יין שעורה (בירה)

הבירה הראשונה ששווקה כיין שעורה הייתה Bass No.1 Ale, בסביבות 1870.^[2]

חברת Anchor Brewing Company הציגה את הסגנון לארצות הברית בשנת 1976 עם Old Foghorn Barleywine Style Ale.^[3] "פוגהורן הישן" עוצב כ-"barleywine" (כלומר "יינשעורה" מילה אחת) מתוך חשש שההופעה של המילה "יין" על תווית בירה תרגיז את הרגולטורים.^[4] בשנת 1983, "חברת מבשלות סיירה נבדה" (Sierra Nevada Brewing Company) הוציאה את Bigfoot Barleywine, והפכה למותג יין השעורה השני בארצות הברית.^[5]

יין שעורה מגיע בדרך כלל לחוזק אלכוהול של 6 עד 12% בנפח והוא מיוצר (מבושל) ממשקל סגולי (כובד) של עד 1.120, ששווה ל-320 גרם/ליטר של סוכרים. השימוש במילה "יין" נובע מהחוזק האלכוהולי של הבירה הדומה ליין, אך מכיוון שהיא עשויה מדגן ולא מפירות, זוהי בירה. מבשלות בירה בארצות הברית משחררות אותה בדרך כלל פעם בשנה במהלך הסתיו או החורף.^[5]

שני הסגנונות העיקריים של יין שעורה הם האמריקני, הנוטה להיות יותר כישותי ומריר יותר, עם הצבעים שנעים בין ענבר לחום בהיר^[6] והסגנון האנגלי, הנוטה להיות פחות מר ועשוי להיות בעל מעט טעם כישות, עם מגוון רב יותר בצבעים החל מאדום-זהב עד לשחור אטום.^[7][8] עד להצגת יין שעורה בצבע ענבר בשם Gold Label על ידי מבשלת שפילד בשם Tennant's בשנת 1951^[9] (מאוחר יותר בושלה על ידי Whitbread), יינות השעורה הבריטיים היו תמיד בצבע כהה. יינות שעורה, כמו Thomas Hardy's Ale, מסומנים לפעמים עם תאריך ייצור, מכיוון שהם מיועדים ליישון, לפעמים בצורה מקיפה.^[10]

בתחומי שיפוט רבים יש תוכניות מיסוי שונות עבור משקאות המבוססים על תכולת האלכוהול במשקה. מכיוון שליין שעורה יש אחוזי אלכוהול גבוהים, הוא מחויב, בתחומי שיפוט מסוימים, בשיעור גבוה יותר של מס מבירות אחרות.^[11] לפיכך, יינות שעורה נוטים לסבול מעליית מחיר נוספת בהשוואה לבירות אחרות. באופן דומה, לתחומי שיפוט רבים יש תקנות שונות לגבי היכן ניתן למכור בירות ויינות, מה שמוביל לבלבול לגבי הקטגוריה של יינות שעורה, ובכך מגביל את הגישה אליו.

וריאציה על סגנון יין השעורה כוללת הוספת כמות גדולה של חיטה למחית, וכתוצאה מכך נוצר מה שמכונה "יין חיטה". סגנון זה מקורו בארצות הברית בשנות ה-80.^[12]