יד חנה

הקיבוץ נוסד ב-10 באפריל 1950 במסגרת הקיבוץ המאוחד בידי גרעין של ניצולי שואה יוצאי תנועת דרור מהונגריה, שעברו הכשרה בקיבוץ גבעת חיים^[3]. הקיבוץ הוקם במטרה ליישב את אזור הספר, סמוך לקו הסכמי שביתת הנשק בתום מלחמת העצמאות מול טולכרם, ונקרא על שמה של חנה סנש. תחילה גרו חברי הקיבוץ באוהלים, ויצאו לעבודה כשכירים ביישובי הסביבה. אחרי כחצי שנה הוקצתה להם קרקע חקלאית בשטח של 4,500 דונם^[4]. בשטחים שקיבל גידל הקיבוץ, חיטה, שעורה, חמניות, תירס ואבטיחים. שדות הקיבוץ היו צמודים לקו הגבול, ונשקו לשדות של פלחים ערבים מהצד השני. לאורך קו הגבול לא הייתה גדר מערכת באותן השנים, אלא רק גדר תיל נמוכה^[5]. במאי 1952 נאלץ הקיבוץ לוותר על שדה בשטח 100 דונם, לאחר שוועדת שביתת הנשק קבעה שהוא בשטח ירדן^[6].

בשנת 1953, על רקע משפטו של מרדכי אורן, חבר השומר הצעיר שהואשם בפראג כמרגל מערבי וחילוקי הדעות במפ"ם בין המצדדים בגישה הסובייטית בהנהגת משה סנה לבין המצדדים בזכאותו של אורן, הזדהו רוב חברי הקיבוץ עם משה סנה ו"חטיבת השמאל" במפ"ם. בינואר 1953 העבירה מזכירות תנועת הקיבוץ המאוחד החלטה בה נקבע^[7]:

חברים המשתייכים לארגונים פוליטיים מפלגתיים הנוגדים את יסודות הציונות הסוציאליסטית של הקיבוץ, והמצדיקים את דין פראג על הציונות ומדינת ישראל - אינם יכולים להיות חברים בקיבוץ המאוחד.

בעקבות החלטה זו גורשו מקיבוצים אחרים תומכי משה סנה ו"חטיבת השמאל", שלרוב היוו מיעוט, ובהצבעת שאר חברי הקיבוץ אולצו לעזוב. בקיבוץ יראון היה כמעט שוויון בין שתי הקבוצות, אך בהתאם להחלטת מזכירות הקיבוץ המאוחד, גורשה קבוצת "השמאל" מיראון. על מנת לזרז את העזיבה, נקט הרוב ביראון אמצעים ברוטליים, כולל חטיפת איש המיעוט^[7][8]. אחרי שביתת רעב בת יומיים עברו 28 חברים ליד חנה בפברואר 1953^[9].

מזכירות הקיבוץ המאוחד הציבה לחברי יד חנה אולטימטום שאם לא יגרשו את אנשי יראון יסולקו מהקיבוץ המאוחד^[10]. לאנשי סנה היה רוב ברור ביד חנה, רוב שגדל עם הצטרפות מגורשי יראון לקיבוץ. בהוראת מזכירות הקיבוץ המאוחד, בחר המיעוט במזכירות קיבוץ משלו. מזכירות הקיבוץ המאוחד פרסמה הודעה ב-4 במרץ שמזכירות קיבוץ החדשה היא זו שתנהל את הקיבוץ וכל החברים האחרים יגורשו^[11].

הקיבוץ המאוחד שלח לעזרת מזכירות הקיבוץ החדשה פלוגה מקובצת, שכללה חברים של מזכירות הקיבוץ המאוחד וחניכי הסמינר הרעיוני של הקיבוץ המאוחד. בואה של הפלוגה המקובצת ליד חנה גרם למהלומות בחדר האוכל של הקיבוץ, ולאחר תגרה קשה שבה נפצעו 12 איש השתלטו אנשי הפלוגה המקובצת על בית בקצה הקיבוץ, שאליו הגיעו במשך היום תגבורות נוספות של אנשי הקיבוץ המאוחד. בערב פרצה תגרה נוספת כשאנשי הפלוגה ניסו להשתלט שנית על חדר האוכל^[12]. ניסיון ההשתלטות על הקיבוץ נכשל, אך על הקיבוץ הושם 'הסגר'. כספי הקיבוץ הוקפאו ומצרכים הנחוצים לקיום הקיבוץ ולניהולו התקין לא הגיעו אליו^[13]. כאשר פנו חברי יד חנה לקיבוצי הסביבה, בהם חלקם עבדו כשכירים, לקבל את משכורתם, סירבו קיבוצים אלה לשלם לפי הוראת מזכירות הקיבוץ הארצי^[14]. המרכז החקלאי, שהתייצב מאחורי הקיבוץ המאוחד, היה מוכן להסיר את ההסגר בתנאי שתוקם בקיבוץ מזכירות פריטטית ויסולקו אנשי יראון, שהואשמו בגרימת המתח בין שני חלקי הקיבוץ^[15][16]. בתגובה, פתחו אנשי יד חנה בשביתת רעב ליד משרדי המרכז החקלאי בתל אביב^[17]. לצד הרוב בקבוצה התייצבה גם אמה של חנה סנש. באפריל 1953 ערכו שתי הקבוצות חגיגות נפרדות לציון 3 שנים לעלייה על הקרקע^[18].

בספטמבר 1953 הציע המרכז החקלאי, הסכם פשרה לפיו קבוצת הרוב תישאר בקיבוץ, אך רוב האדמות יעברו לרשות הקיבוץ המאוחד לטובת הקמת קיבוץ חדש בסמוך, בנוסף נדרשה קבוצת הרוב לשלם פיצויים ולקבל עליה את כל חובות הקיבוץ^[19]. ההסכם נחתם בדצמבר 1953^[20]. במהלך 1954 הוכשרה הנקודה החדשה^[21]. לבסוף עזבו אנשי הקיבוץ המאוחד את הקיבוץ, וחנכו באופן רשמי, באוגוסט 1955, בסמוך קיבוץ חדש "יד חנה סנש"^[22]. קיבוץ זה התפרק ב-1972 ועל מקומו יושבת בת חפר.

לאחר הוצאתם להורג של מרגלי האטום יוליוס ואתל רוזנברג, ניטעה לזכרם חורשה "לזכר אתל ויוליוס רוזנברג שהוצאו להורג על לא עוול בכפם בידי המקארטיזם האמריקאי". תחילה אסרה הקרן הקיימת על הקיבוץ לנטוע את החורשה ולהציב במקום מצבת זיכרון לזכרם^[23]. אך אחר כך נתנה את הסכמתה והחורשה ניטעה^[24][25].

לאחר הפילוג, בסוף 1954 הצטרפה המפלגה שהקים משה סנה, סיעת השמאל למפלגה הקומוניסטית הישראלית (מק"י). רוב חברי הקיבוץ תמכו במהלך, ויד חנה קיבל את הכינוי "הקיבוץ הקומוניסטי היחידי", שכן היה הקיבוץ היחיד בישראל שתמך במק"י^[26]. הקיבוץ דגל בדו-קיום ונהג לערוך מפגשים עם ערביי הסביבה, אך מכיוון שהיו תחת ממשל צבאי, נהג הצבא לאסור מפגשים אלו^[27]. באפריל 1955 אף אסר הממשל הצבאי את קיום חגיגות החמש ליישוב, בטענה שהמקום הוא שטח צבאי ואסור לאורחים להיכנס אליו^[28]. חברי הקיבוץ דגלו באינטגרציה חינוכית, וילדי הקיבוץ נשלחו ללמוד בבתי ספר אזוריים עם ילדי מושבי העולים שסמוכים לקיבוץ^[29].

ביוני 1956 נפצעו שני פועלים ביד חנה לאחר שיריות נורו עליהם מכיוון ירדן, בעת שחרשו שדה על קו הגבול^[30]. במרץ 1959 נפצע חבר הקיבוץ מירי^[31]. באוקטובר 1959 נרצח רועה צאן מקיבוץ חפציבה, שבא לעזור לחברי קיבוץ יד חנה סנש^[32].

באפריל 1960 חגג הקיבוץ עשור להקמתו בנוכחות ציר הונגריה וציר צ'כוסלובקיה בישראל^[33]. עם זאת העיתונאי זאב שיף דיווח בעיתון הארץ שהקיבוץ בהתפוררות^[34]. הקיבוץ סבל במשך השנים מקשיים כלכליים, מאחר שלא היה משויך לתנועה מיישבת, והתקשה לקבל תקציבים והלוואות לרכישת ציוד חקלאי^[35].

ביד חנה נקלטו גרעיני נח"ל של ברית הנוער הקומוניסטי הישראלי (בנק"י). ב-8 בדצמבר 1964 נרצח בשדות הקיבוץ חבר הגרעין אברהם ג'ורי על ידי חיילי הלגיון הערבי^[36]. רצח זה גרם להלם בין חברי הקיבוץ. חברי הקיבוץ זעמו על מאיר וילנר שהעלה את הסברה שהייתה זו פרובוקציה ישראלית. משה סנה ששמע את דברי וילנר, זעם וסירב להיכנס איתו לאותו חדר^[29]. תקרית זו גרמה להתחלת התהליך של פילוג המפלגה למק"י ורק"ח. ביוני 1965 הצטרף הקיבוץ לפלג בראשות סנה והמזכ"ל, שמואל מיקוניס^[37]. חברי הקיבוץ גם התאכזבו מכך שברית המועצות הטילה וטו במועצת הביטחון של האומות המאוחדות על ההצעה לגנות את ירדן בשל התקרית^[29]. הפזמונאי יעקב גלעד, שג'ורי היה מדריכו בבנק"י, ציין את התקרית בשירו רדיו רמאללה^[38].

בשנת 1984, 30 שנה אחרי הפילוג, הצטרף הקיבוץ שוב לתנועת הקיבוץ הארצי^[29].

בתחילת שנות ה-2000, לאחר שנים מהם סבל הקיבוץ מקשיים כלכליים וצבר חובות, עבר הקיבוץ הפרטה, וביקש להפוך למושב^[39].

בפברואר 2005, במסגרת תוכנית ההתנתקות, החלה מנהלת סל"ע (סיוע למתיישבי עזה וצפון השומרון), במגעים עם תושבי ההתנחלות חומש על כך שיתפנו מרצון לשכונה חדשה שתוקם ביד חנה. חברי קיבוץ יד חנה הסכימו לתוכנית, שכללה האצת ההליכים הבירוקרטיים להפיכת הקיבוץ למושב שיתופי ותכנון ואישור של הרחבתו תוך זמן קצר^[40]. ביוני 2005, הגיעה מנהלת סל"ע להסכם עם 30 משפחות מחומש על כך שיתפנו מרצון ליד חנה^[41]. האגודה השיתופית החקלאית גרנות הסכימה למחוק חלק מחובות הקיבוץ ולאפשר ליד חנה לצרף את אנשי חומש לשורותיה של האגודה השיתופית^[42]. בעקבות המהלך היישוב הפך מקיבוץ לכפר שיתופי קהילתי ושם האגודה השיתופית שונה ל"יד חנה-חומש"^[43]. כל משפחה שפונתה מחומש קיבלה מגרש של חצי דונם ופיצוי כספי להקמת בית^[44].

ב-2010 היישוב התרחב ל-300 משפחות.

מבנה הציבור החשוב בקיבוץ הוא מבנה חדר האוכל והמועדון שלצידו, בתכנון האדריכל ישראל גודוביץ. המבנים הוקמו לאחר 1973, ובחדר האוכל שובצה עבודת אמנות מאת גרשון קניספל. בקיבוץ נמצא גם אתר הנצחה לזכר אברהם ג'ורי.

שטח היישוב הוא 2,600 דונם. ענפי המשק העיקריים הם מטעי אבוקדו ופרדסים. ביישוב בריכת שחייה הפתוחה למנויים מבחוץ ומבני תעשייה להשכרה.

בשנת 1998 החל הקיבוץ בתכנון אזור תעשייה ופארק לוגיסטי בחלקו הדרומי של הקיבוץ^[45]. אולם מימוש התוכנית החל רק בשנת 2016 תחת השם "פארק העסקים אנטרפארק"^[46].

• מסע ליד חנה, ספרה האוטוביוגרפי של כרמית גיא העוסק בפילוג שהתחולל בקיבוץ בשנות החמישים (עם עובד, 1992).

מיזמי קרן ויקימדיה
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: יד חנה

• מידע על יד חנה בקטלוג הספרייה הלאומית
• הרוב והמיעוט בקיבוץ יד חנה מרצים טענותיהם, דבר, 3 במרץ 1953
• נתן דונביץ, יד חנה: כבשה שחורה תועה על הגבול, הארץ, 30 במרץ 1953 - מאמר המסכם את האירועים שהביאו לפילוג
• גלילי: יש מקום בקיבוץ לחברי מפא"י אך אין מקום בו לחברי מק"י והשמאל, קול העם, 5 ביולי 1953
• מיכאל יעקובסון: סקירה על חדר האוכל בקיבוץ יד חנה בתכנון ישראל גודוביץ ועבודות קיר של גרשון קניספל, באתר 'חלון אחורי', 11.6.13