצוות.

בספר הזוהר כלולות "אידרות" – "אידרא רבא" (המושב הגדול או האספה הגדולה), "אידרא זוטא" (המושב הקטן או האספה הקטנה) ו"אידרא דבי משכנא" (מושב בית המשכן). ייחודן של האידרות הוא בכך שבהן מתכנסת כל ה"חבורה" ומתיישבת במקום אחד - בניגוד לשאר הדרשות הנאמרות על ידי שניים, שלושה או ארבעה מהחברים ובדרך כלל נאמרות בדרך, תוך כדי הליכה או תוך כדי סעודה.

בזוהר נכלל תיאור ההיכלות העליונים בחלק שנקרא 'היכלות דרשב"י'. בחלק זה מתוארים שבעת היכלות גן העדן השמורים לצדיקים מחד, ומאידך שבעת מדורי הגיהנום המיועדים לרשעים. בפרשת יתרו מובא מאמר המבאר את חכמת הפרצוף וחכמת כף היד, המיוחס בדרשה למשה בבחירתו אנשים כפי עצת יתרו.

ספר הזוהר פורסם לראשונה בקסטיליה שבספרד בסוף המאה השלוש-עשרה על ידי רבי משה די לאון, שייחס את כתיבתו לתנא רבי שמעון בר יוחאי. משעת פרסומו התעוררו ספקות באשר למקורו. ספקות אלה באו לידי ביטוי כבר באמצע המאה ה - 13 (עוד בתקופת חייו של ר' משה די ליאון), באיגרת של המקובל רבי יצחק דמן עכו שנסע לספרד במטרה לחקור את מהימנותו של ספר הזוהר.^[1] ספקות נוספים בעניין התעוררו גם באיטליה במאה החמש–עשרה, בספר "בחינת הדת" של הפילוסוף והתאולוג רבי אליהו דלמדיגו.^[2] דלמדיגו טען שהקבלה אינה חכמה יהודית מקורית אלא מבוססת על יסודות נאו אפלטוניים.^[3] גם במאה השבע–עשרה הופיעה התנגדות בספר "ארי נוהם" של רבי יהודה אריה די מודינה^[4] שמתח ביקורת קשה על ספר הזוהר וקבע כי הוא זיוף מאוחר בעל תכנים פסולים, ”שהוא חבור חדש ולא מקובל, ואינו מרבי שמעון בר יוחאי ולא מתלמידיו, רק המצאת איזה אחד מן האחרונים”.^[5]

המחלוקת בדבר קדמות ספר הזוהר התנהלה גם בתוך חוגי המקובלים עצמם. הספר התחיל לקבל מעמד של קדושה במאה ה-15, אך בעיקר במאות ה-16 וה-17, לאחר גירוש ספרד.^[6] אז התקבל הזוהר בקרב המקובלים, שראו בו פרי יצירתו של התנא רבי שמעון בר יוחאי ודחו כל ביקורת על זמנו ולשונו של הספר.^[3][7]

בשנת ה'תקט"ו (1755) הביע רבי יעקב עמדין ספיקות בעניין קדמות ספר הזוהר. בחיבורו "עדות ביעקב" הוא כתב ”שאילו חיבור ספר הזוהר עצמו כל עיקר לא חיברו רשב"י התנא” (רבי יעקב עמדין, עדות ביעקב, עמוד כא).^[8]

בזמנו של המחבר, לימוד הקבלה וספר הזוהר היה מחזה נפוץ.

בעת החדשה המוקדמת, בעקבות פרעות רבות שבוצעו ביהודי אירופה, כשהמרכזיות שבהן הן גזירות ת"ח ת"ט באוקראינה ובמזרח אירופה, גברה הציפייה לגאולה שתוציא את עם ישראל משלל הצרות שנחתו עליו. מצב זה יצר כר פורה לצמיחה של תנועת השבתאות, תנועה משיחית-קבלית שקמה סביב המקובל המיסטיקן היהודי שבתי צבי. צבי הכריז על עצמו כמשיח כבר בשנת 1648, אך רק בשנת 1665 כשפגש את נתן העזתי, מקובל תושב עזה שסיפק גושפנקא נבואית למשיחיותו, החלה תנועת השבתאות לצבור תאוצה. בקרב יהדות אירופה התפשטה התנועה במהירות רבה, כשהיא מסתמכת רבות על קטעים בספר הזוהר המורים לכאורה כי שבתי צבי הוא המשיח.^[9] הם כונו "זוהריסטן" - אנשי הזוהר, והביאו ממנו ראיות לאמיתות תנועתם.^[10]

לאחר ההתאסלמות של שבתי צבי החלה התנועה לדעוך, אך עדיין נותרו לה מאמינים רבים שטענו שלפי ספר הזוהר ההתאסלמות היא חלק מתהליך הגאולה. נתן העזתי אף נימק את התאסלמות שבתי צבי בעמדה שלפיה הוא "נבלע באורות העליונים", כלומר הפך לחלק מהאלוהות.^[11] לעומתו, הרופא והמקובל אברהם מיכאל קרדוזו סירב לגישה הסוברת שהמשיח הוא חלק מהאלוהות וטען כי היה צורך הכרחי לרדת לקליפות האסלאם כדי להעלות מתוכן ניצוצות של קדושה.^[12]

בספר ישנם שני חלקים. בחלק הראשון נמצאות 281 הערות על כל חלקי ספר הזוהר.

חלקו הראשון של הספר מחולק לשבעה פרקים: בפרק הראשון מפרט עמדין את הסיבות שהובילו אותו לפרסום חיבור זה;

מתחילת הפרק השלישי עד לסוף החלק הראשון, הספר "מטפחת ספרים" בנוי כהערות על ספר הזוהר, כאשר רבי יעקב עמדין מעביר תחת שבט ביקורתו את כל חלקי הספר. בפרק השני הוא מונה את הבעייתיות שבייחוס ספר הזוהר לרבי שמעון בר יוחאי; בפרק השלישי הוא מביא את החשד כי רבי משה די לאון הוסיף חלקים רבים לספר הזוהר ותלה אותם ברבי שמעון בר יוחאי כדי להחשיבם; בפרקים הרביעי והחמישי הוא מביא ראיות שישנם קטעים שנוספו בזמנים מאוחרים לספר הזוהר, לכל המוקדם בזמן הגאונים; ובפרקים השישי והשביעי טוען המחבר כי חטיבת רעיא מהימנא שבספר הזוהר ותיקוני הזוהר נוספו בזמנים מאוחרים על ידי מחבר אחד.

חלקו השני של הספר מחולק לחטיבות: ראשית הוא מקדיש פרק לספרו של הרב אביעד שר שלום באזילה בשם "אמונת חכמים".^[13] הוא מקדיש פרקים גם לספרו של רבי יוסף ג'יקטיליה "גינת אגוז",^[14] ספר "ברית מנוחה" שמיוחס לרב אברהם מרימון (=גרנדה) הספרדי^[15] ו"יושר לבב" שנכתב על ידי רבי עמנואל חי ריקי.^[16]

גם לעדותו של רבי יצחק דמן עכו, שנסע לספרד במטרה לחקור את מוצאו של ספר הזוהר, מקדיש רבי יעקב עמדין פרק בחלק השני של הספר.^[17]

את הספר חתם רבי יעקב עמדין בפרק לסיכום עמדתו לגבי חיבור ספר הזוהר, וכן סיפק בו הבהרה לגבי אמונתו בקבלה בכללותה.^[18]

את הספר "מטפחת ספרים" חיבר רבי יעקב עמדין במטרה להילחם בשאריות תנועת השבתאות. אנשי התנועה הסתמכה על ספר הזוהר בכדי להוכיח את טענותיהם, ובהתנגדותו לספר הזוהר קיווה רבי יעקב עמדין לערער את דבריהם.^[19]

רבי יעקב עמדין פותח את הספר בתקיפה ישירה נגד מנהיג התנועה ההיסטורי, שבתי צבי, אותו הוא מכנה "שם רשעים ירקב".^[20] הוא תיאר את הצורך שלו לצאת נגד התנועה במספר המאמינים הענק לו היא זכתה: ”שהמריד כל העולם על בוראו”. את נביאו של שבתי צבי, נתן העזתי, מכנה רבי יעקב עמדין "השקרן עז הפנים". לדבריו, הוא משמיץ אותם כך משום שתלו את כל "קלקלתם" בספר הזוהר.

גם המקובל ואחד ממפיצי השבתאות באירופה, חיים מלאך, מכונה על ידו בכינוי גנאי: "ארור... האפיקורס המפורסם בעולם".^[21] בספר מתאר עמדין את חיים מלאך כחכם גדול, מקובל וידען עצום, שהביך את המקובלים בני זמנו.^[22] הוא מספר כי אחד מראשי הלוחמים בחיים מלאך, הרב אברהם ברודא, לימים אב בית דין בעיר פרנקפורט שימש באותה תקופה כראש ישיבה בפראג. מלאך שלח אליו מכתב ממקום שהותו בווינה ובו הוא מציע לו שישלח אליו שניים מבחירי תלמידיו שהיו בקיאים בחוכמת הקבלה כדי שהוא יוכיח להם את אמיתות טענותיו בדבר משיחיותו של שבתי צבי. הרב ברודא נענה לבקשה ושלח אליו שניים מתלמידיו, רבי יונה לנדסופר והרב משה חסיד. הם ישבו בחברת מלאך במשך מספר ימים, ובחוכמתו הרבה הרצה להם את דבריו והוכיח להם את אמיתות משיחיותו של שבתי צבי ללא שהצליחו לסתור אותו. כששבו לפראג סיפרו לרבם על המפגש, והוא ציווה עליהם לפרוש למשך תקופה מכל לימודיהם האחרים ולעיין בדברי מלאך, עד שיתבהרו להם הדברים. הם עשו כמצוותו ולאחר זמן מצאו תירוצים לדברי חיים מלאך ועמדו על טעותם כשלא השיבו לדבריו.^[23][24]

רבי יעקב עמדין התייחס גם למאמצים נוספים להוציא מספר הזוהר ראיות נגד היהדות המסורתית. מאמצים אלו לא היו שונים לדעתו ממאמצי השבתאים. מדפיס ספר הזוהר, אדם בשם מענדלין מפרנקפורט דמיין, כונה על ידו "המשתגע". את הסיבה לכך הוא תולה בכך שמענדלין כינה בספר הזוהר שבהדפסתו מספר פעמים את רבי שמעון בר יוחאי "נוצרי", ואף אמר שעל פי ספר הזוהר יש להתנצר.^[20]

הבעיה של רבי יעקב עמדין עם ספר הזוהר אינה אך ורק השבתאות, אלא גם עצם הפצתו והלימוד בו.^[25] בעקבות כך יצא עמדין נגד הפצת ספר הזוהר והמקובלים שעיקר עיסוקם הוא לימוד הקבלה והזוהר, ומזניחים את התלמוד ושאר חלקי התורה, ואף טען כי אסור לשמוע להם. כראיה הוא הביא את דברי רב האי גאון: ”לא תמצא יראת שמים וחסידות, אלא בעוסקים בתלמוד, שהוא גדול ומביא לידי מעשה”.^[26]

ספר מטפחת ספרים הוא החיבור הביקורתי היסודי והמקיף הראשון העוסק בחיבור ספר הזוהר.^[27][28] רבי יעקב עמדין טען כי אין שום חיוב על יהודי להיות משועבד לאמונה בכל ספר הזוהר המודפס, ומותר לפקפק בו.^[29] כאמור לעיל, עמדה זו הייתה שנויה במחלוקת.^[30] בהמשך לדעה זו עמדין עצמו מתח ביקורת רבה על ספר הזוהר.^[31] לדעתו קיימים בספר הזוהר רבדים ספרותיים שונים הנבדלים זה מזה במועד יצירתם, בזהות מחבריהם ובמעמדם הדתי.^[32]

נוסף על כך טען רבי יעקב עמדין כי אין חיוב להאמין בכל האמרות שהתקבלו בשם רבי יצחק בן שלמה לוריא (האר"י). הסיבה לכך היא לא הכחשת נכונות הדברים, אלא דברי האר"י עצמו שאמר בשעת פטירתו, שאפילו תלמידו המובהק רבי חיים ויטאל לא הבין באמת את דבריו בענייני קבלה, ומכיוון שכך אין לסמוך עליהם.^[29]

רבי יעקב עמדין האמין ב"תאוריית הרבדים" לגבי התפתחות ספר הזוהר לפיה ישנם חלקים בספר הזוהר שהגיעו במסורת קדומות ביותר, החל ב"תנאים ראשונים" עבור דרך ה"נביאים" וכלה ב"משה מסיני". את חלקים אלו הוא מכנה "גוף הזוהר",^[33] ולדעתו חלקים אלו הועלו על הכתב בסוף תקופת האמוראים או בזמן הגאונים על יסוד מסורות קדומות יותר.^[34] אם כי גם בנוגע לרובד זה הוא פקפק האם נכללו בו בכלל מסורות שיצאו מתחת ידו של רבי שמעון בר יוחאי ההיסטורי.^[32]

מלבד חלק זה, בעקבות השגותיו על ספר הזוהר, טען עמדין כי דברים רבים נוספים הוכנסו אליו בזמנים מאוחרים יותר ממקומות ספורים:^[35]

• לטענתו של עמדין, ישנן הוספות מספר הכוזרי.^[36] דוגמה לכך ניתן לראות בספר הזוהר בפרשת לך לך^[37] שדבריו תואמים במדויק לכוזרי בטענה שעם ישראל בין שאר האומות דומים ללב בין איברי הגוף.^[38] מגיני ספר הזוהר טענו בתגובה לדבריו כי יסוד זה היה ידוע אצל הדרשנים, ובעקבות כך גם יהודה הלוי מחבר הכוזרי השתמש בו.^[39] נגד עמדה זו כתב ישעיה תשבי שכל הסימנים מעידים בבירור שהמקור האמיתי הוא הכוזרי, והזוהר כדרכו הפך את תורת הנגלה לתורת הנסתר.^[40]
• בנוסף להוספות אלו מחבר ספר הזוהר הוסיף אמרות מחכמים נוספים. לפי עמדין, הוא הוסיף דברים שנכתבו ב"ספר אהבה" וספר "מורה הנבוכים" של הרמב"ם.^[41]
• כמו כן, עמדין ייחס חלקים מספר הזוהר לטעות סופר, חלקים אחרים לתוספת מעתיקים בורים, חלקים אחרים להוספות מזויפות כוזבות^[42] וחלקים נוספים למקובלים מאוחרים שרצו לייחס את אמרותיהם לספר הזוהר ("להתלות באילן גדול" כהגדרתו^[43]).^[44] על הוספות אלו טען עמדין כי הן נראות לפעמים כ"תורה חדשה".^[26]

רבי יעקב עמדין טען כי אף על פי שספר הזוהר בכללותו, כולל גוף הזוהר, מיוחס לתנא רבי שמעון בר יוחאי, הרי שאף את גוף הזוהר עצמו לא הוא חיבר, אלא תלמידי תלמידי תלמידיו עשו זאת.^[45] כראיה הוא הביא את דברי ההיסטוריון רבי אברהם בן שמואל זַכּוּת שחי מעט אחרי פרסום ספר הזוהר, וכתב בספר "יוחסין השלם"^[46] כי ספר הזוהר חובר כשלוש מאות שנים לאחר מותו של רבי שמעון בר יוחאי. דברים אלו נמצאים בספר היוחסין במהדורת קושטאנדינא (איסטנבול) שנדפסה בשנת ה'שכ"ו (1566) על ידי רבי שמואל שולם (אנ') הרופא,^[47][48] אותה העיד רבי יעקב עמדין כי השיג במאמצים מרובים,^[49][50] וצונזרו בכוונה תחילה על ידי מאמיני ספר הזוהר ממהדורת קראקא שנדפסה בשנת ה'ש"ם.^[51]

ראיה נוספת היא עדותו של רבי יצחק דמן עכו המובאת גם היא בספר יוחסין.^[46] לפי דבריו, במסגרת נסיעתו לספרד במטרה לחקור את מוצא ספר הזוהר, אשתו של רבי משה די לאון,^[52] בתו וקרובו רבי דוד דפאן,^[53] העידו כי רבי משה די לאון הוא מחברו האמיתי של ספר הזוהר.^[54] מגיני ספר הזוהר טענו כי עדות זו פסולה, ואי אפשר לסמוך עליה. טענתם העיקרית היא שעדות זו מזויפת, והיא לא נכתבה על ידי רבי יצחק דמן עכו. טענה נוספת היא שבסוף העדות מובאת אמרתו של תלמידו של רבי משה די לאון, אדם בשם רבי יעקב, שאמר שאת ספר הזוהר חיבר רבי שמעון בר יוחאי "מעיד עליו שמים וארץ שספר הזוהר אשר חיבר רשב"י". אמנם ראיותיו אינם ידועות, אך יש להניח שהיו כאלה.^[55] ישעיה תשבי הסכים שיש מקום לפקפק באמינותה של עדות זו.^[56]

רבי יעקב עמדין הביא מספר ראיות מספר הזוהר עצמו כי הוא אינו קדום:

• עמדין טען כי אמוראים מוזכרים בספר הזוהר, ולכן לא ייתכן שהחלקים בהם הם מוזכרים חוברו בידי תנא.^[57] חלק ממגיני הזוהר מודים כי ישנם גם הוספות מאוחרות, אך טוענים כי זה אינו שונה מהתלמוד בבלי לו הוסיפו הסבוראים.^[58]
• ספר הזוהר קורא לבית כנסת "אשנוגה".^[59] מקור מילה זו הוא מהשפה הספרדית והיא אינה קיימת במקורות קדומים, בתנ"ך, בתלמוד בבלי, בתלמוד ירושלמי ובמדרשים.^[60] יצחק ש' פנקובר הסכים שמדובר במילה ספרדית,^[61] בעוד שישעיה תשבי טען שמדובר בשיבוש מפורטוגזית.^[62] לעומתם, ד"ר עמוס גולדרייך טען כי מילה כמעט זהה, "שנוגה", נפוצה באזור אלג'יריה ובכלל בצפון אפריקה, כך שלדעתו העניין אינו יכול להוות ראיה נגד קדמות הספר.^[63]

בספר הזוהר קיימים שני חיבורים המהווים חטיבה בפני עצמה, רעיא מהימנא (דרשנות קבלית על מצוות התורה) ותיקוני הזוהר (מדרשים על ספר בראשית). הם נכתבו בסגנון ולשון דומה, ולכן רבי יעקב עמדין ייחס אותם למחבר אחד, חכם ספרדי, שחי מאוחר יותר ממחבר הזוהר עצמו, ואף מאוחר יותר מחתימת התלמוד הבבלי, בסוף המאה השלוש-עשרה או בתחילת המאה הארבע-עשרה.^[64][65] ראיה לכך הוא הביא את מזה שמחבר הרעיא מהימנא^[66] הביא אמרה הלקוחה מהתלמוד בבלי במסכת ברכות פרק הרואה, אמרות מרבי אלעזר בן פדת וסיפורי מעשיות על האמורא רבה בר בר חנה.^[67] על ראיות אלו, טען רבי מנחם נחום מצ'רנוביל כי על ידי תורתם באו למקום רוחני ששם אין מושג גשמי של זמן.^[68] גם בחוגי המקובלים יצאו רבים כנגד טענה זו, וטענו שבמשך הדורות נספחו לקונטרסי הזוהר מאמרים מחכמים מאוחרים.^[69]

רבי יעקב עמדין טען כי בנוסף לזה, כותב החיבור הכניס גם אמרות רבות שמקורן בחכמים חיצונים, הטוענים שהטבע מתקיים ללא התערבות אלוהית.^[70] כמו כן טען רבי יעקב עמדין כי יש ברעיא מהימנא קטעים מספר הכוזרי.^[71] גם מתיקוני הזוהר נראה שהוא נכתב בזמן מאוחר, מכך שקיימת בו מחלוקת פוסקים בפירוש סוגיית התלמוד, בעניין סדר הנחת פרשיות התפלין בבתיהם, והנחת שני זוגות של תפילין. כמו כן בעניין חילוק ברכות הנחת תפילין שנחלקו בהן המפרשים והפוסקים.^[71]

מאמרי ה"אדרות" שבספר הזוהר כוללים שלושה מאמרים, "אידרא דבי משכנא" העוסק בסודות המשכן שעשה משה רבנו, "אדרא רבא" המתאר את התאספות חבורתו של רבי שמעון בר יוחאי, לשם גילויים של סודות קבלה שלא התגלו עד אז, ו"אידרא זוטא" המתאר את התאספות חבורתו של רבי שמעון בר יוחאי סביב רבה ביום פטירתו. רבי יעקב עמדין טען כי אדרות אלו מבוססות על אמוראים שהיו מאוחרים בכמה דורות מהתנא רבי שמעון בר יוחאי, כמו רב המנונא סבא ורב ייבא סבא שהיו תלמידים של רב,^[72] וכמו כן מובא שם בן של רב ספרא.^[73] אמנם יש הטוענים כי קיימים גם תנאים בשם זהה (רב המנונא סבא (זוהר)) אך רבי יעקב עמדין דחה דעה זו בטענה כי התלמוד לא הזכיר בשום מקום תנאים בשמות אלו, רק אמוראים, וקשה להניח כי בנוסף לדור האמוראים חיו אנשים בשמות אלו בדיוק גם בדור התנאים, דור אחד לפני רבי שמעון בר יוחאי שהוא יכול להביא אמרות בשמם, במיוחד שלא ידועים לנו מספרות חז"ל תנאים בשמות אלו.^[74]

בעקבות דברים אלו הגיע רבי יעקב עמדין למסקנה שלפיה קיימות שתי אפשרויות: האחת – שהיו קיימים שני רבי שמעון בן יוחאי ושני רבי אלעזר בנו, אחד בתקופת האמוראים ואחד בתקופת התנאים, וספר הזוהר נכתב על ידי השני, ורב אבא כותב האדרא, אינו רב המובא בתלמוד, כמו שמקובל לומר, אלא אדם שחי בסוף תקופת האמוראים לאחר כל אמוראים אלו. האפשרות השנייה היא שרבי שמעון בן יוחאי של הזוהר ובנו רבי אלעזר וחבריהם היו "נשמות מגן עדן" שכתבו חיבור זה, כמו שמשמע בכמה מקומות בזוהר.^[75] השערות תמוהות אלו מעידות לדעתו של ישעיה תשבי על הסתירה הפנימית שעמדין היה נתון בה בעקבות הקונפליקט בין האמת הביקורתית שלו להערצתו את הזוהר כספר קדוש.^[76] עקב ריחוק השערות אלו מהדעת הם לא התקבלו אפילו אצל מגיני קדמות הזוהר. הם טענו שהאמוראים המאוחרים המובאים בספר הזוהר אכן נכנסו לשם בתקופה מאוחרת, אך אין הבדל בין זה לבין התלמוד בבלי שאליו הוכנסו אמרות מסבוראים שחיו לאחר חתימת התלמוד.^[58] תשבי הצביע על הבעייתיות שבעמדה זו, שהרי לא מדובר על פעמים בודדות בלבד אלא במספר רב של אמרות כאלו.^[77]

רבי יעקב עמדין עורר פולמוס בעקבות דבריו השנויים במחלוקת של ספר הזוהר על הפסוק שנאמר בעניין עלייה לרגל ”שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה כָּל זְכוּרְךָ אֶת פְּנֵי הָאָדֹן יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל” (ספר שמות, פרק ל"ד, פסוק כ"ג) "מאן פני האדון יהו"ה, דא רבי שמעון בר יוחאי".^[78] כלומר יש להגיע אל רבי שמעון בר יוחאי כעלייה לרגל. משפט זה מתפרש לכאורה כהעלאת רבי שמעון בר יוחאי למעמד אלוהי. רבי יעקב עמדין תקף מאמר זה בחריפות וטען שמדובר בכפירה "לשון חרוף וגידוף הוא בוודאי" וטען שגם אם הגדול שבנביאים יגיד משפט זה אסור לשמוע לו.^[79][80] רעיונות מעין אלה פסולים בעיני רבי יעקב עמדין, ולכן לשיטתו לא יעלה על הדעת שהם יצאו מתחת ידיו של רבי שמעון בר יוחאי ההיסטורי. ובלשונו: "חס ושלום לחשדו בכך".^[79] רעיונות כעין אלו המופיעים בספר הזוהר עשויים לדעתו של רבי יעקב עמדין להוות משען לאמרה כזו בהקשר למעמדו האלוהי של שבתי צבי, הלקוחה מן התקדים של ספר הזוהר.^[81] אמנם גם רבי יעקב עמדין הציע פתרון לאמרה זו לפיה מחבר ספר הזוהר דיבר על המילה "את" שבפסוק (ויש לשנות את הגרסה בספר הזוהר ל"מי זה את פני האדון ה'"), שלפי רבי עקיבא (בעניין יראת השם) באה לרבות תלמידי חכמים.^[82] רבי יעקב עמדין חתם את הצעתו הדחוקה במילים "ועם כל זה שאיני מרחקו, איני מקרבו בשתי ידיים... ליבי מהסס בו".^[83] מגיני ספר הזוהר טענו כי גם בתלמוד ירושלמי^[84] מופיעה אמרה דומה, ולפיה הפסוק ”יהוה בהיכל קדשו” (ספר תהלים, פרק י"א, פסוק ד') מדבר על בית המדרש של קיסרין.^[85]

בדומה לדברים אלו העמיד מחבר ספר הזוהר את רבי שמעון בר יוחאי במעלה גבוהה כמשה "דאתגלי על ידנא מה דלא אתגלי מיומא דקאים משה על טורא דסיני".^[86] גם נגד דברים אלו יצא רבי יעקב עמדין בנימוק ש"היאומן שלא הגיעו למדה זו" כל הנביאים עד זמנו של רבי שמעון בר יוחאי? "מי האמין לשמועתנו זו החדשה, שלא ידענו כל עיקר מי המביאה לנו".^[87] גם אמרה זו יכלה להוות בסיס לאמונה השבתאית בשבתי צבי. תפיסה שלפיה אין יכולת להשתוות למשה, שהרמב"ם אף קבע אותה בי"ג עיקרי האמונה, חייבת להוות בסיס ביהדות, שהרי בלעדיה מי שבכוחו להשתוות למשה במעלת הנבואה בכוחו גם לשנות או לבטל את תורת משה.^[88]

בספר הזוהר^[89] מובא כי שלושה נביאים שימשו ככהנים, ואחד מהם הוא שמואל ששימש ככהן בימי עלי הכהן. רבי יעקב עמדין יצא נגד קביעה זו בחריפות רבה "חלילה להאמין ואסור לשמוע דברים כאלה" שהרי שמואל נמנה עם בני שבט לוי, ולוי שטען כי מגיע לו כהונה הוא בדיוק כקורח. לטענת עמדין הפסוק שכותב ”ויקח שמואל טלה חלב אחד ויעליהו עולה כליל לה'” (ספר שמואל א', פרק ז', פסוק ט') מדבר בבמת יחיד, בזמן שהותר להקריב בה קרבנות, ואם את זה מחשיב הזוהר הוא היה צריך להוסיף את יהושע בן נון שהקריב בגלגל.^[90]

במספר מקומות ספר הזוהר סותר את דברי התלמוד בבלי. דוגמה לסתירה הלכתית ניתן לראות בדברי ספר הזוהר^[91] שמאריך בחומרת הסכנה בנשיאת אלמנה. אמנם הוא אינו אוסר עליה לינשא, אך לפי דבריו חמירא סכנתא מאיסורא ועדיף שתשב אלמנה. לאחר גילוי ספר הזוהר נהגו כך בטורקיה. רבי יעקב עמדין יצא נגד עמדה זו בטענה כי דבר זה סותר את הנאמר בתלמוד, שהאיסור חל רק על אישה קטלנית, שהתאלמנה פעמיים.^[92] התלמוד הבבלי אף נהג במגמה הפוכה, הוא מביא מספר הקלות שנעשו כדי להוציא אשה ממעמד עגינות ובשביל שתוכל ותרצה לינשא, אף שהיא אלמנה, כמו הפקעת קידושין וחינא. רק על מלך מובא במשנה^[93] שלדעת תנא קמא אין נושאים אלמנתו, משום כבודו של המלך.^[94]

דוגמה נוספת היא מסיום הקדמת ספר הזוהר,^[95] שבו נזכרים שלושה אנשים ש"גורמים בושה" לעצמות שלהם, והשלישי הוא מי שהדליק אש במוצאי שבת לפני שהקהל אמרו קדושה דסידרא (קטע תפילה מסדר היום היהודי של מוצאי שבת) – עליו מאריך הזוהר בעונש העצום המצפה לו. רבי יעקב עמדין כתב שזה סותר את התלמוד שכתב ”דהוו אמרין המבדיל וסלתינן סילתא” (תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף ק"נ, עמוד ב') - אמרו בצאת השבת המבדיל בין קודש לחול ומיד עשו מלאכה האסורה בשבת, גם לפני קדושה דסידרא.^[96]

רבי יעקב עמדין הצביע על כך שגם בענייני אגדה קיימות סתירות. לדוגמה, לפי ספר הזוהר תורה שנלמדת בלילה צחה יותר מתורה שנלמדת ביום.^[97] זאת בניגוד לתלמוד בבלי שקבע כי הלילה נברא רק לשינה.^[98] אמנם, גם בתלמוד בבלי יש אמורא שטוען כי הלילה נברא ל”גרסא” - ללימוד תורה.^[99]

רבי יעקב עמדין טען כי בכל מקרה, יהיה מי שיהיה מחבר ספר הזוהר, רובו של ספר הזוהר בעיקרון אינו מזיק, והתועלת בו עולה על ההפסד. אך לאחר התקלה שיצאה מחלק ממנו בעניין השבתאות, יש לגונזו, מפני שהדברים המוכיחים את השבתאות "אפילו אמרם יהושע בן נון לא צייתנא ליה".^[100] כראיה הוא הביא את חזקיהו המלך שגנז את נחש הנחושת^[101] שעשה משה לאחר שהפך למושא לפולחן ויצאה ממנו תקלה.^[102] ראיה נוספת הביא רבי יעקב עמדין מספר "שימושא רבא", חיבור קצר על הלכות תפילין שחובר בזמן הגאונים, ונזכרו בו דברים בשם חכמי התלמוד - האמוראים. פוסקים רבים התנגדו לאמור ב"שימושא רבא", במיוחד בדברים הנוגדים את התלמוד, שאותו קבלו כל ישראל. גם כשהביא ה"שימושא רבא" את בעל הלכות גדולות שהיה גאון בן זמנו, עדיין לא קיבלו את דעתו כשנראתה להם כסותרת את שיטת התלמוד.^[103] אכן רוב פוסקי ההלכה לא קיבלו את עמדות הספר "שימושא רבא" כאשר הן סותרות את התלמוד, אך רבנו תם ראה בו ספר מחייב להלכה, והרבה לצטט אותו בכל הנוגע להלכות תפילין.^[104]

על אף עמדתו בעניין ספר הזוהר, רבי יעקב עמדין חתם את ספר מטפחת ספרים בהבהרה לגבי אמונתו בקבלה בכללותה. הוא כתב כי הוא אינו מכחיש את הקבלה, והעושה כך הוא "מין ואפיקורס גמור". אולם, קבלה, לפי דעתו של עמדין, היא אך ורק מה שאינו סותר את חלק ה"נגלה" שבתורה.^[18] הוא הרבה לשבח את הקבלה^[105] והאמין במספר מושגים בסיסיים של תורת הקבלה, כמו גלגולי נשמות.^[106][107] אף ספר הזוהר עצמו מצוטט רבות בספריו השונים.

רבי יעקב עמדין חיבר מספר ספרי קבלה. ביניהם ספר ציצים ופרחים^[108] וסידור עמודי שמים.^[109]

רבי יעקב עמדין העריץ את הרמב"ם והחשיבו כחשוב הפוסקים בדורו,^[110] והוא אף כתב פירוש על ספרו "היד החזקה".^[111] מאידך, הוא סלד מהפילוסופיה וסבר כי אין אפשרות להביא את התורה והפילוסופיה לידי התאמה,^[112] ולכן טען כי לא ייתכן שהרמב"ם חיבר את ספר "מורה הנבוכים".^[113] הוא השמיע ביקורת רבה על "מורה הנבוכים", בעיקר על שנתן הסברים רציונליים למצוות ("נראים בעיני דברי התול") ועל ההסבר אודות מעשה המרכבה שבספר (בנימוק כי בן אנוש אינו יכול להגיע להשגה של דברים כאלו).^[114] רבי יעקב עמדין אף כתב כי אין ראוי "לאבד זמן רב בקריאת ספר מורה נבוכים... אם לא כדי להשיב על הזיותיו ובדיותיו".^[115] לטענתו מחבר ספר מורה הנבוכים עירב דברי תורה עם חכמה חיצונית.^[116][117] בעקבות כך ראוי לדעתו "לגזור עליו שריפה" ואין להדפיס אותו מחדש.^[118][119]

בניגוד לדעתו זאת, במקום אחר שיבח רבי יעקב עמדין את ספר המורה ובעקבות כך את הרמב"ם מחברו, ”אך הרמב"ם לבדו מצינו, שהעמיק עיונו בה להפליא עצה, הגדיל תושיה בספרו המורה לצורך אנשי דורו... מי כמוהו מורה בדת אל” (רבי יעקב עמדין, שאילת יעב"ץ, חלק א, סימן מא).^[120] בנוסף לזאת, הצדיק רבי יעקב עמדין גם את עיסוקו של הרמב"ם בפילוסופיה: ”הנה שכרו אתו ופעולתו שחיזק ידים רפות עייפי הגלות, שהיו נרדפים בימיו מן הפוקרים והמינים... המה אילצוהו לחקור בפלוסופיה, וקורא אני עליו גדולה עבירה לשמה, וכל כוונתו לשם שמים הייתה”.^[121]

הרמב"ם בעצמו הביא את ספרו "מורה הנבוכים" במאמר תחיית המתים^[122] ובאגרותיו,^[123] דבר המוכיח שהוא אכן מחבר הספר. ספר "מורה הנבוכים" מובא בשם הרמב"ם גם אצל הרמב"ן.^[124]

בספר יצא רבי יעקב עמדין נגד פירוש מעשה המרכבה לרד"ק.^[125] הוא זלזל בספר וטען כי אין לו קדושת ספרים ואפשר לעיין בו בבית הכסא אף על פי שאסור להרהר בו בדברי תורה.^[126] כמו כן יצא רבי יעקב עמדין נגד ספר משנת חסידים^[127] של הרב עמנואל חי ריקי.^[128]

נוסף על כך הוא העיר על ספרים קבליים שנכתבו על ידי מספר רבנים. הוא כתב הערות על ספרו של הרב אביעד שר שלום באזילה "אמונת חכמים"^[13] ועל ספר שנכתב על ידי רבי יוסף ג'יקטיליה בשם "גינת אגוז",^[14] בעיקר על כך שטען כי כמה מדברי קבלה רמוזים בדברי הרמב"ם.^[129] רבי יעקב עמדין כתב על זה כי מדובר ב"דבר זר שתלה המחבר הלז חכמת הקבלה במי שלא היה לו בה חלק ונחלה".^[130] הוא העיר גם על ספר "ברית מנוחה" שמיוחס לרב אברהם מרימון (=גרנדה) הספרדי (חי סביבות 1340–1440)^[15] וספר "יושר לבב" שנכתב על ידי רבי עמנואל חי ריקי.^[16]

רבי יעקב עמדין יצא נגד החסידות בחריפות רבה. הוא טען כי הם זנחו את התלמוד ועוסקים רק בקבלה ובספר הזוהר: ”ונעויתי משמוע כי עתה מקרוב קמו כת חסידים חדשה בווהלין, פודוליה, ובא מהם גם למדינה זו, שכל עסקם בספר הזוהר וספרי קבלה”. הוא כתב נגד צורת תפילתם: ”מאריכים חצי היום בתפלה, הרבה יותר מחסידים ראשונים, שלא היו שוהים בתפלת עצמה אלא שעה אחת בלבד. אבל יתר על זה עושים אלו, לפי מה שאמרו לי, בתפילת שמונה עשרה תנועות זרות ומשונות ומגונות. מטפחים בידיהם ומנענעים לצדיהם ראשיהם כפופים לאחוריהם, ופניהם ועיניהם פונים למעלה, נגד מה שאמרו רז"ל שצריך להיות העינים למטה ולב למעלה, ובתנחומא לא נאמר להיותו עיניים למרום אלא בשעת קדושה... להתיר רק קצת התנועעות הגוף בנחת אחור וקדם, לעורר הכוחות ורוחות חיוניות... והקדמונים בתפלתם היו בלי הרגש.”^[131]

הוא טען כי ה"חסידים השוטים" נכשלים בכך שסומכים על כל מה שהודפס בספרים, בלי לדעת את מקור הדברים, והביא ראיה על כך שהם אומרים בקשה שהודפסה בסידור "שערי ציון" ולפיה "צמח במלכותו יראו", המציינת את ראשי התיבות "צבי" ולפי דעתו היא מדברת על המלכתו של שבתי צבי.^[132]

בחייו של רבי יעקב עמדין, הייתה תנועת החסידות בראשיתה, וטרם החלה ההתנגדות אליה. שמעון דובנוב טען שכוונת עמדין לתנועה זו בראשות הבעל שם טוב, שלא יצאה אמנם, עדיין, מגבולותיהן של ווהלין, פודוליה וגליציה המזרחית. לדעתו, עמדין הגיב על שמועות שהגיעו אליו בין השנים ה'תק"י (1750) לה'תק"ך (1760).^[133] בן-ציון דינור אינו שולל את דעתו של דובנוב, אך סבור שהכוונה המדויקת של עמדין במושג חסידים היא "לאותן חבורות של חסידים סגפנים מיסודו של רבי יהודה חסיד.^[134]

רבי יעקב עמדין הרגיש צורך לצאת בחריפות נגד תנועת החסידות שהייתה אז בראשיתה. לפי גרשם שלום, השבתאות והחסידות הן שלבים של תהליך זהה, התפתחות רעיון המשיחיות. שלום הצביע על רצף ליניארי בין השבתאות לחסידות,^[135] שהניע את עמדין בדבריו נגד החסידות.

אברהם ביק (שאולי) טען כי אין לקבוע בוודאות שדברי עמדין נגד "כת חסידים חדשה" נאמרו נגד תנועת החסידות. ייתכן שכוונתו הייתה לשארית השבתאים והפרנקיסטים. נימוקיו של ביק הם שבנו של עמדין, ר' מאיר, רחש כבוד לבעל שם טוב. "גדולי אבות החסידות כתבו שבחים על ספרי עמדין. אילו באמת לחם רבי יעקב עמדין בחסידות, לא היו גדוליה משבחים אותו", לפי ביק.^[136] יהודה פרידלנדר הצביע על כך שלביק הייתה נגיעה אישית לנושא.^[137]

רבי יעקב עמדין כתב את הספר בסביבות שנת ה'תפ"ח, אך רק לאחר כ-40 שנה, בשנת ה'תקכ"ח-1768, הוא הדפיס אותו בבית הדפוס שפתח בביתו שבאלטונה^[138] לאחר שקיבל רשות מהשלטון.^[139] בחוגי המשכילים פעלו להפצת הספר, כאשר מנחם מנדל לפין הציע כבר בשנת 1792 להפיץ את הספר. יצחק בר לווינזון הביע את שאיפתו להדפיס את הספר עם הוספות ותיקונים משלו.^[140]

על אף הניסיונות, הוצאה שנייה של ספר זה בוצעה רק בשנת ה'תרל"א (1870) בעיר לבוב (ביידיש: לעמבערג) על ידי מיכל וולף.^[141] עקב עמדותיו הלא־מקובלות ביהדות המסורתית של הספר הוא נאסר להדפסה על ידי מספר רבנים,^[142] ולא זכה למהדורות רבות.^[143] הוא הודפס מאז רק בהוצאה חדשה בירושלים בשנת ה'תשנ"ה על ידי מכון "אורח צדיקים",^[144] כמו כן חלקים מהספר נדפסו בתוך ספר אמונת חכמים לרבי אביעד שר שלום באזילה במהדורת זיכרון אהרן, הגהותיו לזוהר נדפסו בספר נצוצי יעב"ץ ובספר אמת ליעקב.

בקרב הרבנים ביהדות המסורתית הדעות חלוקות בעניין היחס לספר "מטפחת ספרים". הספר איים על המקובלים ותומכיהם, שחששו מהשפעתו האפשרית והסערה שעורר בעולם היהודי.^[3] בעקבות כך ניסו מספר מקובלים לתרץ כמה מהשגותיו של הספר. בהם רבה של אובן ישן וחוקר תולדות ישראל, הרב משה קוניץ שכתב כחמישים שנה אחר פרסום ספר "מטפחת ספרים" חיבור בשם "בן יוחאי",^[145] בו הוא טען כי ספר הזוהר חובר על ידי רבי שמעון בר יוחאי.^[146][147] הוא הקדיש לתגובה לרבי יעקב עמדין את השער השביעי בספר, "מעונות ומטפחות".^[148] כאשר ששת השערים הראשונים הם מבוא לשער השביעי.^[76] על ספר זה הגיב להגנת רבי יעקב עמדין הרב שלמה יהודה רפופורט (שי"ר) בקונטרס בשם "נחלת יהודה".^[149] כמו כן הרב אליקים גצל המילזאהגי כתב חיבור בשם "השגות על ספר בן יוחאי" להגנתו של רבי יעקב עמדין.^[150] אל הרב משה קוניץ הצטרפו הרב ראובן הכהן רפפורט מטארנאפאל בספרו "עיטור ספרים"^[151] והרב ראובן מרגליות בספר "ניצוצי זוהר"^[152] שהביא מקורות קדומים לכל המובאות שהובאו ב'מטפחת ספרים' כמקורות מאוחרים.^[3] גם הרב יוסף שאול הלוי נאטנזאהן, אב בית דין של העיר לבוב הקדיש את השער השביעי בספרו "שו"ת שואל ומשיב" להערות על ספר "מטפחת ספרים".^[153] בנוסף הרב ישעיה פיק ברלין כתב הערות על ספר "מטפחת ספרים".^[154] רבי יצחק אייזיק ספרין הבטיח להשיב אף הוא בפירושו על "קושיות של הבל" שהקשה רבי יעקב עמדן בספר.^[155]

גם הסופר ותומך הקבלה יצחק הלוי סָטָנוֹב תקף בקונטרס בשם "שו"ת מטפחת ספרים" שבתוך "חיבורא תניינא"^[156] את עמדתו של רבי יעקב עמדין לגבי חיבור ספר הזוהר, ואי ייחוסו לרבי שמעון בר יוחאי.^[157] אמנם בפירושו לספר הכוזרי^[158] הוא קיבל את עמדתו של עמדין בנוגע להיווצרותו של ספר הזוהר.^[159]

מקובלים מסוימים ניסו להסביר את התנגדותו של רבי יעקב עמדין לספר הזוהר בצורך לצמצם את התפשטות הקבלה במטרה להאבק בחוגים השבתאיים המאוחרים.^[3] בדרך זו נקט הרב חיים יוסף דוד אזולאי (החיד"א) שתקף ספר זה וטען שאף על פי שקיימת בעייתיות רבה בספר זה הוא מצא לימוד זכות על רבי יעקב עמדין לפיו הוא כתב ספר זה רק למלחמה בתנועת השבתאות ודעותיו האמיתיות שונות לגמרי "הייתי תמיה מאוד על דבריו בכלל, ובפרט מרבותינו אתוון דאורייתא הרמ"ק והאר"י בעלי רוח הקדש... ורק בקנאתו לכת השבתאים הראה פנים לקעקע ביצתם..".^[160] בהמשך כתב כך גם הרב מרדכי אליאשברג.^[161] סימוכין לעמדה זו ניתן לקבל בנימוק של רבי יעקב עמדין לכתיבת הספר "כי ראיתי השעה צריכה לכך... מאחר שהעזו פניהם ככלבים המינים המתועבים החצופים כת שבתי צבי... לתלות סרחונם בספר הזוהר".^[162] עמדה זה הופיעה גם במאה העשרים במאמר בשם "זוהר הרקיע" שנכתב על ידי איש תנועת החסידות הרב ירוחם ליינער מראדזין (תרמ"ח - כ' באב תשכ"ד). הוא טען כי רבי יעקב עמדין "האמין בספר הזוהר, העריצו והקדישו" אך כתב את ספר "מטפחת ספרים" כדי להיאבק בתנועת השבתאות. לגבי ראייתו של רבי יעקב עמדין, שיש לגנוז את ספר הזוהר כנחש הנחושת שגנזו חזקיהו המלך לאחר שהפך למושא לפולחן ויצאה ממנו תקלה, טען הרב ירוחם ליינער כי בנחש הנחושת לא היה עוד צורך, אך ספר הזוהר הוא חלק מהתורה היהודית וצריך להשאירו כמו שהשאירו חז"ל את מגילת קהלת כאחד מספרי התנ"ך אף על פי שדבריו סותרים זה את זה, מפני שתחילתו דברי תורה, וסופו דברי תורה.^[163] כך צריך להשאיר את ספר הזוהר, שוודאי יש בו תורה.^[164][165]

בניגוד לרבנים אלו, חכמים רבים שבחו ספר זה, בהם הרב משה סופר (שרייבר) החתם סופר שתמך בהתלהבות בספר זה וכתב: ”הנה נמצא בשכונתך ספר מטפחת ספרים למהריעב״ץ תמצא כי דבר גדול דבר הנביא ז״ל בענין זה הלא ישתוממו רואיו וד״ל.”.^[166] ו”ערבים עלי דברי דודים, ממעונות הבר יוחאי” (כלומר ספר מטפחת ספרים עדיף מספר בן יוחאי של רבי משה קוניץ).^[167] גם תלמידו הרב ישראל איסר טויבר נקט בפשיטות את דברי היעב"ץ.^[168]

תלמידו של רבי יחזקאל לנדא מחבר הספר "נודע ביהודה", הרב אלעזר פלקלש, כתב כי הזוהר נכתב בזמן מאוחר. הוא הביא ראיה מכך ש"ספר ה'מטפחת'... גזר אומר על שתלו בו ידיים מזויפים, וחשד את החכם רבי משה די לאון".^[169]

מספר רבנים הביאו את הספר "מטפחת ספרים". רבי שלום מרדכי הכהן אב בית דין בברעזאן הביע תמיכה בספר כשהסתמך בספרו "שו"ת מהרש"ם" (נדפס על ידי נכדו רבי שלום שבדרון) על ספר "מטפחת ספרים" בפסיקת הלכה.^[170] כמו כן רבי צדוק הכהן מלובלין כשדיבר לגבי מאמר הזוהר שהפליג באיסור הוצאת זרע לבטלה וטען שהוא איסור חמור עד כדי כך שאפילו תשובה אינה מועילה לכפר עליו^[171] הביא את תמיהת רבי יעקב עמדין בספר "מטפחת ספרים"^[172] ממאמר חז"ל^[173] כי אין דבר העומד בפני התשובה.^[174]

גם המקובל רבי יוסף חיים מבגדאד (הבן איש חי) בספרו רב פעלים הסתמך על דברי המטפחת ספרים וטען שהתווספו הוספות רבות לספר הזוהר.^[175]

מנדל לפין המליץ להפיץ את ספר מטפחת ספרים בפולין,^[176] משום שלדעתו ספר הזוהר גרם להתפשטות תנועת החסידות שם.^[177]

הרב דוד כהן (הנזיר) נקט בדרך ביניים לפיה הוא הסכים עם רבי יעקב עמדין כי ספר הזוהר לא נכתב על ידי רבי שמעון בר יוחאי אלא על ידי אחד מהרבנים הספרדים, אך טען כי ספר הזוהר נכתב ברוח הקודש, כל אמרה בשם התנא שאמר אותה, בגילוי נשמות הצדיקים.^[178] בדעת ביניים החזיק גם הרב אברהם יצחק הכהן קוק (הראי"ה), לדבריו יסודות הקבלה (הספירות והאצילות) היו מפורסמים בעם ישראל הרבה לפני פרסומו של ספר הזוהר. על ספר הזוהר עצמו ייתכן שרבי יעקב עמדין צודק ואכן נכנסו לספר הזוהר דברים הראויים לביקורת, אך עיקר הזוהר אינו בטל בכך.^[179]

חיבור ביקורתי זה ייסד למעשה את הביקורת המודרנית של ספר הזוהר ונוסחיו השונים.^[180] מסקנות הספר אומצו כבר בידי בן דורו של רבי יעקב עמדין, משה מנדלסון, פילוסוף יהודי-גרמני מאבות תנועת ההשכלה היהודית. הוא כתב כי עמדין הביא "ראיות רבות ברורות שאין להשיב עליהם".^[181] זמן קצר לאחר מכן הם אומצו על ידי פרץ בר שהסתמך על ספר "מטפחת ספרים" כדי לטעון כי ספר הזוהר נכתב בזמן מאוחר.^[182]

הדיונים המקיפים והמפורטים בספר "מטפחת ספרים" שימשו כתשתית למחקרים ביקורתיים שיטתיים על ספר הזוהר של חוקרים רבים במאות התשע עשרה והעשרים בהם שלמה יהודה רפופורט (שי"ר), יצחק בר לווינזון,^[183] צבי היינריך גרץ, יום-טוב ליפמן צונץ, אליקים גצל המילזאהגי, גרשום שלום ואחרים.^[176]

ספר "מטפחת ספרים" השפיע במידה רבה על חקר ספר הזוהר. את השפעתו מתאר חוקר הקבלה ישעיה תשבי, "טענותיו, הערוכות ברובן לפי סדר דפי ספר הזוהר, נוגעות כמעט בכל שטחי הביקורת האימאננטית: אישי הזוהר, לשונו, מקורותיו, רמזים היסטוריים ועוד. מבחינה זו לא נשאר לחקירה המודרנית אלא למיין את הטענות, לבססן ביסוס מדעי מוצק יותר ולהרחיב את יריעתן בעניינים נוספים". מאידך את המסקנות שאליהם הגיע רבי יעקב עמדין כינה ישעיה תשבי "השערות רופפות".^[184]

פרופ' עודד ישראלי טען כי ספר מטפחת ספרים השפיע במיוחד על חקר תולדות ספר הזוהר משלוש סיבות. הסיבה הראשונה היא שהפולמוס בשאלת קדמות ספר הזוהר פרץ ממשכילים איטלקים בשולי ההנהגה הרבנית אל המיינסטרים הרבני אשכנזי שהשפעתו רבה. סיבה שנייה היא שהביקורת על ספר הזוהר המובאת ב"מטפחת ספרים" אינה שוללת את הקבלה מיסודה, אלא רק טוענת כי לא כל המובא בספר הזוהר הוא אכן זוהר מקורי. נקודה שלישית היא ש"מטפחת ספרים" אינו מציג כקודמיו דעה חד משמעית האם ספר הזוהר מזויף או לא, אלא מציע תשובה המחלקת את ספר הזוהר לגורמים רבים, שחלקם אותנטיים וחלקם מזויפים.^[185]

• חיבור ספר הזוהר
• משנתו של גרשם שלום

• ישעיה תשבי, משנת הזוהר, כרך א, מוסד ביאליק, ירושלים ה'תשי"ז, עמ' 52–102.
• בועז הוס, כזוהר הרקיע: פרקים בתולדות התקבלות הזוהר ובהבניית ערכו הסמלי, מכון בן-צבי לחקר קהילות ישראל במזרח, ירושלים, ה'תשס"ח, עמ' 313–354.
• פרופ' עודד ישראלי, "הפולמוס בשאלת קדמותו של ספר הזוהר בהקשריו השבתאיים: למגמותיו של ספר מטפחת ספרים לר' יעקב עמדין", איל פריזינטי י (תשע"ז), עמ' סא–עא, באתר Academia.edu
• מנחם מנדל גולדשטיין, אמת ליעקב: הגהות היעב"ץ לספר הזהר, ירושלים תשע"ז. בהקדמה לספר דן באריכות ביחס היעב"ץ לזוהר.
• שלמה בידרמן ואסא כשר, יהדות ופונדמנטליזם: על הגותו של ר' יעקב עמדן, דעת: כתב-עת לפילוסופיה יהודית וקבלה, No. 5 (קיץ תש"ם), pp. 25-38 (14 pages), באתר JSTOR
• אברהם מלמד, מיתוס החוזרים בתשובה: הרמב"ם ואריסטו, דעת: כתב-עת לפילוסופיה יהודית וקבלה, pp. 165-193 (29 pages), באתר JSTOR

מיזמי קרן ויקימדיה
טקסט בוויקיטקסט: מטפחת ספרים

• רבי יעקב עמדין, מטפחת ספרים, באתר אוצר החכמה
• רבי יעקב עמדין, מטפחת ספרים, הוצאת אורח צדיקים, ה'תשנ"ה. (להורדה)
• רבי יעקב עמדין, מטפחת ספרים, ספריא.
• הרב יעקב עמדין, מור וקציעה סי' כה - עמדתו על ספר הזוהר שבלול מכמה חיבורים מזמן הגאונים.
• מידע על מטפחת ספרים בקטלוג הספרייה הלאומית
• יעקב בן צבי אמדן (1697-1776.), מטפחת ספרים, דף שער בספרייה הלאומית