אפנדקטומיה

תיעוד האפנדקטומיה הראשון היה על ידי אמייאן, רופא בצבא האנגלי. הוא הציג את התהליך בשנת 1735 ללא הרדמה. הראשון שבכלל אבחן אפנדיציטיס ובין הראשונים לבצע ניתוח מסוג זה היה פתולוג בשם רג'ינלד הבר פיץ (Reginald Heber Fitz) בשנת 1886, אך מכיוון שלא היה מנתח מוסמך לא ייחסו לכך חשיבות. מקרים מוקדמים יותר היו של המנתחים ויליאם גראנט בארצות הברית ב-4 בינואר 1885, אברהם גרובס (Abraham Groves) בקנדה ב-10 במאי 1883 ורוברט לוסון טייט (Robert Lawson Tait) בבריטניה ב-1880.^[1]

מאוחר יותר, בסוף המאה ה-19, ביצע בהצלחה H.Hancock ניתוח להסרת תוספתן בחולה עם אפנדיציטיס חריפה. כמה שנים לאחר הניתוח של Hancock, פרסם C.McBurney שורה של דו"חות על אופן האבחון והניתוח של תוספתן חולה באפנדיציטיס.

אפנדקטומיה, בניתוח לפרוסקופי או בניתוח פתוח, היא דרך הריפוי השלמה לחולי אפנדיציטיס. לפני שנים תועד מקרה יוצא דופן על אישה אשר חלתה באפנדיציטיס וטופלה באנטיביוטיקה, לאחר 10 חודשים חזרה לה האפנדיציטיס. בעקבות התקדמות הרפואה שיעורי התמותה מאפנדיציטיס הם אפסיים.

מהלך הניתוח כולל כריתה של התוספתן והוצאתו דרך חתך באורך 2-4 ס"מ בצד הימני התחתון של הבטן. ניתוח זה נמשך כפחות משעה אם לא הופיעו סיבוכים. במקרה שפותחים את הבטן ומגלים שהבעיה היא לא בתוספתן, מתחילים בניתוח בטן חוקר ומעמיק. גם אם הבעיה היא לא בתוספתן בכל זאת חותכים אותו. הסרת תוספתן היא פעולה פשוטה: מרחיקים את התוספתן מן הרקמה המקיפה אותו וחותכים אותו מצד שמאל, ולבסוף תופרים את הנקב שנוצר במעי.

אם לא מטפלים באפנדיציטיס, התוספתן יכול להיקרע בתוך פחות מ-24 שעות. כאשר הוא נקרע, תכולתו משתחררת לחלל הבטן ויוצרת דימום וזיהום. לרוב נוהגים להכניס את החולה לחדר ניתוח ברגע שאפשר, אך מחכים שהחולה יפסיק לאכול ולשתות כדי למנוע סיבוכים של הקאה בזמן ההרדמה.

לאחר כ-24 שעות החולה מתחיל לאכול ולאחר כ-48 שעות הוא מתחיל ללכת ויכול להשתחרר לביתו.

• וילר לייפס

מדיה וקבצים בנושא אפנדקטומיה בוויקישיתוף

• איתי גל, המדריך לניתוחים: ההכנות, מהלך הניתוח, הסיכונים והחלופות, באתר ynet, 5 בספטמבר 2004