טדי פרויס

פרויס עלה לישראל עם הוריו מברסלאו, גרמניה (כיום חלק מפולין), והיה מבוגרי המחזור הראשון של תיכון עירוני א' לאמנויות בתל אביב. לא גויס לשירות בצה"ל בשל בעיות גב, דבר שהטריד את מנוחתו. במקום זאת השתתף בחקר מלחמת הקוממיות בענף היסטוריה בצה"ל. למד באוניברסיטה העברית ונמנה עם קבוצת אינטלקטואלים וסופרים, "החבורה הירושלמית", שנהגה לנהל דיונים מלאי להט ב"קפה ניצן", וכללה בין היתר את דן הורוביץ (דינדוש), חיים גורי, חגי אשד, יצחק טאוב ומרדכי נסיהו.

שימש ככתב ספורט של העיתון "על המשמר". בהמשך עבד תקופת קצרה במשרד האוצר אך לא מצא את מקומו, וב-1962 הצטרף לעיתון ההסתדרות "דבר" ככתב כלכלי. כניו ג'ורנליסט כתיבתו הייתה חופשית, וסגנונו היה רבגוני, אנציקלופדי ולעיתים בוטה.^[2] ותיקי העיתון דבר סיפרו כי היה מתגנב לדפוס כדי לתקן את כתבותיו כאשר העורך יהודה גוטהלף שינה אותן.

כתב במיוחד על המדינות יוגוסלביה ושוודיה, בהן גם ביקר פעמים רבות. התריע מפני האופטימיות שאחזה בישראל לאחר מלחמת ששת הימים. את בניין האוניברסיטה בהר הצופים, שנבנה בתקופה זו, הגדיר: "בנייה מונומנטלית הדומה לזו של משטרים טוטליטריים, כמו אלה שרואים בבואנוס איירס של פרון ובערי איטליה של מוסוליני". בנוסף, במאמר ב"דבר" ב-1970, קרא למשא ומתן ישיר עם הפלסטינים בניגוד לעמדת ראש הממשלה גולדה מאיר שהכריזה במפורש ש"אין דבר כזה, עם פלסטיני"^[3].

דעיכת "דבר", שכאבה לו מאוד, הביאה אותו לכתוב בירחון "מוניטין". בשנת 1984 פרסם את ספרו "בגין בשלטון" המסכם את שנות שלטונו של מנחם בגין, ולא חסך בו את שבט לשונו מבגין^[4]. במחצית השנייה של שנות ה-80 כתב גם בשבועון "כותרת ראשית" ואחר כך היה בעל טור בעיתון "חדשות"^[5].

בסוף חייו תרגם מגרמנית את "המיניאטורה שנעלמה".

• טדי פרויס, (1996): "ריאיון לעצלנים", ספר השנה החמישים של העיתונאים, עמ' 175 - 179

• אורי דרומי, חבר נאמן, בר פלוגתא חריף, באתר הארץ, 28 בנובמבר 2001
• מאמריו בעין השביעית