מדיניות החוץ של ממשל ג'ורג' ווקר בוש
| ג'ורג' ווקר בוש, נשיא ארצות הברית ה-43 (20 בינואר 2001 עד 20 בינואר 2009) | |
|---|---|
 סגן הנשיא | דיק צ'ייני (2001–2009) |
 מזכיר המדינה | קולין פאוול (2001–2005) קונדוליזה רייס (2005–2009) |
.svg){kind=small} מזכיר ההגנה | דונלד רמספלד (2001–2006) רוברט גייטס (2006–2011) |
 ראש סגל הבית הלבן | אנדרו קארד (2001–2006) ג'וש בולטן (2006–2009) |
| היועץ לביטחון לאומי | קונדוליזה רייס (2001–2005) סטיבן הדלי (2005–2009) |
במהלך כהונתו של ג'ורג' ווקר בוש כנשיא, התעצבה מדיניות החוץ של הממשל האמריקני לאור התרחשויות דרמטיות, בראשן פיגועי 11 בספטמבר, אשר האפילו על ענייני מדיניות הפנים.
הקווים המרכזיים שהתוו את מדיניות החוץ של בוש היו הנהגת קו קשוח מול מדינות שארצות הברית ראתה אותן כעוינות וכמסוכנות. ארצות הברית כבשה את אפגניסטן ועיראק, והגבירה את הלחץ הדיפלומטי על מדינות כאיראן, סוריה, קוריאה הצפונית, לוב וקובה. לנוכח מדיניות החוץ האקטיבית האמריקנית, היחסים עם בנות בריתה של ארצות הברית באירופה ידעו עליות ומורדות. ובעוד זאת, היחסים עם רוסיה וסין היו יציבים יחסית, אם כי ידעו מתחים מפעם לפעם. מדיניות החוץ של ארצות הברית בתקופת בוש נחשבת למייצגת מובהקת של הנאו קונסרבטיזם, כאשר האישים המשמעותיים ביותר בממשל, לרבות בוש עצמו נחשבים לנמנים עם זרם זה. תחת בוש כיהנו שני מזכירי הגנה: דונלד רמספלד (2001–2006) ורוברט גייטס (2006–2009), כאשר לצדם כיהנו שני מזכירי מדינה: קולין פאוול (2001–2005) וקונדוליזה רייס (2005–2009). בעוד סגן הנשיא דיק צ'ייני ומזכיר ההגנה רמספלד נחשבו לבעלי השפעה משמעותית על הנשיא, מזכיר המדינה פאוול נתפס כמי שמצוי בעיקר מחוץ למעגל מקבלי ההחלטות.
המזרח התיכון
פרוץ המלחמה העולמית בטרור
ערכים מורחבים – פיגועי 11 בספטמבר, המלחמה העולמית בטרור
פיגועי 11 בספטמבר 2001 בניו יורק ובוושינגטון הבירה היו נקודה מכרעת בהתווית מדיניותו של בוש. תשעה עשר טרוריסטים שהשתייכו לארגון אל-קאעידה חטפו ארבעה מטוסי נוסעים וריסקו שניים מהם במגדלי התאומים ואחד בבניין הפנטגון. המטוס הרביעי התרסק בשדה פתוח בפנסילבניה. בכלל האירועים נהרגו 2,977 בני אדם. בעת שהתרחשו הפיגועים, ביקר בוש בבית ספר יסודי בפלורידה. בוש הוטס לבסיסים צבאיים בלואיזיאנה ובנברסקה וחזר לוושינגטון בערב. שלושה ימים לאחר המתקפה, ביקר בוש ב"גראונד זירו", המקום שבו עמדו מגדלי התאומים בניו יורק, ועודד את אנשי החילוץ שעבדו במקום. על רקע השידורים שבהם נראה בוש מחבק את הכבאים ונואם במקום במגפון, התאחד הציבור האמריקאי סביב נשיאו, ובשבועות שלאחר 11 בספטמבר המריאה הפופולריות שלו לכ-90%.[1]
בנאומים שנשא לאחר פיגועי 11 בספטמבר, התווה בוש את המרכיבים העיקריים של מדיניות החוץ האמריקנית בשנותיו הבאות בבית הלבן. כבר בערב יום מתקפת הטרור הכריז בוש כי "אנחנו עומדים יחד לנצח במלחמה נגד הטרור".[2] תשעה ימים לאחר מכן, ב-20 בספטמבר, בנאום שנשא בפני שני בתי הקונגרס, שהיה אולי נאומו החשוב ביותר כנשיא, ניסח בוש בצורה מפורטת את מדיניות התגובה שלו לפיגועים. כבר בתחילת נאום זה הכריז בוש: "אנחנו הולכים להביא את אויבינו לצדק, או שנביא את הצדק לאויבינו. הצדק ייעשה". בהמשך קבע בוש שהראיות קושרות את הפיגועים לארגון אל-קאעידה, וסימן את משטר הטליבאן באפגניסטן כנותן החסות העיקרי של הארגון, וככזה הוא נושא באחריות ישירה לאירועים. לאחר שורה של דרישות שהציג לטליבאן כאולטימטום, קבע בוש ש"דרישות אלה אינן פתוחות למשא ומתן", והכריז גם ש"הם (הטליבאן) ימסרו לנו את הטרוריסטים או שהם יחלקו איתם את גורלם". עוד אמר בוש ש"המלחמה שלנו בטרור מתחילה עם אל-קאעידה, אבל היא לא תסתיים שם. היא לא תסתיים עד שכל ארגוני הטרור יבלמו ויובסו."[3][4] בנאום מצב האומה הראשון שנשא ב-29 בינואר 2002, הכריז הנשיא בוש כי קוריאה הצפונית, איראן ועיראק הן מדינות "ציר הרשע". בכך סימן בוש והגדיר בצורה ברורה את האויב, וכלפי מי מופנים המאמצים הצבאיים והמדיניים של ארצות הברית.[5] המכנה המשותף של מדינות ציר הרשע הוא תמיכתם בארגוני הטרור וחתירתם לפיתוח נשק להשמדה המונית, ולפיכך הם מהווים את מוקדי הסיכון המרכזיים לשלום העולם. מאוחר יותר הכליל בוש גם את סוריה, לוב וקובה כחברות במדינות ציר הרשע. ב-1 ביוני 2002, נשא בוש נאום בפני צוערי המכללה הצבאית בוסט פוינט, שבו הציג ביתר פירוט את עקרונות המלחמה העולמית בטרור, כמה שנודע לימים כ"דוקטרינת בוש". בנאום זה קבע שארצות הברית לא תהסס לפתוח במלחמת מנע אם היא או בעלות בריתה יהיו מאוימות על ידי טרוריסטים או "מדינות פורעות חוק" המייצרות נשק להשמדה המונית. הוא הוסיף שארצות הברית בראשותו תציב את עניין הביטחון הלאומי בראש סדרי העדיפויות, וכי הוא מתכוון לקדם את הדמוקרטיה והחירות בכל אזורי העולם.[6]
המלחמה באפגניסטן
- ערך מורחב – מלחמת אפגניסטן (2001–2014)
מיד לאחר פיגועי 11 בספטמבר הציב ממשל בוש אולטימטום לטליבאן. באולטימטום דרש הממשל את הסגרתם של אוסאמה בן לאדן ואנשי אל-קאעידה נוספים. במקביל, החל ממשל בוש בהכנה למלחמה.[7] הוא הורה לצבא האמריקני לגבש תוכנית פלישה לאפגניסטן כשהוא זוכה לגיבוי ציבורי רחב בארצו ולתמיכה בינלאומית רחבה ברחבי העולם. כחלק מההכנות לפלישה, רקם בוש שיתוף פעולה עם ממשלו של פרווז מושארף בפקיסטן הגובלת באפגניסטן מדרום-מזרח וכן עם כמה ממדינות מרכז אסיה הגובלות באפגניסטן מצפון. בנוסף, יזם בוש ברית צבאית עם הברית הצפונית – האופוזיציה האפגנית החמושה אשר כללה שורה של ארגונים ששלטו במדינה לפני השתלטות הטליבאן. הברית הצפונית הייתה אמורה, על פי התוכנית האמריקאית, להוות בסיס לשלטון החדש. במקביל שקד הנשיא בוש על הקמת קואליציה בינלאומית רחבה ככל האפשר של מדינות שיסכימו להשתתף בלחימה לצד ארצות הברית. 43 מדינות התחייבו להעמיד את כוחותיהם למלחמה, כאשר המובילות שבהן היו הממלכה המאוחדת, צרפת וגרמניה.[8][9]
מלחמת אפגניסטן החלה ב-7 באוקטובר. ב-13 בנובמבר השתלטו כוחות הברית הצפונית, ארצות הברית ושאר מדינות הקואליציה על הבירה קאבול. הנשיא הגולה רבאני הוחזר, וב-22 בדצמבר העביר את השלטון לידי ממשל זמני בראשות חאמיד כרזאי שהפך לבעל בריתו הקרוב של בוש ולאורח הכבוד בנאום מצב האומה הראשון שלו ב-29 בינואר 2002. הלחימה במעוזי הטליבאן בדרום המדינה ובמזרחה נמשכה. ב-7 בדצמבר נפלה קנדהאר – העיר האחרונה שהייתה תחת שלטון הטליבאן, ומנהיגם, המולא מוחמד עומאר נמלט מהעיר.[10] בכך, הושלמה המטרה הראשונה של המלחמה, הפלת משטר הטליבאן.
במהלך דצמבר התקיימה גם הלחימה בהרי טורה בורה במזרח המדינה, בסמוך לגבול עם פקיסטן. האמריקאים ובעלי בריתם ניסו לאתר את אוסאמה בן לאדן, אך כשלו בכך. עם זאת, חלק גדול מלוחמי אל-קאעידה והטליבאן נפלו בשבי האמריקאי. כמה מאות מהם הועברו לבסיס הצבאי אמריקאי גואנטנמו שבקובה, שם הם הוחזקו שנים רבות במעמד של "לוחמים בלתי חוקיים", דבר שהביא על ממשל בוש ביקורת קשה מצד ארגוני זכויות אדם. מכל מקום, בשורה התחתונה כיבושה של אפגניסטן הסתיים במהירות ומשטר הטליבאן הופל. עם זאת, העיבה על כך הידרדרותה של אפגניסטן למלחמת גרילה ממושכת בין הכוחות האמריקניים לכוחות הטליבאן שירדו למחתרת. בשנים 2002, 2003 ו-2004, לחימה זו גבתה את חייהם של כחמישים לוחמים אמריקניים מדי שנה.[11]
באוקטובר 2004, כחודש לפני הבחירות לנשיאות ארצות הברית 2004, נערכו באפגניסטן הבחירות הדמוקרטיות הראשונות בתולדותיה. בבחירות לנשיאות זכה מנהיגה הזמני של אפגניסטן, חאמיד כרזאי.[10] בכך התבססה עוד יותר האחיזה האמריקנית במדינה.
לקראת תום הקדנציה הראשונה של בוש, הצליח ארגון הטליבאן, לאחר שספג מכות משמעותיות, להתארגן מחדש ולהגביר את הפעילות ההתקפית נגד האמריקנים במטרה לערער את יציבות השלטון הפרו-אמריקני החדש באפגניסטן.[12] בשנת 2006, פעילות הטליבאן התגברה משמעותית והוא יזם התקוממות רבתי במדינה.[13][14][15] בתגובה הורה בוש במרץ 2007 על תגבור של הכוח האמריקני באפגניסטן ב-3,500 חיילים נוספים.[16] במקביל התפשטה הלחימה לצפון מערב פקיסטן, לאחר שהממשלה הפרו אמריקנית של פקיסטן החלה להתעמת עם שבטים פתאנים בשטחה שתמכו וגיבו את כוחות הטליבאן ואל-קאעידה. עד מהרה הצבא הפקיסטני שקע עמוק בלחימה וארצות הברית מצידה תמכה בו, בעיקר באמצעות מל"טים.[17]
על אף שכבר בראשיתה של המלחמה באפגניסטן היו שטענו שמלחמה כזאת איננה חוקית,[18][19] ככלל המלחמה גובתה בקונצנזוס לאומי רחב. לאור פיגועי 11 בספטמבר רוב מוחץ של האמריקנים ראה צורך ביציאה למלחמה באפגניסטן, המדינה בה היו בסיסיו העיקריים של אל-קאעידה. למרות זאת, בהמשך המלחמה וככל שזו התארכה, הפכו מרכיבים רבים שלה לשנויים במחלוקת בארצות הברית. לצד ביקרות על מה שראו חוגים מסוימים כהפרות זכויות אדם – פגיעה באזרחים בלתי מעורבים ועינוי עצירים החשודים בטרור, הושמעו ביקרות נוספות. נקודה משמעותית הצביעה על המחיר הכלכלי שארצות הברית משלמת, כאשר מחיר המערכה מוערך בכחצי טריליון דולר.[20] אחרים הצביעו על כמות האבדות הגדולה בנפש שספגה ארצות הברית במלחמה ואורכה הרב. בנוסף לכל זה הושמעו גם טענות שמטרת המלחמה באפגניסטן לא הייתה לוחמה נגד הטרור, אלא בעיקר מניעים זרים כרצונן של חברות אנרגיה אמריקניות להשיג אחיזה באפגניסטן.[21][22] מנגד לכל זאת, תומכי המלחמה טענו שזו השיגה הישגים רבים: הפלת משטר הטליבאן, פגיעה נרחבת בארגון אל-קאעידה, ושיקום ההרתעה האמריקנית לאחר פיגועי 11 בספטמבר. בנוסף נטען כי מצבה של אפגניסטן השתפר למדי עקב המלחמה: רמת החיים בה עלתה באופן אשר התבטא בעלייה בתוחלת החיים, ובשיפור נגישות האוכלוסייה לחינוך. עוד נטען כי על רקע סילוק של הטליבאן מהשלטון, תושבי אפגניסטן נהנים ממידה נרחבת יותר של זכויות אדם וזכויות אזרח.[23][24]
בתקופת ממשל ג'ורג' ווקר בוש | ||||||
|---|---|---|---|---|---|---|
| 2001 | 12 | |||||
| 2002 | 49 | |||||
| 2003 | 48 | |||||
| 2004 | 52 | |||||
| 2005 | 99 | |||||
| 2006 | 98 | |||||
| 2007 | 117 | |||||
| 2008 | 155 | |||||
| 2009 | 317 | |||||
| הערות: הנתונים מתייחסים ליריעת שנים רחבה יותר מתקופת כהונתו של בוש (אשר כיהן בתפקיד בין 20 בינואר 2001 ועד ל-20 בינואר 2009). מקורות:[11] | ||||||
המלחמה בעיראק
- ערך מורחב – מלחמת עיראק
חמישה ימים בלבד לאחר פיגועי 11 בספטמבר, דיבר הנשיא בוש עם אנשיו על האפשרות שלאחר אפגניסטן, תתקוף ארצות הברית בעיראק. מזכיר ההגנה דונלד רמספלד אף אמר ש"זו אולי הזדמנות להפיל את סדאם חוסיין. אנו צריכים לשקול אותה". עיראק של סדאם חוסיין נתפסה על ידי הממשל כגורם מסוכן לאינטרסים של ארצות הברית וליציבות ולשלום במזרח התיכון.[25] ב-21 בנובמבר 2001 הורה בוש לרמספלד לפתוח בתכנון פעולה בעיראק.[26] פעילות אווירית אמריקנית בעיראק החלה כבר החל מאמצע 2002, אז כלי טיס של ארצות הברית ערכו בדרומה של עיראק ובצפונה משימות סיור ותקיפה מצומצמות.[27][28] במקביל החלו להתרבות בארצות הברית קריאות ל"החלפת משטר" בעיראק.[29] בצורה מפורשת ומפורטת החל בוש להשמיע טענות כנגד עיראק בינואר 2002,[30][31] ועל רקע דוחות CIA שהצביעו על כך שעיראק מתכוונת לחדש את תוכניתה הגרעינית,[32][33] ב-12 בספטמבר אותה השנה נאם בוש בפני העצרת הכללית של האומות המאוחדות, נאום שרובו הוקדש לסוגיית עיראק.[34] בוש מנה את הפרות החלטות מועצת הביטחון על ידי משטרו של סדאם חוסיין בנושא פיתוח והשגת נשק להשמדה המונית, עידוד הטרור, והפרת זכויות האדם של אזרחי עיראק, ודרש מהאו"ם לנקוט בפעולות על מנת להכריח את עיראק לציית להחלטות אלה, אחרת יהפוך הארגון לבלתי רלוונטי. הוא הזהיר את עיראק שאם היא לא תציית להחלטות, השימוש בכוח יהיה בלתי נמנע. בעקבות הנאום החלו מגעים במועצת הביטחון לגיבוש החלטה חדשה שתכלול אולטימטום כלפי עיראק. במקביל קיבלו ב-11 באוקטובר שני בתי הקונגרס האמריקאי ברוב גדול החלטה משותפת שהסמיכה את הנשיא להשתמש בכוח צבאי בעיראק.[35][36]
ב-8 בנובמבר 2002 התקבלה במועצת הביטחון של האו"ם פה אחד החלטה מספר 1441, החלטה שנתנה "הזדמנות אחרונה" לעיראק לציית להחלטות קודמות של מועצת הביטחון.[37] עיראק קיבלה על עצמה את ההחלטה והפקחים בראשות הנס בליקס ומנכ"ל הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית מוחמד אל-בראדעי הגיעו לעיראק.[38] בחודשים הבאים עיראק לא הראתה לפקחי האו"ם נשק להשמדה המונית, והמשיכה לטעון שאין בידיה נשק כזה.[39] בוש חש ששלטונות עיראק משטים בפקחים, והתקבלה אצלו סופית ההחלטה שיש צורך בפעולה צבאית נגד עיראק.
.jpg)
בעוד מועצת הביטחון מפולגת האם להורות על יציאה מיידית לפעולה צבאית, או לתת זמן נוסף לעבודת הפקחים, דיווחו בסוף ינואר הנס בליקס ואל-בראדעי על שיתוף פעולה "מסוים אך לא מספיק" מצד העיראקים. בעקבות ההודעה, התייצב מזכיר המדינה פאוול בפני מועצת הביטחון ב-5 בפברואר וסקר את ההוכחות כביכול שהיו ברשות ארצות הברית בדבר המשך פיתוח וייצור הנשק האסור על ידי עיראק ובדבר תמיכתה בטרור בכלל ובאל-קאעידה בפרט.[40] לאחר שבוש נואש מהניסיון להשיג את תמיכת מועצת הביטחון למלחמה, בחר לפעול בכל מקרה ולעשות זאת באופן חד-צדדי. במקביל שקדה ארצות הברית בראשותו על הקמת קואליציה רחבה ככל האפשר של מדינות שייקחו יחד איתה חלק במלחמה הצפויה. למעלה משלושים מדינות הצטרפו אליה, כאשר הממלכה המאוחדת הייתה לשותפה המרכזית.[41] בנאום שנשא בוש בבית הלבן ב-18 במרץ, הוא נתן לסדאם חוסיין אולטימטום: "על סדאם חוסיין ובניו לעזוב תוך 48 שעות את עיראק. סירוב יגרום לעימות צבאי במועד בו נבחר".[42] ב-20 במרץ, לאחר שהאולטימטום פג, החלה מלחמת עיראק.[43] לאחר הפצצות אוויריות מסיביות של מטרות אסטרטגיות בבגדאד, החלו כוחות קרקעיים של ארצות הברית ומדינות אחרות בקואליציה לפלוש לעיראק.[44][45] כוחות אלו הגיעו לבגדאד ב-7 באפריל, וב-9 באותו החודש העיר נפלה, ומשטרו של סדאם חוסיין חדל למעשה מלהתקיים.[46] ב-1 במאי נחת מטוס של הצי על סיפון נושאת המטוסים "אברהם לינקולן" שהייתה באוקיינוס השקט בדרכה חזרה מעיראק. מהמטוס ירד הנשיא בוש לבוש בסרבל טיסה. לאחר שעבר לחליפה, הודיע בנאום טלוויזיוני מעל סיפון נושאת המטוסים על "סיום פעילות הלחימה העיקרית בעיראק", כאשר מאחוריו התנוסס שלט ענק עליו נכתב "המשימה הושלמה" ("Mission accomplished").[47][48] המציאות התבררה כמורכבת ביותר, והיו מי שטענו שהצהרותיו של בוש היו מוקדמות.[49] עם כיבוש בגדאד התברר שכמות הכוחות שהספיקה לכיבוש עיראק לא הספיקה כדי לשמור על הסדר בה. הטרור השתולל ברחובות, וגבה הרוגים רבים מצדם של כוחות הקואליציה. בשנים 2004 עד 2007 מצב הביטחון בעיראק הידרדר משמעותית, כאשר היו מי שהגדירו אותה כמדינה במלחמת אזרחים.[50]
בניגוד למלחמת אפגניסטן אשר נתפסה כתגובה לגיטימית לפיגועי 11 בספטמבר והייתה מצויה בקונצנזוס לאומי רחב בארצות הברית, המלחמה בעיראק עוד מלכתחילה הייתה לשנויה במחלוקת. בעוד בתחילת המלחמה נהנה בוש מעלייה בפופולריות ומתמיכה של כ-60% מהציבור, עד מהרה מגמה זו נשחקה. הגם שלאחר 13 בדצמבר 2003, אז נתפס סדאם חוסיין על ידי הצבא האמריקני והובא למשפט, זכה בוש לעלייה מסוימת במעמדו הציבורי, גם מצב עניינים זה לא נמשך זמן רב.[51] כבר מלכתחילה היו שמתחו ביקורת נוקבת על המלחמה, וטענו על היותה מעורערת מהבחינה החוקית.[52][53][54] נקודה משמעותית הייתה באשר לסיבת המלחמה. בעוד בוש ראה את החשדות להימצאותו של נשק להשמדה המונית בעיראק כעילה המרכזית ליציאה למלחמה, מלבד כמות מזערית של סארין,[55] לא נמצא בעיראק נשק להשמדה המונית. עובדה זאת הייתה בעוכריו של הממשל, והדבר הוליד ביקורת רבה על בוש. רבים טענו שהממשל הגזים באיום הבלתי קונבנציונלי מעיראק וערך מניפולציות במידע המודיעיני באשר למשטרו של סאדם חוסיין.[56][57] לימים הודה בוש שהימצאותו של נשק להשמדה המונית בעיראק היה נתון מעורער מלכתחילה, אך האשים במרומז את קהיליית המודיעין ש"הרבה מהמידע המודיעיני (שסופק לו) התברר כשגוי".[58][59] ביקורות נוספות על המלחמה כללו גם טענות שהעלות הכספית של המלחמה יקרה מדי,[60] וששיעור האבדות האמריקני גדול אף הוא.[61] אחרים טענו שהמלחמה בעיראק מסיטה את תשומת הלב של ארצות הברית ממאבקה העיקרי – מלחמת אפגניסטן. היו מי שפקפקו ביכולת האמריקנית לקיים בצורה מוצלחת שתי מלחמות גדולות במקביל.[62][63] בנוסף לכל אלו נטען שלא הייתה בנמצא תוכנית מוסדרת ליום שאחרי הפלת משטר סדאם חוסיין,[64] וכן שהתוכניות לשיקום עיראק לאחר המלחמה לקו בחסר.[65] ביקורת נוספת טענה להפרות זכויות אדם משמעותיות במלחמה.[66] מנגד תומכי המלחמה טענו שבדיעבד לא נמצא כמות משמעותית של נשק להשמדה המונית בעיראק, אך בעת היציאה למלחמה המשטר בעיראק לא שיתף פעולה בצורה מלאה והיה מקום להניח שהוא משטה בעולם. בנוסף, הם טענו שסדאם חוסיין איננו שליט לגיטימי והפלתו של רודן אכזרי היא מעשה ראוי. עוד הם אמרו שהמלחמה הפכה את העולם למקום בטוח יותר, ושכתוצאה מהמלחמה מצבם של תושבי עיראק טוב יותר גם כן.[67]
נוכח התגברות ההתנגדות למלחמה והירידה בפופולריות שלו עצמו, בשלהי שנת 2006 יצא בוש בסדרת נאומים בנושא המלחמה בעיראק, בהם הודה שנעשו שגיאות אסטרטגיות בעיראק ושהוא לוקח עליהם אחריות.[68][69] למרות זאת טען שעל ארצות הברית "להמשיך במסלול", והאשים את אלו הקוראים לנסיגה בכך שהם רוצים "לברוח" מעיראק, ללא שיקול משמעותי של האינטרס האמריקני.[70] מאוחר יותר קבע בוש: "אני לא מתכוון להסיג חיילנו משדה הקרב לפני שהמשימה תושלם".[71] ב-10 בינואר 2007, הציג בוש את האסטרטגיה החדשה שלו למלחמה ("The New Way Forward"), אשר נועדה להשיג הכרעה בעיראק ולייצב את המדינה. בכלל זה הודיע בוש שבכוונתו לתגבר את הצבא האמריקני בכוח נוסף של כ-21,500 חיילים.[72][73] לצד תמיכה מצומצמת יחסית בתוכניתו של בוש,[74] היא נתקלה בעיקר בהתנגדות חריפה ונרחבת, ובין השאר גם נציגים רפובליקניים הביעו מורת רוח מכוונות הממשל,[75] כאשר גם בציבור ההתנגדות הייתה מקיפה.[76] התוכנית יצאה אל הפועל כבר באותו החודש. בעוד בתחילה לא היה שינוי משמעותי במפלס האלימות, במרחק כמה שבועות החלה להירשם ירידה מתמדת במספר ההרוגים ובשטח נרשמה דעיכה משמעותית בעוצמת הטרור. שליטת ממשלת עיראק התעצמה, והמדינה הפכה ליציבה יותר. גורמים רשמיים בארצות הברית ובעיראק ציינו לטובה את תגבור הכוחות של בוש כגורם להחזרת השקט לעיראק,[77][78] וכך גם במערכת הפוליטית ובתקשורת, רווחה בדיעבד דעה חיובית על המהלך.[79][80] למרות זאת היו גם מי שתלו סיבות אחרות בירידה באלימות, וטענו שהתוכנית של בוש לא הייתה הגורם המרכזי לשיפור המצב.[81][82] בתום כהונתו של בוש הייתה עיראק יציבה יחסית וזו הצליחה לבסס את עצמה, ועקב כך הורה בוש על ראשיתו של תהליך נסיגה הדרגתי של הכוחות האמריקניים בעיראק.[83]
בתקופת ממשל ג'ורג' ווקר בוש | ||||||
|---|---|---|---|---|---|---|
| 2003 | 486 | |||||
| 2004 | 849 | |||||
| 2005 | 846 | |||||
| 2006 | 823 | |||||
| 2007 | 904 | |||||
| 2008 | 314 | |||||
| 2009 | 149 | |||||
| הערות: הנתונים מתייחסים ליריעת שנים רחבה יותר מתקופת כהונתו של בוש (אשר כיהן בתפקיד בין 20 בינואר 2001 ועד ל-20 בינואר 2009). מקורות:[84] | ||||||
סוריה ואיראן
בניגוד לעיראק ולאפגניסטן הסוניות, אשר ארצות הברית הפילה את משטריהם לאחר שתפסה אותן כמדינות התומכות בטרור, תחת בוש סוריה ואיראן השיעיות הצליחו להימנע מעימות ישיר עם ארצות הברית. מייד לאחר פיגועי 11 בספטמבר גורמים שונים רבים בארצות הברית האשימו את איראן בקשרים עם ארגון אל-קאעידה ובסיפוק תמיכה למתקפת הטרור, כאשר הדבר מגובה בראיות מסוימות.[85][86][87] למרות זאת בוש נהג לציין כי "לא הוכח קשר ישיר בין איראן לפיגועי 11 בספטמבר".[88] בהמשך, המדיניות האקטיבית של בוש במזרח התיכון הרתיעה את סוריה ואיראן, ואלו החלו בשיתוף פעולה מסוים עם ארצות הברית. כך איראן במספר הזדמנויות סייעה לארצות הברית ללכוד פעילי אל-קאעידה וטליבאן,[89] וכוחות הביון הסורי שיתפו פעולה עם ארצות הברית בפעילות לסיכול פיגועי טרור של אל-קאעידה.[90][91]
אך עד מהרה מגמה זו של שיתוף פעולה מסוים בין ארצות הברית לסוריה ואיראן הגיעה לקיצה. בינואר 2002, קבע בוש שאיראן חברה ב"ציר הרשע", וגרם לזעם באיראן ולגינויים רחבים.[92] בעוד הקשרים עם איראן נקטעו, שיתוף הפעולה עם סוריה נמשך, אך גם הוא לא האריך ימים. בעקבות פלישת ארצות הברית לעיראק וההתנגדות הסורית החריפה למלחמה, היחסים בין המדינות הידרדרו.[93] רשמית סוריה נותרה נייטרלית, אולם האמריקנים האשימו אותם בהעברת נשק לעיראק, אי מניעה ואף עידוד הסתננות של טרוריסטים ממנה לעיראק, ואף בהחבאת נשק ההשמדה ההמוני העיראקי.[94][95] גם המשך תמיכתה של סוריה בחזבאללה ובארגוני הטרור הפלסטינים היה לצנינים בעיני האמריקנים.
הרעת היחסים של ארצות הברית עם איראן וסוריה הביאה לעיצומים דיפלומטיים אמריקניים על מדינות אלו, שהתבטאו בסנקציות שונות. בדצמבר 2003 עבר בקונגרס "חוק האחריות הסורית" שהסמיך את הנשיא להטיל עיצומים על סוריה, והוא אכן הפעיל את סמכותו זו ב-11 במאי 2004.[96] המתיחות עם סוריה הובילה גם למעורבות בענייני לבנון, ולהשקעת מאמצים לדחיקת רגלי סוריה מהמדינה. במסגרת זו יזמה ארצות הברית יחד עם צרפת את החלטה 1559 של מועצת הביטחון של האו"ם שהתקבלה ב-2 בספטמבר 2004, וקראה לנסיגת כל הכוחות הזרים מלבנון (כלומר הצבא הסורי), ופירוק המיליציות במדינה (בראשן החזבאללה). סוריה התמהמה ביישום ההחלטה, אך עם התחזקות הלחץ האמריקני היא הוציאה לבסוף את כוחותיה מלבנון באפריל 2005, כמה שנחשב להישג של בוש.[97]
עם עלייתו לשלטון באיראן של מחמוד אחמדינז'אד באוגוסט 2005, היחסים הידרדרו עוד יותר, כאשר ארצות הברית מאשימה גם את איראן בתמיכה במיליציות שיעיות אנטי-אמריקניות בעיראק.[98] הסוגיה המרכזית שעמדה במחלוקת באותן השנים הייתה טענות של ממשל בוש שאיראן מפתחת נשק גרעיני. הדבר הגיע לשיאו באוגוסט 2006, אז איים בוש כי "יהיו השלכות" להעשרת האורניום באיראן. הוא הגדיר את איראן כמדינה המצויה תחת "משטר קיצוני", וטען שנשקף ממנה "איום חמור לעולם".[99] לבסוף זכתה איראן לחלוק מצב דומה עם סוריה, וארצות הברית הטילה גם עליה שורה של סנקציות כלכליות.[100][101]
אף על פי שלא פרצו עימותים צבאיים בין ארצות הברית לסוריה ואיראן במהלך כהונתו של בוש, ארצות הברית הוציאה לעיתים לפועל במדינות אלו פעולות צבאיות מינימליות, כגון מבצעים מצומצמים של כוחות מיוחדים,[102][103][104] וגיחות של כלי טיס בלתי מאוישים.[105][106] בנוסף, נשמעו טענות שארצות הברית תמכה בארגוני גרילה וטרור באיראן המתנגדים למשטר, ארגונים כגון ג'ונדאללה,[107] ומפלגת החופש והחיים של כורדיסטן,[108] היעדים של כל פעולות אלו היו ערעור היציבות בסוריה ואיראן והחלשת משטריהן, וכן איסוף מודיעין.
הסכסוך הישראלי-פלסטיני
בוש נכנס לתפקידו בבית הלבן בעיצומה של האינתיפאדה השנייה, כארבעה חודשים לאחר שפרצה, וזמן קצר לפני עלייתו של אריאל שרון לשלטון בישראל. לנוכח כישלון ועידת קמפ דייוויד, החל ממשל בוש למתן את התערבותו בכל הקשור לסכסוך הישראלי-ערבי בכלל, ולסכסוך הישראלי פלסטיני בפרט. בוש נחשב לנשיא ידידותי במיוחד למדינת ישראל[109] ולפיכך זכה לאהדה רבה בקרב הציבור הישראלי.[110] בוש הגן באופן עקבי על ישראל בשדה הדיפלומטי, וביטא את תמיכתו בה בהזדמנויות שונות.[111][112] היו שהסבירו כי מספר גורמים תרמו להיווצרות היחסים ההדוקים עם ישראל: יחסיו הטובים של בוש עם גורמים בממשל הישראלי טרם היבחרו לנשיא, קרבתו לחוגים נוצריים אוונגליסטיים פרו ישראלים, התגברות הנטייה הפרו ישראלית לאחר פיגועי 11 בספטמבר, והתמקדות הממשל האמריקאי במלחמה בטרור. במהלך הקדנציה הראשונה של בוש, שחפפה במידה רבה את זו של שרון בישראל, התעצמה תמיכתו של הממשל האמריקני בישראל. החל משנת 2002 ניתק ממשל בוש כמעט לחלוטין את הקשר עם הנשיא הפלסטיני יאסר ערפאת, והאשימו בעידוד הטרור ובהכשלת תהליך השלום.[113][114] באשר לנושאים כמו הקמתם והרחבתם של התנחלויות ומאחזים וכן חדירת תוואי גדר ההפרדה אל עומק תחומי יהודה ושומרון, שמר הממשל על התנגדותו לכל שינוי בסטטוס קוו.[115][116][117]
במהלך כהונתו הראשונה, ניסה בוש מספר פעמים להחיות את תהליך השלום. ב-24 ביוני 2002, נשא נאום בבית הלבן - במה שכונה לימים "חזון הנשיא בוש" -, שבו הציע מתווה שעיקרו שתי מדינות לשני עמים.[118] ניסיון נוסף נעשה ב-26 בפברואר 2003, כאשר הציג את תוכנית "מפת הדרכים לשלום", שהייתה דומה מחד במתכונתה לתוכניתו הקודמת, אך הציגה מאידך לוח זמנים ברור יותר לפתרון הדרגתי של הסכסוך.[119][120] ב-5 ביוני 2003, התקיימה ועידת פסגה בעקבה בהשתתפות בוש, אריאל שרון, אבו מאזן, והמלך עבדאללה, שהייתה אמורה לסמן את תחילת יישום מפת הדרכים. ההתקדמות בתהליך הייתה איטית,[121] שכן לאור ההידרדרות הביטחונית בשטח, וההסתבכות האמריקנית בעיראק, מיתנה ארצות הברית את פעילותה בזירה הישראלית-פלסטינית.
לאחר פרסום תוכנית ההתנתקות של שרון בדצמבר 2003, התייצב בוש לצידו של שרון ופרסם מכתב תמיכה במהלך,[122] שמטרתו בין השאר הייתה לרכך את ההתנגדות להתנתקות של חלק מהציבור וממקבלי ההחלטות בישראל. בוש גרס כי בעיית הפליטים הפלסטינים אמורה להיפתר במסגרת המדינה הפלסטינית, וכי יש להתחשב בגושי ההתנחלויות בעת קביעת קו הגבול העתידי.[123] בינואר 2006, מונה אהוד אולמרט לראשות הממשלה בישראל במקום אריאל שרון, שסבל ממצב בריאותי רעוע. בדומה לקודמו בתפקיד, רקם בוש יחסים קרובים גם עם ראש הממשלה החדש. בנובמבר 2007, לקראת סוף כהונתו של בוש, יזמה ארצות הברית את ועידת אנאפוליס – ועידה בינלאומית שהתכנסה בעיר אנפוליס, בירת מרילנד – שבמסגרתה חתמו כל הצדדים על הצהרה משותפת הקוראת להגיע לפתרון של שתי מדינות לשני עמים לא יאוחר מסוף שנת 2008.[124] כקודמותיה, גם יוזמה מדינית זו לא הצליחה להביא לפריצת דרך.
זירות אחרות
רוסיה
ג'ורג' בוש נכנס לתפקידו כנשיא בקירוב להיבחרו של ולדימיר פוטין לנשיאות רוסיה, והפיכתו של פוטין לאיש החזק במדינתו. היחסים בין ארצות הברית לרוסיה במהלך כהונתו הראשונה של בוש התאפיינו בהקצנה של מדיניות החוץ הרוסית ובהתעצמות של רוסיה מחד, וכן במדיניות חוץ חד צדדית פעלתנית אמריקנית מאידך. דברים אלו הביאו להגברת המתיחות בין המעצמות, אך עם זאת בדרך כלל פני הדברים התמתנו והפכו לחיוביים יחסית הודות לקשרים האישיים הטובים שהצליח בוש לרקום עם פוטין. קשרים אלו התבטאו בביקורים הדדיים ובפגישות תכופות בין השניים.[125]
לצד זאת, אירועים רבים העיבו על היחסים בין שתי המדינות. בשנת 2002, בוש פתח ביוזמה לפריסת מערכות הגנה כנגד טילים באירופה למקרה של התקפה מצד מדינות כמו איראן, קוריאה הצפונית ולוב. לשם כך פרשה ארצות הברית מהאמנה עליה חתמה בימי המלחמה הקרה, אמנה שהגבילה החזקת נשק אנטי-בליסטי (ABM treaty).[126] רוסיה ראתה בתוכנית מעשה התגרות ואיום כלפיה, וטענה שמטרתה האמיתית של התוכנית היא סיכול יכולותיו של הצבא הרוסי.[127][128] בשנים הבאות קיים בוש שיחות עם מדינות שונות באירופה על מנת שיהיו שותפות בפרויקט. גם הפלישה האמריקנית לעיראק בשנת 2003 הוסיפה לדרדור היחסים, ורוסיה התנגדה למלחמה זו בין השאר גם הודות לקשריה החיוביים עם משטרו של סאדם חוסיין.[129] ב-29 במרץ 2004 הצטרפו שמונה מדינות – רומניה, בולגריה, סלובניה, סלובקיה, ליטא, לטביה ואסטוניה – לברית נאט"ו, והפכו בה לחברות מן המניין. הצטרפות של מדינות אלו לנאט"ו, כולן חברות הגוש הקומוניסטי לשעבר כאשר חלקן אף היו חלק מברית המועצות, נתפסה בעיני רוסיה כצעד אגרסיבי שפירשו הרחבת ההגמוניה האמריקנית מזרחה אל עבר גבולותיה.[130]
בעוד היחסים עם רוסיה בקדנציה הראשונה של בוש היו סבירים ומעורבים, בקדנציה השנייה המחלוקות פרצו ביתר שאת מעל לפני השטח, והיחסים התערערו.[125] תרמו לכך בעיקר הצעדים שעשתה ארצות הברית בשנים הקודמות ובעיקר הסוגיה מרכזית שעתידה תהיה לעמוד ביחסים בין המדינות בשנים הבאות - יוזמת מערכת ההגנה מפני טילים שרצה בוש לפרוס באירופה. בעוד בקדנציה הראשונה בוש היה טרוד בעיקר בענייני המזרח התיכון, בכהונתו השנייה הוא הביע את כוונתו להשלים את תוכניותיו באירופה. עקב כך הואץ המשא ומתן עם מדינות אירופאיות שונות, ולבסוף הוחלט להציב מערכות יירוט טילים בפולין וצ'כיה. בוש סיכם זאת עם מנהיגי מדינות אלו,[131] כאשר הדבר גורר תגובה חריפה מצד רוסיה ובכלל זה איומים צבאיים למחצה.[132] ב-14 באוגוסט 2008 חודשים ספורים לפני שבוש עזב את הבית הלבן, הגיעו השיחות עם פולין לידי סיום, וסוכם על פריסה של כעשרה מערכות יירוט טילים במדינה זאת.[133]
נוסף על חתימת ההסכם בין ארצות הברית לפולין, בשלהי כהונתו השנייה של בוש אירוע נוסף שהידרדר למשבר חמור בין המדינות היה המלחמה בין רוסיה לגאורגיה. באוגוסט 2008, פלשה רוסיה לגאורגיה, מדינה שנחשבה לפרו-אמריקנית. הדבר הביא לתגובות נוקבות מצד ממשל בוש, שגינה את הפלישה הרוסית בחריפות.[134][135]
האיחוד האירופי
לאחר פיגועי 11 בספטמבר מדינות אירופה גינו את האירועים והציעו לארצות הברית סיוע. בהמשך, השתתפו רוב מדינות האיחוד האירופי במלחמת אפגניסטן לצד ארצות הברית,[136][9] כאשר מאות אירופאים נהרגו בלחימה מול אל-קאעידה והטליבאן.[137]
השותפות האירופאית-אמריקנית נגד הטרור תחת בוש המשיכה גם בשנים הבאות, אך הדבר הגיע במידה רבה אל קיצו לקראת מלחמת עיראק. בעוד ממשל בוש רצה בראשית 2003 להרחיב את המלחמה בטרור מאפגניסטן לעיראק, באירופה ניכרה מחלוקת עזה בשאלה זו, כאשר מדינות רבות התנגדו בחריפות למלחמה. את מחנה המתנגדות הובילו גרמניה וצרפת. מדינות אלו טענו שאין טעם במלחמת עיראק ואף ערכו מאמצים דיפלומטיים כדי למנוע את המלחמה.[138][139] הדבר הביא לקרע ביחסים בין מדינות אלו לארצות הברית, ובמיוחד עם צרפת בראשות נשיאה ז'אק שיראק, שהיה למתנגד קולני לבוש. ובעוד זאת, מדינות רבות אחרות באירופה, כאשר בריטניה, איטליה, ספרד ופולין הן המרכזיות שבהן, המשיכו לשתף פעולה באופן מלא עם ארצות הברית, ושלחו אלפים מחייליהם למלחמת עיראק.[140][141][142] עם מדינות אלו חוותה ארצות הברית פריחה ביחסים, ובמיוחד אמור הדבר באשר לבריטניה בראשות טוני בלייר, שהייתה לשחקן מרכזי במלחמות בעיראק ובאפגניסטן. מצב עניינים זה הביא לידידות עמוקה בין בלייר לבוש, שהתבטאה בביקורים הדדיים תכופים זה במדינתו של זה וכן בפגישות רבות.[143] בדומה לבלייר, גם עם ראשי ממשלת ספרד ואיטליה, חוזה מריה אסנאר וסילביו ברלוסקוני בהתאמה, רקם בוש קשרים קרובים.
לצד מלחמת עיראק, בלטה אמנת פרוטוקול קיוטו בהעבתה על היחסים בין ארצות הברית לרבות ממדינות אירופה. האמנה הקוראת לצמצום פליטת גזי חממה לאטמוספירה ומלחמה בהתחממות הגלובלית, היא מהיוזמות המרכזיות שקידם האיחוד האירופי באותן השנים; ואז כהיום, ארצות הברית היא אחד המכשולים המרכזיים בפני יישום האמנה. בעוד ממשל ביל קלינטון קידם את האמנה, כבר במרץ 2001 הורה הנשיא בוש להסיר את חתימתה של ארצות הברית מאמנת קיוטו, בטענה שיישום האמנה יהיה יקר מדי ובשל כך שהאמנה מפלה לדעתו לרעה את ארצות הברית. בשעתו הדבר הוביל למרירות ביחסים בין ארצות הברית לאיחוד האירופי.[144][145][146]
עם ראשית כהונתו השנייה, החל בוש במאמצים משמעותיים לשקם את היחסים עם מדינות אירופה שהיחסים התערערו איתם בכהונתו הקודמת. סייעו לכך במיוחד מספר חילופי שלטון באירופה. ב-2005 ראש ממשלת גרמניה גרהרד שרדר הוחלף באנגלה מרקל שהנהיגה יחס מאוזן יותר כלפי ארצות הברית. שנתיים לאחר מכן, ב-2007 נשיא צרפת ז'אק שיראק הוחלף בניקולא סרקוזי, שהפך לאחד מבני הברית הקרובים ביותר לג'ורג' בוש.[147][148] עם זאת, מספר שינויים באירופה היו גם לרעתו של בוש. ידידיו הטובים באיטליה ובספרד, סילביו ברלוסקוני וחוזה מריה אסנאר, איבדו את שלטונם לטובת מועמדים בעלי גישה מסויגת לארצות הברית, מנהיגים חדשים אשר היו מי שהגדירו אותם כאנטי-אמריקנים. חילופי השלטון באיטליה ובספרד הביאו לפרישתם של שתי מדינות אלו מהמלחמה בעיראק.[149][150] לפיכך נרשמה הידרדרות ביחסים בין ארצות הברית למדינות אלו, ובמיוחד עם ספרד.[151]
סין ומזרח אסיה
בתקופה שלאחר פיגועי 11 בספטמבר, ידעו היחסים בין ארצות הברית לסין שיפור מסוים. הסינים גינו את הפיגועים, תמכו ביציאה האמריקנית לאפגניסטן ב-2001; ומאוחר יותר הם אף תרמו 150 מיליון דולר לשיקום אפגניסטן ולייצובה לאחר הפלת שלטון הטליבאן.[152] תקופת בוש התאפיינה בהתמקדות הממשל בנעשה במזרח התיכון, ובהורדת פרופיל מסוימת במזרח אסיה, דבר שהסינים ראו באופן חיובי. למרות זאת, שררו בסין חששות מסוימים לאחר שארצות הברית הרחיבה את אחיזתה במרכז אסיה והקימה בסיסי צבא במדינה כמו טג'יקיסטן, מדינה הגובלת עם סין ממערב.[153] על היחסים בין סין לארצות הברית העיבו במיוחד היחסים הקרובים שקיימה ארצות הברית עם טאיוואן, אויבתה המושבעת של סין. ב-25 באפריל 2001 נשאל בוש אם ארצות הברית תבוא לעזרתה של טאיוואן, אם זו האחרונה תותקף בידי סין. הוא השיב: "הסינים צריכים להבין שארצות הברית תעשה כל מה שנדרש כדי לעזור לטאיוואן להגן על עצמה... אף על פי שיש לנו (סין וארצות הברית) אינטרסים משותפים, הסינים צריכים להבין שיש מקומות (כמו הסוגיה הטאיוואנית) בהם אנחנו לא מסכימים".[154]
היחסים בין ארצות הברית לקוריאה הצפונית תחת בוש היו בדרך כלל מתוחים למדי. ממשל בוש ביקר לעיתים תכופות את המשטר הצפון קוריאני על הפרות זכויות אדם, פיתוח מערכות טילים מאיימות וערעור היציבות והביטחון במזרח אסיה. בשנת 2002 החמירה המתיחות בין המדינות, לאחר שבוש האשים את קוריאה הצפונית בפיתוח תשתית להעשרת אורניום לצורך נשק גרעיני. באותה השנה גם הגדיר בוש את קוריאה הצפונית כשותפה ב"ציר הרשע".[155] בחודשים הבאים נכנסה ארצות הברית למשא ומתן עם קוריאה הצפונית במטרה להניא אותה מהתוכנית הגרעינית שלה, אך ניסיון זה לא צלח. לקראת שלהי הקדנציה הראשונה של בוש, הידרדרו מחדש היחסים עם קוריאה הצפונית, לאחר שזו גירשה את פקחי הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית משטחה, וחזרה לפתח נשק גרעיני.[156] ב-9 באוקטובר 2006 ערכה קוריאה הצפונית ניסוי גרעיני מצומצם. ג'ורג' בוש הגיב בחריפות, גינה את המעשה, והורה על הגברת הסנקציות הכלכליות כאשר הוא מצהיר שלא יהסס להשתמש באמצעים צבאיים.[157] תחת הלחצים הבינלאומיים הסכימה לבסוף קוריאה הצפונית לחדש את המשא ומתן עם ארצות הברית, וב-11 באוקטובר 2008 קיבלה קוריאה הצפונית את הדרישות האמריקניות לפרק את הכור הגרעיני שלה, ובתגובה בוש הודיע על הסרת הסנקציות ועל צעדים ראשונים לנורמליזציה ביחסים בין המדינות.[158] בסיום כהונתו של בוש היה נראה שאף על פי שקוריאה הצפונית רכשה יכולת גרעינית מינימלית, ארצות הברית הצליחה לבסוף להניא אותה מדרכה, והחל תהליך מדיני לפירוקה מנשק גרעיני.
אפריקה
כבר בראשית כהונתו, הנהיג בוש מדיניות אקטיבית יחסית באפריקה בהשוואה לממשלים קודמים. כחלק מהמלחמה העולמית בטרור, הרחיבה ארצות הברית את הפעילות הביטחונית שלה באפריקה, במטרה להיאבק בניסיונות של טרור אסלאמי להכות ביבשת. בכלל זה בלט במיוחד "מבצע חירות מתמשכת – קרן אפריקה" (OEF-HOA), מבצע צבאי שנערך החל מ-2002, מבצע שמטרתו הוגדרה כמלחמה בטרור ובפיראטיות בקרן אפריקה בדגש על סומליה.[159] המבצע הוצא לפועל על ידי כוח מיוחד שהוקם על ידי האמריקנים לצורך העניין – כוח המשימה המשולב לקרן אפריקה (CJTF-HOA).[160] לצד כוח זה, השתתפו בפעילות במקום גם כוחותיהם הצבאיים של מספר מחברותיה של ברית נאט"ו ומספר מדינות מקומיות.[161] כוח נוסף שפועל במסגרת המבצע, הוא הכוח הימי הרב לאומי כוח משימה משולב מספר 150 – כוח שהוא למעשה שלוחה של כוחות הקואליציה הפרו-אמריקנית במלחמת עיראק, כאשר תפקידו לצד לוחמה נגד הפיראטים באזור הוא אבטחה ספציפית של מפרץ עדן, על-מנת לאפשר זרימה סדירה של ציוד, סחורות וכוח אדם מארצות הברית ואירופה לעיראק.[162] במהלך הלחימה במקום, תעשיית הפיראטיות באזור ספגה מכה קשה אך לא מוגרה לחלוטין, כלי שיט רבים שנכנסו לסכנת שוד חולצו על ידי הכוחות הצבאיים שבמקום ובסיסי פיראטים וכלי שיט של גורמים מעין אלו הותקפו.[163][164][165][166] במהלך כלל הלחימה במקום, 29 חיילים אמריקניים נהרגו,[167][168][169][170][171][172] לעומת כמאה וחמישים טרוריסטים ופיראטים שנהרגו אף הם.[173] לצד זאת, למעלה מ-1,200 טרוריסטים ופיראטים נעצרו.[174]
בנאום מצב האומה בינואר 2003, הכריז בוש על תוכנית חירום של סיוע למדינות אפריקניות מוכות איידס להילחם בנגיף המסוכן. במסגרת זאת העמיד בוש כ-44 מיליארד דולר למאמץ הזה. תוכנית זו הגישה טיפול תרופתי ישיר למיליוני בני אדם, ויש המעריכים שהיא הצילה את חייהם של כחמישה מיליון כאלו. על פי כתב הניו יורק טיימס פיטר בייקר, "בוש עשה יותר מכל נשיא אחר לפניו או אחריו, על מנת לעצור את האיידס ולעזור לאפריקה".[175] כחלק ממדיניותו של ממשל בוש להפיץ את הדמוקרטיה בעולם, תמך הממשל גם בניסיונות של דמוקרטיזציה ביבשת.[176]
ביקורים מדיניים במדינות זרות
| 1 | 16 בפברואר |  מקסיקו | פגישה עם נשיא מקסיקו ויסנטה פוקס. | ||
| 2 | 20 באפריל |  קנדה | השתתפות בוועידת פסגה של מנהיגי מדינות יבשת אמריקה. | ||
| 3 | 12 עד 16 בינואר |  ספרד בלגיה שוודיה פולין סלובניה | פגישה עם חואן קרלוס הראשון, מלך ספרד וראש ממשלת ספרד חוסה מריה אסנאר, השתתפות בוועידת הפסגה השנתית של מנהיגי מדינות נאט"ו, פגישה עם אלברט השני, מלך הבלגים וראש ממשלת בלגיה גיא ורהופשטאדט, פגישה עם קרל השישה עשר גוסטב, מלך שוודיה וראש ממשלת שוודיה יוראן פרסון, פגישה עם נשיא פולין אלכסנדר קוושנייבסקי, ופגישה עם נשיא סלובניה ג'אנז דרנובסק ונשיא רוסיה ולדימיר פוטין. | ||
| 4 | 18 עד 24 ביולי |  בריטניה איטליה סרביה | פגישה עם אליזבת השנייה, מלכת בריטניה וראש ממשלת בריטניה טוני בלייר, פגישה עם האפיפיור יוחנן פאולוס השני, פגישה עם ראש ממשלת איטליה סילביו ברלוסקוני ונשיא איטליה קרלו אזליו צ'אמפי, וביקור חיילים אמריקניים השותפים בכוח קוסובו. | ||
| 5 | 18 עד 21 באוקטובר |  סין | השתתפות בוועידת הפסגה השנתית של מנהיגי מדינות ה-APEC. | ||
| 6 | 16 עד 22 בפברואר |  יפן קוריאה הדרומית סין | פגישה עם קיסר יפן אקיהיטו וראש ממשלת יפן ג'וניצ'ירו קואיזומי, נאום בפני הדיאט של יפן, פגישה עם נשיא קוריאה הדרומית קים דה-ג'ונג, סיור באזור המפורז הקוריאני וביקור חיילים אמריקניים בקוריאה הדרומית, ופגישה עם נשיא סין ג'יאנג דזה-מין. | ||
| 7 | 21 עד 24 במרץ | מקסיקו פרו אל סלוודור | פגישה עם נשיא מקסיקו ויסנטה פוקס, פגישה עם נשיא פרו אלחנדרו טולדו, נשיא קולומביה אנדרס פאסטראנה אראנגו, נשיא בוליביה חורחה קירוגה וסגן נשיא אקוודור פרדו פינטו רובינס, והשתתפות בוועידת פסגה של מנהיגי מדינות יבשת אמריקה. | ||
| 8 | 22 עד 28 במאי |  גרמניה רוסיה צרפת איטליה קריית הוותיקן | פגישה עם קנצלר גרמניה גרהרד שרדר ונאום בפני הבונדסטאג, פגישה עם נשיא רוסיה ולדימיר פוטין, פגישה עם נשיא צרפת ז'אק שיראק, פגישה עם ראש ממשלת איטליה סילביו ברלוסקוני ונשיא איטליה קרלו אזליו צ'אמפי, השתתפות בוועידת הפסגה השנתית של מנהיגי מדינות נאט"ו, ופגישה עם האפיפיור יוחנן פאולוס השני. | ||
| 9 | 25 עד 27 ביוני | קנדה | השתתפות בוועידת הפסגה השנתית של מנהיגי מדינות ה-G8. | ||
| 10 | 26 עד 27 באוקטובר | מקסיקו | השתתפות בוועידת הפסגה השנתית של מנהיגי מדינות ה-APEC. | ||
| 11 | 19 עד 23 בנובמבר |  צ'כיה רוסיה ליטא רומניה | השתתפות בוועידת הפסגה השנתית של מנהיגי מדינות נאט"ו, פגישה עם נשיא רוסיה ולדימיר פוטין, פגישה עם נשיאי המדינות הבלטיות: נשיא ליטא ולדאס אדמקוס, נשיאת לטביה ואירה ויקה-פרייברגה ונשיא אסטוניה ארנולד רוטל, ופגישה עם נשיא רומניה יון איליאסקו. | ||
| 12 | 16 במאי |  פורטוגל | פגישה באיים האזוריים עם ראש ממשלת בריטניה טוני בלייר, ראש ממשלת ספרד חוזה מריה אסנאר וראש הממשלה פורטוגל ז'וזה מנואל ברוסו. | ||
| 13 | 7 עד 8 באפריל | בריטניה | פגישה עם ראש ממשלת בריטניה טוני בלייר וראש ממשלת אירלנד ברטי אהרן. | ||
| 14 | 31 במאי עד 5 ביוני | פולין רוסיה צרפת מצרים ירדן קטר | פגישה עם נשיא פולין אלכסנדר קוושנייבסקי וראש ממשלת פולין לשק מילר וביקור במחנה ההשמדה אושוויץ, השתתפות בוועידת הפסגה השנתית של מנהיגי מדינות ה-G8 ופגישה עם נשיא סין חו ג'ינטאו, השתתפות בוועידת פסגה של מנהיגי מדינות הים האדום, פגישה עם עבדאללה השני, מלך ירדן, ראש ממשלת ישראל אריאל שרון, ונשיא הרשות הפלסטינית אבו מאזן, ופגישה עם אמיר קטר חמד בן ח'ליפה אאל ת'אני וביקור חיילים אמריקניים במדינה. | ||
| 15 | 8 עד 12 ביולי |  סנגל דרום אפריקה בוטסואנה אוגנדה ניגריה | פגישה עם נשיא סנגל עבדוליי ואד, פגישה עם נשיא דרום אפריקה תאבו מבקי, פגישה עם נשא בוטסואנה פסטוס מוגה, פגישה עם נשיא אוגנדה יוורי מוסווני, ופגישה עם נשיא ניגריה אולוסגון אובסנג'ו. | ||
| 16 | 17 עד 22 באוקטובר | יפן הפיליפינים תאילנד סינגפור אינדונזיה אוסטרליה | פגישה עם ראש ממשלת יפן ג'וניצ'ירו קואיזומי, פגישה עם נשיאת הפיליפינים גלוריה מקפגל ארויו ונאום בפני הקונגרס הפיליפיני, השתתפות בוועידת הפסגה השנתית של מנהיגי מדינות ה-APEC, פגישה עם ראש ממשלת סינגפור גו צ'וק טונג, פגישה עם נשיאת אינדונזיה מגוואטי סוקרנופוטרי, ופגישה עם ראש ממשלת אוסטרליה ג'ון הווארד ונאום בפני הפרלמנט האוסטרלי. | ||
| 17 | 18 עד 27 בנובמבר | בריטניה עיראק | פגישה עם אליזבת השנייה, מלכת בריטניה וראש ממשלת בריטניה טוני בלייר, וביקור חיילים אמריקניים בעיראק. | ||
| 18 | 12 עד 13 בינואר | מקסיקו | השתתפות בוועידת פסגה של מנהיגי מדינות יבשת אמריקה. | ||
| 19 | 4 עד 6 ביוני | איטליה קריית הוותיקן צרפת | פגישה עם ראש ממשלת איטליה סילביו ברלוסקוני ונשיא איטליה קרלו אזליו צ'אמפי, פגישה עם האפיפיור יוחנן פאולוס השני, ופגישה עם נשיא צרפת ז'אק שיראק והשתתפות בחגיגות יום השנה ה-60 לפלישה לנורמנדי. | ||
| 20 | 25 עד 19 ביוני |  אירלנד טורקיה | פגישה עם ראש ממשלת אירלנד ברטי אהרן, והשתתפות בוועידת פסגה עם מנהיגי מדינות האיחוד האירופי, פגישה עם נשיא טורקיה רג'פ טאיפ ארדואן וראש ממשלת טורקיה אחמט נג'דט סזר, והשתתפות בוועידת הפסגה השנתית של מנהיגי מדינות נאט"ו. | ||
| 21 | 19 עד 22 בנובמבר |  צ'ילה קולומביה | השתתפות בוועידת הפסגה השנתית של מנהיגי מדינות ה-APEC, ופגישה עם נשיא קולומביה אלווארו אוריבה. | ||
| 22 | 30 בנובמבר עד 1 בדצמבר | קנדה | פגישה עם ראש ממשלת קנדה פול מרטין. | ||
| 23 | 20 עד 24 בפברואר | בלגיה גרמניה סלובקיה | השתתפות בוועידת הפסגה השנתית של מנהיגי מדינות נאט"ו, פגישה עם קנצלר גרמניה גרהרד שרדר וביקור חיילים אמריקניים בגרמניה, ופגישה עם ראש ממשלת סלובקיה מיקולאש דזורינדה ונשיא רוסיה ולדימיר פוטין. | ||
| 24 | 6 עד 8 באפריל | קריית הוותיקן איטליה | השתתפות בהלוויית האפיפיור יוחנן פאולוס השני, ופגישה עם ראש ממשלת איטליה סילביו ברלוסקוני ונשיא איטליה קרלו אזליו צ'אמפי. | ||
| 25 | 6 עד 10 במאי |  לטביה הולנד רוסיה גאורגיה | פגישה עם נשיאי המדינות הבלטיות: נשיא ליטא ולדאס אדמקוס, נשיאת לטביה ואירה ויקה-פרייברגה ונשיא אסטוניה ארנולד רוטל, פגישה עם ראש ממשלת הולנד יאן פיטר בלקנאנדה וביקור חיילים אמריקניים בהולנד, פגישה עם נשיא רוסיה ולדימיר פוטין והשתתפות בחגיגות 60 השנים ליום הניצחון באירופה, ופגישה עם נשיא גאורגיה מיכאיל סאקשווילי. | ||
| 26 | 5 עד 8 ביולי |  דנמרק בריטניה | פגישה עם מרגרטה השנייה, מלכת דנמרק וראש ממשלת דנמרק אנדרס פוג ראסמוסן, והשתתפות בוועידת הפסגה השנתית של מנהיגי מדינות ה-G8. | ||
| 27 | 3 עד 7 בנובמבר |  ארגנטינה ברזיל פנמה | השתתפות בוועידת פסגה של מנהיגי מדינות יבשת אמריקה, פגישה עם נשיא ברזיל לואיז אינסיו דה סילבה, ופגישה עם נשיא פנמה מרטין טוריחוס. | ||
| 28 | 15 עד 21 בנובמבר | יפן קוריאה הדרומית סין מונגוליה | פגישה עם ראש ממשלת יפן ג'וניצ'ירו קואיזומי, השתתפות בוועידת הפסגה השנתית של מנהיגי מדינות ה-APEC וביקור חיילים אמריקניים בקוריאה הדרומית, פגישה עם נשיא סין חו ג'ינטאו, ופגישה עם נשיא מונגוליה נמברין אנחבאיאר וראש ממשלת מונגוליה צחיאגיין אלבגדורג'. | ||
| 29 | 28 עד 4 במרץ | אירלנד אפגניסטן הודו פקיסטן | ביקור חיילים אמריקניים באירלנד, פגישה עם נשיא אפגניסטן חאמיד כרזאי וביקור חיילים אמריקניים באפגניסטן, פגישה עם ראש ממשלת הודו מאנמוהאן סינג, ופגישה עם נשיא פקיסטן פרבז מושארף. | ||
| 30 | 30 עד 31 במרץ | מקסיקו | השתתפות בוועידת פסגה של מנהיגי מדינות הסכם הסחר החופשי של צפון אמריקה. | ||
| 31 | 13 ביוני | עיראק | פגישה עם ראש ממשלת עיראק נורי אל-מאלכי וביקור חיילים אמריקניים בעיראק. | ||
| 32 | 20 עד 22 ביוני |  אוסטריה הונגריה | השתתפות בוועידת פסגה עם מנהיגי מדינות האיחוד האירופי, ופגישה עם נשיא הונגריה לאסלו שויום וראש ממשלת הונגריה פרנץ יורטאיין, והשתתפות בחגיגות 50 השנים למרד ההונגרי. | ||
| 33 | 12 עד 17 ביולי | גרמניה רוסיה | פגישה עם קנצלרית גרמניה אנגלה מרקל, והשתתפות בוועידת הפסגה השנתית של מנהיגי מדינות ה-G8. | ||
| 34 | 15 עד 20 בנובמבר | רוסיה סינגפור וייטנאם אינדונזיה | פגישה עם נשיא רוסיה ולדימיר פוטין, פגישה עם ראש ממשלת סינגפור לי הסיין לונג, השתתפות בוועידת הפסגה השנתית של מנהיגי מדינות ה-APEC, ופגישה עם נשיא אינדונזיה סוסיליו באמבאנג יודהויונו. | ||
| 35 | 27 עד 30 בנובמבר |  אסטוניה לטביה ירדן | פגישה עם נשיא אסטוניה טומאס הנדריק אילווס, השתתפות בוועידת הפסגה השנתית של מנהיגי מדינות נאט"ו, ופגישה עם עבדאללה השני, מלך ירדן וראש ממשלת עיראק נורי אל-מאלכי. | ||
| 36 | 8 עד 14 במרץ | ברזיל אורוגוואי קולומביה גואטמלה מקסיקו | פגישה עם נשיא ברזיל לואיז אינסיו דה סילבה, פגישה עם נשיא אורוגוואי טאבארה ואסקס, פגישה עם נשיא קולומביה אלווארו אוריבה, פגישה עם נשיא גואטמלה אוסקר ברשה ופגישה עם נשיא מקסיקו פליפה קלדרון. | ||
| 37 | 4 עד 11 ביוני | צ'כיה גרמניה פולין איטליה קריית הוותיקן אלבניה בולגריה | פגישה עם נשיא צ'כיה ואצלב קלאוס וראש ממשלת צ'כיה מירק טופולנק, השתתפות בוועידת הפסגה השנתית של מנהיגי מדינות ה-G8, פגישה עם נשיא פולין לך קצ'ינסקי, פגישה עם נשיא איטליה ג'ורג'ו נפוליטנו וראש ממשלת איטליה רומנו פרודי, פגישה עם האפיפיור בנדיקטוס השישה עשר, פגישה עם נשיא אלבניה אלפרד מויסיו וראש ממשלת אלבניה סאלי ברישה, פגישה עם נשיא בולגריה גאורגי פרבאנוב וראש ממשלת בולגריה סרגיי סטאנישב. | ||
| 38 | 20 עד 21 באוגוסט | קנדה | השתתפות בוועידת פסגה של מנהיגי מדינות הסכם הסחר החופשי של צפון אמריקה. | ||
| 39 | 3 עד 8 בספטמבר | עיראק אוסטרליה | פגישה עם שר ההגנה רוברט גייטס, הגנרל דייוויד פטראוס ובכירי צבא נוספים, וביקור חיילים אמריקניים בעיראק, והשתתפות בוועידת הפסגה השנתית של מנהיגי מדינות ה-APEC. | ||
| 40 | 9 עד 16 בינואר |  ישראל הרשות הפלסטינית כווית בחריין איחוד האמירויות ערב הסעודית מצרים | פגישה עם נשיא מדינת ישראל שמעון פרס וראש ממשלת ישראל אהוד אולמרט, פגישה עם נשיא הרשות הפלסטינית אבו מאזן, פגישה עם הגנרל דייוויד פטראוס וביקור חיילים אמריקניים בכוויית, פגישה עם מלך בחריין חמד בן עיסא אאל ח'ליפה וביקור חיילים אמריקניים בבחריין, פגישה עם נשיא איחוד האמירויות ח'ליפה בן זאיד אאל נהיאן וראש ממשלת איחוד האמירויות מוחמד בן ראשד אאל מכתום, פגישה עם עבדאללה, מלך ערב הסעודית, ופגישה עם נשיא מצרים חוסני מובארכ. | ||
| 41 | 16 עד 21 בפברואר |  בנין טנזניה רואנדה גאנה ליבריה | פגישה עם נשיא בנין תומאס בוני יאי, פגישה עם נשיא טנזניה ג'אקאיה קיקווט, פגישה עם נשיא רואנדה פול קגאמה, פגישה עם נשיא גאנה ג'ון קופור, ופגישה עם נשיאת ליבריה אלן ג'ונסון-סירליף. | ||
| 42 | 1 עד 6 באפריל |  אוקראינה רומניה קרואטיה רוסיה | פגישה עם נשיא אוקראינה ויקטור יושצ'נקו וראש ממשלת אוקראינה יוליה טימושנקו, השתתפות בוועידת הפסגה השנתית של מנהיגי מדינות נאט"ו, פגישה עם נשיא קרואטיה סטייפן מסיץ', ופגישה עם נשיא רוסיה ולדימיר פוטין ונשיא רוסיה הנבחר דמיטרי מדבדב. | ||
| 43 | 14 עד 18 במאי | ישראל ערב הסעודית מצרים | פגישה עם נשיא מדינת ישראל שמעון פרס וראש ממשלת ישראל אהוד אולמרט, נאום בפני הכנסת והשתתפות בחגיגות שנת ה-60 למדינת ישראל, פגישה עם עבדאללה, מלך ערב הסעודית, ופגישה עם נשיא מצרים חוסני מובארכ, נשיא הרשות הפלסטינית אבו מאזן, ראש ממשלת הרשות הפלסטינית סלאם פיאד, נשיא אפגניסטן חאמיד כרזאי, וראש ממשלת פקיסטן יוסוף רזא גילאני. | ||
| 44 | 9 עד 16 ביוני | סלובניה גרמניה איטליה קריית הוותיקן צרפת בריטניה | השתתפות בוועידת פסגה עם מנהיגי מדינות האיחוד האירופי, פגישה עם נשיא סלובניה דנילו טורק וראש ממשלת סלובניה יאנז יאנשה, פגישה עם קנצלרית גרמניה אנגלה מרקל, פגישה עם נשיא איטליה ג'ורג'ו נפוליטנו וראש ממשלת איטליה סילביו ברלוסקוני, פגישה עם האפיפיור בנדיקטוס השישה עשר, פגישה עם נישא צרפת ניקולא סרקוזי, ופגישה עם אליזבת השנייה, מלכת בריטניה, ראש ממשלת בריטניה גורדון בראון וראש ממשלת בריטניה היוצא טוני בלייר. | ||
| 45 | 6 עד 9 ביולי | יפן | השתתפות בוועידת הפסגה השנתית של מנהיגי מדינות ה-G8. | ||
| 46 | 5 עד 11 באוגוסט | קוריאה הדרומית תאילנד סין | פגישה עם נשיא קוריאה הדרומית לי מיונג-באק וביקור חיילים אמריקניים בקוריאה הדרומית, פגישה עם ראש ממשלת תאילנד סאמאק סאדארוי, פגישה עם נשיא סין חו ג'ינטאו וראש ממשלת רוסיה ולדימיר פוטין והשתתפות בטקס הפתיחה של אולימפיאדת בייג'ינג. | ||
| 47 | 21 עד 23 בנובמבר | פרו | השתתפות בוועידת הפסגה השנתית של מנהיגי מדינות ה-APEC. | ||
| 48 | 14 עד 15 בדצמבר | עיראק אפגניסטן | פגישה עם נשיא עיראק ג'לאל טאלבאני וראש ממשלת עיראק נורי אל-מאלכי, וביקור חיילים אמריקניים בעיראק, ופגישה עם נשיא אפגניסטן חאמיד כרזאי וביקור חיילים אמריקניים באפגניסטן. | ||
| מפת ביקוריו המדיניים של ג'ורג' ווקר בוש ברחבי העולם | |||||
| |||||
ראו גם
לקריאה נוספת
- Ambrosius, Lloyd E. (2006). "Woodrow Wilson and George W. Bush: Historical Comparisons of Ends and Means in Their Foreign Policies". Diplomatic History 30 (3): 509–543.
- Britton, Gregory (2006). "September 11, American ‘Exceptionalism’, and the War in Iraq". Australasian Journal of American Studies 25: 125–141.
- Bush, George W. (2005). Dietrich, John W., ed. The George W. Bush Foreign Policy Reader: Presidential Speeches.
- Daalder, Ivo H.; Lindsay, James M. (2005). America Unbound: The Bush Revolution in Foreign Policy.
- Dalby, Simon (2005). "Geopolitics, Grand Strategy, and the Bush Doctrine" (PDF). Institute of Defence and Strategic Studies Working Papers (Singapore) 90.
- Halberstam, David (2007). "The History Boys". Vanity Fair. Halberstam's final essay ("debunks the Bush administration's wild distortion of history")
- Jentleson, Bruce W. (2003). American Foreign Policy: The Dynamics of Choice in the 21st Century (Second ed.).
- Kagan, Robert (2003). Of Paradise and Power: America and Europe in the New World Order.
- Leffler, Melvyn P. (2013). "The Foreign Policies of the George W. Bush Administration: Memoirs, History, Legacy". Diplomatic History 37 (2): 190–216.
- Moens, Alexander (2004). The Foreign Policy Of George W. Bush: Values, Strategy and Loyalty.
- Pressman, Jeremy (2009). "Power without Influence: The Bush Administration’s Foreign Policy Failure in the Middle East". International Security 33 (4): 149–179.
- Wright, Steven (2007). The United States and Persian Gulf Security: The Foundations of the War on Terror. Ithaca Press. ISBN 978-0-86372-321-6.
קישורים חיצוניים
- George W. Bush: Foreign Affairs, Miller Center
- Christian Caryl, What George W. Bush Did Right, Foreign Policy, February 14, 2013
