מוהיליב-פודילסקי

פרק זה טעון שכתוב. אנא תרמו לוויקיפדיה ועזרו לשכתב אותו.

העיר נוסדה בשנת 1595 על ידי ירימיה מובילה (Ieremia Movilă; בפולנית: מוהילה), שליט נסיכות מולדובה, אשר קנה את האדמות באזור. כעבור שנה, הוא העביר את השליטה באזור לחתנו, שטפן פוטוצקי. פוטוצקי בנה במקום מבצר ולכבוד חמיו קרא לו: "מוהיליב".

לפני הכיבוש הגרמני-רומני מנתה הקהילה היהודית במוגילב, כפי שזו נקראה בפי היהודים,^[1] כ-9,000 נפש, כמחצית מאוכלוסיית העיר.^[2] בעקבות כיבוש העיר בידי הגרמנים ב-19 ביולי 1941 החלו רציחות וגירוש של יהודי הקהילה.^[3]

בסוף 1941 לפי עדויות שנאספו, נותרו במקום ובישובים קטנים הסמוכים לשארגורוד 3,733 בלבד מיהודי המקום המקוריים, רובם נשים וילדים, שכן הגברים גויסו או נמלטו עם הצבא הסובייטי, ורבים מן הגברים הנותרים נרצחו על ידי כוחות הכיבוש הנאציים והרומניים.^[2] באותה העת לפי הרישומים הרומניים נותרו בעיר מוגילב עצמה רק 3,000 מיהודי המקום.^[4][1]

בסוף 1941, שימשה מוגילב גם כנקודת מעבר מרכזית דרכה עברו שיירות היהודים המגורשים מרומניה בדרכם לעיירות אחרות בצפון מערב טרנסניסטריה. ככל הנראה עברו בעיר בקיץ ובסתיו 1941 קרוב ל-56,000 יהודים^[5] ומתוכם 15,000 יהודים הצליחו להישאר בתחומה.^[6] ב-21 בנובמבר 1941 התאחדו קהילות היהודים השונות תחת ועד יהודי מרכזי בראשות המהנדס זיגפריד יגנדורף, ששכנע את הרומנים להשמיש ולשפץ את התעשייה החרבה באמצעות היהודים המגורשים. 500 אישורי עבודה ראשונים שניתנו ליגנדורף לשיקום תחנת החשמל היוו את הבסיס לגטו היהודי הקבוע במוגילב. 12 יום לאחר האישור כבר היה מטבח לעובדים ובני משפחותיהם, אשר מנו כ-2000 איש.^[7] לצד הוועד היהודי פעלה משטרה יהודית עם 60 שוטרים, והתנהלו שירותי בריאות, תרבות, חינוך וסעד.^[1] מעשי יגנדורף והוועד היהודי שנויים במחלוקת, היו מי שהביעו ביקורת על מידת שיתוף הפעולה שלו עם השלטון הרומני, והיו שהגנו עליו וראו בו מציל נפשות רבות.^[8] ארגון טודט גרמני שפיקח על עבודות הקמת הגשר מעל הדנייסטר שניזוק בקרבות עם הצבא הסובייטי, פגע ועינה את היהודים העובדים ואף רצח יהודים בגיטו כדבר שבשגרה.^[1]

מאחר שהימצאותם של המגורשים היהודים בטרנסניסטריה נתפשה כארעית הם נותרו חשופים לסכנת גירוש נוסף מדי יום ביומו. יהודים שיכלו להישאר במוגילב ראו עצמם כ"בני מזל", שילמו על כך כסף רב, ועם זאת רובם גורש הלאה.^[9][10] מתוך מכתבים שנשלחו מטרנסניסטריה מאת המגורשים עולה שהמגורשים הסתירו את הגעתם למקום, חיו בפחד מתמיד מפני התגלות, ונדרשו לכסף רב על מנת לקנות אישורי שהיה.^{[11][12][13][14]} לצד זאת היו יהודים שהעדיפו להתרחק ממוגילב שהיה מקום מרכזי וקרוב לשלטונות.^[15]

ביוני 1941 שוכנו 25,000 מגורשים יהודים מבסרביה ובוקובינה, במחנה מעבר בשטח הגיטו או סמוך לו ומשם גורשו למחנה סקזינץ ובחזרה לבסרביה. מתוך קבוצה זו כ-12,000 יהודים נרצחו בידי השוטרים הרומנים ומתו מרעב, מחלות ותשישות בדרך.^[16]

ב-30 בנובמבר 1941 הורה מפקד המחוז לפנות מן העיר כל מי שאין בידו רישיון עבודה. הפקודה ניתנה שוב ב-20 כי יהודים מגורשים נוספים מהסביבה, בה התנאים היו קשים עוד יותר, הסתננו לעיר.^[1] כך, למרות הגירושים, הרציחות והמוות ממחלות, עלה מספר היהודים בעיר ועמד ב-15 בינואר 1942 על לא פחות מ-15,000 איש, ובהם 12,000 יהודים מגורשים מרומניה, כולל 9,000 עם אישור שהיה במוגילב. השלטונות הרומניים לאורך התקופה רשמו באופן קבוע אוכלוסייה בת 13,000 יהודים.^[17][18] מוגילב נתפשה בעיני היהודים מרומניה כעדיפה על פני מקומות אחרים, זאת למרות הקשיים והאיומים שנשקפו להם בה. על כך העיד יצחק ילון: "הודות למספר מקומות עבודה מאורגנים ומספר ראשי קהילות שיצרו קשרים עם השלטון הרומני הייתה מוגילב מקום בטוח יותר מהמקומות הקטנים שמהם השתדלו להגיע למוגילב",.^[19]

הצפיפות הרבה בגיטו מוגילב העצימה את פגיעתן הרעה של המגפות ובראשן מגפת הטיפוס, ובנובמבר 1941 לבדו הגיע מספר הנספים בעיר קרוב ל-5,000 איש, רובם קורבנות המגפה.^[20]

ב-1 ביולי 1942 כ' בתמוז תש"ב, הוקם גיטו בחלק מצומצם מן האזור היהודי ובו חלק ניכר של בניינים חרבים. היהודים אולצו לבנות חומה מהחורבות. החל מ-12 באוקטובר 1942 (ראש חודש חשון תש"ג) ובמשך כמעט חודש עד ל-8 בנובמבר גורשו 1500 יהודים למחנה הריכוז פצ'ורה שם רובם נספו עקב התנאים החמורים. הרומנים תכננו לגרש 3000 יהודים, אך מחציתם הצליחו להסתתר.^[21] בפברואר 1943 ניתן צו גירוש נוסף לפצ'ורה אך זה בוטל בעקבות שוחד שניתן על ידי הוועד היהודי.

בתחילת 1943 פעלו שני בתי יתומים בגיטו עם כ-1,100 יתומים ובהמשך נפתח בית יתומים שלישי.^[1]ב-8 במאי 1943, ג' באייר ה'תש"ג (יום התאבדותו של מרדכי אנילביץ בגיטו ורשה) נשלחו 555 מגורשים יהודים לבניית גשר ליד העיר ניקולאייב ושם נורו למוות.^[1] באוקטובר 1943 חיו באזור התעשייה שהופרד מהגיטו כ-3000 יהודים, מהם 51 בני המקום המקוריים מתוך כ-700 עובדים שהועסקו בבתי החרושת, ומשפחותיהם שחיו באזור נפרד ומוגן בידי הוועד היהודי מסכנת גירוש.

בסוף שנת 1943 ועדה יהודית ומנהיגים יהודים מרומניה ביקרו במקום וגייסו כסף לעזרתם. עם הנסיגות של גרמניה החלה השבת יהודים למקומותיהם, תחילה 3,198 יהודי דורוחוי בדצמבר 1943, אחר כך, ב-6 במרץ 1944 (י"א באדר ה'תש"ד), 1,100 יתומים שהושבו לאזור בו נולדו.

כשבועיים אחר כך ב-19 במרץ 1944 (כ"ד באדר תש"ד) נכבשה העיר בידי הסובייטים, תוך לכידת 220,000 חיילים גרמנים בקרב כיס קמניץ-פודולסקי,^[22] והיהודים בעיר שוחררו.

• אובידיו קראנגה, מוגילב-פודולסק, אנציקלופדיה של המחנות והגטאות (כרך III, עמ' 715–717), מוזיאון ארצות הברית לזכר השואה והוצאת אוניברסיטת אינדיאנה, בלומינגטון ואינדיאנפוליס (באנגלית)

מדיה וקבצים בנושא מוהיליב-פודילסקי בוויקישיתוף

• אתר האינטרנט הרשמי של מוהיליב-פודילסקי
• אתר האינטרנט הרשמי של מוהיליב-פודילסקי
• גטו מוגילב פודולסקי (Mogilev Podolskiy), באנציקלופדיה של הגטאות, באתר יד ושם
• מוהיליב-פודולסקי, במהדורת האינטרנט של האנציקלופדיה היהודית בשפה הרוסית (ברוסית)
• מוהיליב פודולסקי - כולל תמונת בית הקברות כיום (באנגלית, אתר חקר הדורות היהודי JewishGen בתוך אתר קישור קהילות kehilalinks)
• דף יזכור ליהודי מוגילב פודילסקי, אנגלית, תרגום הפרק Moghilev בספר תולדות היהודים בבוקובינה מאת ד"ר הוגו גולד, אתר חקר הדורות היהודי JewishGen (בתוך אתר קישור קהילות kehilalinks)
• מוהיליב-פודילסקי, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• מויליב-פודילסקי (אוקראינה), דף שער בספרייה הלאומית
• יזכור: מוגילב-פודולסק - מאהילב באתר אגודת אוהלי צדיקים
• מוגילב-פודולסקי באתר ארגון יהודי בוקובינה