![]() | |
לידה | 23 באוגוסט 1893 ![]() |
---|---|
פטירה | 15 באפריל 1969 (בגיל 75) ![]() |
מקום קבורה | בית הקברות היהודי בהר הזיתים ![]() |
השקפה דתית | יהדות ![]() |
![]() ![]() |
רבי יְשַׁעְיָה אָשֵׁר זֶלִיג (זעליג) מַרְגָּלִיּוֹת (מכונה גם הריא"ז; י"א באלול תרנ"ג, 23 באוגוסט 1893 – כ"ז בניסן תשכ"ט, 15 באפריל 1969) היה תלמיד חכם ירושלמי, מקובל ומחבר ספרים.
נולד בשנת תרנ"ג בעיר חלם (אז תחת שלטון אוסטרו-הונגרי), למעני רעכיל ור' יעקב צבי מחסידי בעלז[1]. בשנת 1906 שלח אותו אביו, לאחר שנועץ באדמו"ר מבעלז, לארץ ישראל. בירושלים למד בתלמוד תורה חיי עולם, ובגיל 16 נישא לחנה דבורה. התגורר זמן מה בחברון, ולמד בישיבת תורת אמת של חסידות חב"ד[2].
באותה תקופה התקרב לרבי אברהם שמחה הורוביץ, האדמו"ר מבארנוב, והיה שליח ציבור בבית מדרשו בשכונת בית ישראל. הוא שימש את הרב מבארנוב עד פטירת האחרון בט"ו באדר א' תרע"ו.
רבו השני היה הרב חיים שאול הכהן דוויק, בישיבתו (ישיבת רחובות הנהר), שבשכונת הבוכרים, למד קבלה. מרגליות הכיר לרבו את הפירוש הקבלי על התורה "היכל ברכה", מאת האדמו"ר מהרי"א ספרין מקומרנא, והוא תכנן להוציאו לאור מחדש, אולם מלחמת העולם הראשונה גדעה את תוכניותיו. בשנת תרפ"ה, בשליחות רבו זה, נסע מרגליות לדמשק והשתטח שם על קבר רבי חיים ויטאל.
בימי מלחמת העולם הראשונה גורש למצרים בידי שלטונות העות'מאנים, יחד עם כל הנתינים הזרים, ושם הצטרף ל"ישיבת ארץ ישראל" באלכסנדריה, בראשותם של רבי מנחם מנדל נאה ובנו הגרא"ח נאה.
בשנת תר"פ (1919) שבו כל הגולים, ובתוכם מרגליות, לירושלים. באותה תקופה התקרב לרבו השלישי רבי שלמה אליעזר אלפנדרי ("הסבא קדישא"). מרגליות קישר בין הרב אלפנדרי לבין רבי חיים אלעזר שפירא ממונקטש[3]. כן פעל להוציא לאור את תשובותיו של הרב אלפנדרי, ופרסם את תולדותיו בהקדמה לשו"ת.
היה ממייסדי ומראשי ישיבת "דברי חיים" של הרב יעקב הלברשטאם האדמו"ר מטשאקאווא, ולימד בה קבלה[4]. עמד בקשר הדוק עם החזון איש, והחליף עמו מכתבים. כן התכתב והתיידד עם האדמו"ר מסאטמר רבי יואל טייטלבוים.
מרגליות היה ידוע במלחמתו נגד הראי"ה קוק. בשנת תרצ"ג, במהלך הלווייתו של הרב חיים שאול הכהן דוויק, הפריע לרב קוק להספיד את הנפטר, נאסר בידי משטרת המנדט ושוחרר בערבות[5][6]. כן תקף מרגליות בחריפות קשה את תלמידי וראשי ישיבת חברון, אשר "ייבאו" ארצה לבוש מודרני[7]. מרגליות שלח אגרת תקיפה אל הרבי מגור "האמרי אמת", בו הוכיח את האדמו"ר על לבושה של אשת אחיו ר' נחמיה, אשר חבשה כובע ולא מטפחת[8].
נפטר ביום כ"ז בניסן ה'תשכ"ט ונטמן בהר הזיתים.
בתו נישאה לרבי יחיאל פישל אייזנבאך, ראש ישיבת המקובלים שער השמים. בת נוספת נישאה לר' דב (בערל) חנון, חסיד חב"ד. נכדו הוא רבי אברהם שמחה חנון, האדמו"ר מקהל חסידי ירושלים.
מרגליות היה קשור בכל נימי נפשו למירון ולרבי שמעון בר יוחאי, והיה מגיע לקברו מספר פעמים בשנה. את יום ל"ג בעומר חגג כיום טוב, לבוש בשטריימל ובגדים חגיגיים[9]. אהב את מנהג החלאקה, ובאמצעות מספרי כסף שהיו קשורות לצווארו בשרשרת זהב ביצע את הטקס לאלפי ילדים, תוך כדי שהתזמורת מנגנת את "אושר זעליג'ס ניגען" (ביידיש: ניגונו של אשר זעליג, מוכר כניגון "משה אמת" של חסידי ברסלב). בין הספרים שחיבר, מספר ספרים על רבי שמעון בר יוחאי ורבי אלעזר בנו.
בכתביו ניסה הרב מרגליות להתוות אידאולוגיה לעדה החרדית כולה. עם זאת הוא אינו דמות אופיינית לעדה, ואף נתגלעו חיכוכים בינו לבין אנשים מתוכה[10].
פרופ' יהודה ליבס מצא במחקריו דמיון בין תורתו של מרגליות לבין דרכה של כת מדבר יהודה, באופן מפתיע. ליבס אינו משווה בין תורת מרגליות לזו של כת מדבר יהודה[דרושה הבהרה], כהוכחה ליישום רעיונות קודמים במציאות פוליטית מאוחרת, בהתפתחות המסורת היהודית. בין הנקודות אשר מציין ליבס:
מרגליות הדפיס כ-30 ספרים. רוב ספריו הם ליקוטים מספרים אחרים בליווי הערותיו, הבהרותיו והסבריו.