חוף הזהב ההולנדי

ערכים מורחבים – חוף הזהב הפורטוגזי, מלחמת הולנד–פורטוגל, קרב אלמינה הראשון (אנ'), קרב אלמינה השני (אנ')

הפורטוגזים היו האירופאים הראשונים שהגיעו למערב אפריקה, ועד ל-1471 כבר השתקעו באזור שעתיד היה להיקרא בשם חוף הזהב. הבהלה לזהב, שנהב ופלפל צמחה לממדים כה גדולים, עד שב-1482 בנו במקום תחנת מסחר קבועה, היכן שכיום שוכנת מדינת גאנה. אותו מבצר, אשר כונה תחילה בשם סאו ג'ורג' דה מינה ומאוחר יותר שונה שמו למצודת אלמינה, נבנה על מנת לבסס את המסחר הפורטוגזי באזור, ולהגן עליו מפני מתחרים אירופאים ושבטים אפריקאים עוינים^[2].

ההתיישבות הפורטוגזית המקומית, המוכרת יותר בשם חוף הזהב הפורטוגזי, נותרה על כנה במשך יותר ממאה שנים. במהלך אותה תקופה, השלטונות בליסבון חיפשו להשיג מונופול על כל המסחר במערב אפריקה ולהעביר אותו לידי בית המלוכה, זאת על ידי מינוי והצבת בכירים שונים במצודתם, וכן באמצעות הפגנת יחס עוין ואלים כלפי כל ניסיון אנגלי, צרפתי או הולנדי, לקיים פעילות מסחרית על רצועת החוף.

ברנט אריקס (אנ') היה ההולנדי הראשון אשר נודע בכך שהצליח לנצל את משאביו הטבעיים של חוף הזהב, ולשוב חזרה לנמל ארצו בשלום. אריקס, סוחר ים, נלכד בשבי הפורטוגזי ב-1591 לאחר שנאלץ לעצור בחופי אפריקה בעקבות נזק כבד שספגה ספינתו. במהלך השנתיים ששהה כאסיר בסאו טומה למד לעומק את ההתנהלות המקומית ואת דרכי הפורטוגזים, ולאחר שעלה בידו להימלט חזרה להולנד במרץ 1593, השיג מימון מידי מספר משקיעים עבור הקמת משלחת ימית חדשה ושליחתה לחוף הזהב. משימתו השאפתנית הוכיחה את עצמה כהצלחה גדולה, וכעבור תשעה חודשים שב לביתו עם מטען עשיר בזהב, שנהב ופלפל, מאורע אשר סימל את פתיחת שעריה של מערב אפריקה בפני האימפריה ההולנדית^[3].

במהרה החלו סוחרים הולנדים רבים לפקוד את חופיה של מערב אפריקה, ביניהם אישים נודעים כגון קלאס אדריאנס, אליאס טריפ (הו'), לורנס ביקר (הו') ובלתזאר דה מושרון (אנ'). לא חלף זמן רב בטרם החלו להפנות את מבטם לכיוון המצודה הפורטוגזית הגדולה. ”אילו טירת דל מינה הייתה בידיהם של ההולנדים, הם היו משיגים יותר שליטה וסמכות ברחבי המדינה, מאשר מה שהפורטוגזים היו מצליחים להשיג בכל חייהם”, טען פיטר דה מארס (אנ'), מגלה ארצות אשר העלה בכתב את התיעוד הראשון של מערב אפריקה בשפה ההולנדית^[4].

הפסקת האש של תריסר השנים (אנ') בין פורטוגל וספרד לבין הרפובליקה ההולנדית, אשר נמשכה מ-1609 עד ל-1621, הפריעה לפעילותם השוטפת של הסוחרים ההולנדים בחוף הזהב, מאחר שהעניקה לפורטוגזים את האמצעים להגן על מונופול המסחר שלהם. תחילה ניסו הסוחרים להתאגד לכדי חברה מאוחדת וחזקה יותר^[5], ולבסוף עתרו לסטאטן חנראל, הפרלמנט של הרפובליקה, בתחינה להקים מבצר משלהם על החוף. הפרלמנט נענה לבקשתם, וב-1611 שלח לחוף הזהב את יאקוב אדריאנס קלנטיוס, הגנרל הראשון של הקולוניה. כעבור שנה, לאחר שהצליח למסד את רשותם של מנהיגי השבטים המקומיים בדמות אמנת אסיבו (אנ'), הקים את מצודת נסאו (אנ') בסמוך למורי (אנ'), היכן שקודם לכן עמדה תחנת מסחר הולנדית אשר הפורטוגזים שרפו עד היסוד^[6].

בתום הפסקת האש נוסדה חברת הודו המערבית ההולנדית ב-3 ביוני 1621, אשר החלה להדק את אחיזתה מסביב לקולוניות הפורטוגזיות באפריקה ובאמריקה כחלק ממדיניות גרוט דזין (אנ'), התוכנית הגדולה. במהרה הבינו ההולנדים שבכדי לעקור את השורשים הפורטוגזים בברזיל, תחילה יהיה עליהם לקטוע את אספקת העבדים שהגיעה מאפריקה^[7].

לאחר קרב אלמינה הראשון (אנ') ב-25 באוקטובר 1625, בו ספגו ההולנדים תבוסה מוחלטת כאשר נטבחו בידי הכוח הפורטוגזי ששמר על המצודה, חלפו כמעט תריסר שנים בטרם ניסו את מזלם שוב. קרב אלמינה השני (אנ'), אשר התרחש בין ה-24 ל-29 באוגוסט 1637 והובל בידי הקולונל האנס קווין, הביא לכניעתם הסופית של הפורטוגזים, לאחר שאנשי החברה תקפו והפציצו את המבצר באש תותחים במשך מספר ימים. בשנים הבאות נפלו גם מצודת סן סבסטיאן ב-1640 ומצודת סנטו אנטוניו ב-1642, עד שלא נותרה כל נוכחות פורטוגזית בחוף הזהב^[8].

ערכים מורחבים – חוף הזהב השוודי (אנ'), חוף הזהב הדני (אנ'), חוף הזהב הפרוסי (אנ'), חוף הזהב הבריטי (אנ')

חברת הודו המערבית ההולנדית קיבלה ב-1621 מונופול על כל המסחר באיים הקריביים ובחוף הזהב^[9], אך הנוכחות האירופאית הזרה לא מיהרה להיעלם מהאזור, ומספר מקרים יוצאי דופן אף זכו לפרסום, לאחר שעובדים בכירים עזבו את שורות החברה לטובת סוכנויות אירופאיות אחרות^[10].

אחד מהם, הנדריק קרלוף (אנ'), היה קצין רם-דרגה לשעבר בחברה ההולנדית^[11], אשר החל לעבוד עבור חברת אפריקה השוודית (אנ') שנוסדה ב-1649 בידי התעשיין לואיס דה גיר (אנ') על מנת לקדם מסחר בקולוניה, אשר בחלוף הזמן, נודעה בשם חוף הזהב השוודי (אנ'). עם זאת, הנוכחות השוודית בחוף הזהב הוכיחה את עצמה כזמנית בלבד. אנשי המשלחת הקימו את מצודת קייפ קוסט על בסיס תחנת מסחר קודמת שנבנתה בידי הפורטוגזים, אך תככים שונים בינם לבין כוחות הדנים הובילו לערעור מעמדם האזורי, עד שלבסוף השתלטו ההולנדים לחלוטין על מצודתם ב-1663^[12].

ההתיישבות הדנית באזור, עם זאת, הוכיחה את עצמה כעיקשת יותר, והפכה למטרד קבוע עבור ההולנדים. בראשית דרכם הקימו הדנים את טירת אוסו ואת מצודת פרדריקסבורג (אנ')^[13], אשר נכבשו פעמים רבות, והשלטון בהן נודע בכך שעבר מיד ליד. לאורך שהותם במערב אפריקה איישו חמישה מבצרים שונים, עד שלבסוף מכרו אותם לידי הבריטים ב-1850^[14]. הכוחות הבריטים הפכו ליריביהם העיקריים של ההולנדים, ולחמו בהם ללא הפוגה, בייחוד במסגרת מלחמות קומנדה (אנ'), סדרת עימותים אלימים אשר התרחשו בין השנים 1694–1700 והתגלגלו לכדי מאבק אינטרסים סבוך. ההולנדים ביקשו לשמור על המונופול המסחרי שלהם, הבריטים חפצו להקים מחדש את מצודתם בקומנדה, השבטים המקומיים עסקו במאבקי שלטון פנימיים, וסוחרים אירופאים דומיננטיים התנדנדו מצד אחד לאחר^[15].

בין כל המאבקים הללו בלטה גם נוכחותה הקטנה של המשלחת הגרמנית מברנדנבורג, אשר דרכה על אדמת חוף הזהב לראשונה ב-1682, והקימה עליה שני מבצרים; מצודת גרוס-פרידריכסבורג (גר') ומצודת דורותי^[16]. שמה של הקולוניה שונה באופן רשמי לחוף הזהב הפרוסי (אנ') ב-1701 עם התפרקות מרקיזות ברנדנבורג והיווסדות ממלכת פרוסיה. על אף שמבצרי הקולוניה נכבשו מספר פעמים, היא החזיקה מעמד עד ל-1721, אז מכר אותה פרידריך וילהלם הראשון להולנדים^[17].

ראו גם – אקאן, פנטה (אנ'), דנקירה (אנ'), אהנטה (אנ'), אימפריית אשנטי (אנ')

תושבי הקולוניות האירופאיות נשאבו מעת לעת אל תוך המאבקים והקונפליקטים של השבטים המקומיים, היות שבין שני הצדדים התקיימו בריתות לצורכי מסחר ושלום. הסכמים אלו, אשר לרוב היו מסובכים מטבעם, עירבו את שני הצדדים, הבריטים וההולנדים כאחד, בניסיונות לגייס את האוכלוסייה המקומית לשורותיהם, או לשכנע אותה לתקוף את הצד היריב ואת בעלי בריתו האפריקאים. הדבר פעל גם להפך, בדמות כוחות אפריקאים אשר ניסו לגייס את האירופאים בתור שכירי חרב עבור המלחמות הפנימיות שניהלו, או בתור דיפלומטים לשם בוררות והתרת סכסוכים.

אחת הדרכים הנפוצות בה השתמשו האירופאים על מנת להימנע ממלחמות הייתה ברית נישואים (אנ'). לעיתים קרובות נהגו לקיים הסכמים עם המקומיים בעזרת טקס הנקרא סזארי (אנ') או סליזארי, שם הנגזר מהמילה הפורטוגזית סזאר, שמשמעותה להתחתן^[18]. הגברים ההולנדים נהגו להינשא לנשים אפריקאיות שמשפחותיהן היו מעורבות בשוקי העבדים. בצורה זו, נהנו שני הצדדים זה מזה, ואיפשרו את המשך קיומן של שותפויותיהם הרווחיות^[19]. נשים אפריקאיות אשר הרו לגברים הולנדים במסגרת קשר נישואים היו זכאיות לכסף וחינוך עבור ילדיהן, ובמקרה שבעליהן עזבו אותן ושבו לאירופה, או שמתו, יכלו לרשת את רכושם ואת עבדיהם^[20][21]. מרבית הקבוצות האתניות שחיו באזורי החוף, כגון הגה והפנטה, השתמשו בשיטה הזו על מנת לרכוש יתרונות כלכליים ופוליטיים. המנהג היה נפוץ בתרבויות המקומיות עוד קודם להגעת האירופאים לחוף הזהב, והופיע בכל פעם בה עם או שבט בעל כוח פוליטי משמעותי, פגש ביריב שווה לו. במילים אחרות, הייתה זו מעין מערכת חברתית שנבנתה בכדי להקל על צמיחתם של קשרי ידידות ועסקים.

במצודת אלמינה ירשו ההולנדים מערכת עסקית דומה מקודמיהם, הפורטוגזים, בה שילמו תשלומים סמליים לדנקירה (אנ'), בני הלאום הדומיננטי באזור. אימפריית אשנטי, אשר הביסה את הדנקירה לאחר קרב פייאס (אנ'), נטלה גם את הפריווילגיות ההולנדיות שהיו בידיהם. אף על פי שקיומו של הסכם רשמי בין שני הצדדים מוטל בספק, נטען כי ההולנדים נהגו לשלם לבני האשנטי שתי אונקיות זהב מדי חודש^[22].

הקשר האדוק שנוצר בחלוף הזמן בין בני האשנטי לבין ההולנדים השפיע באופן ניכר על שאר המקומיים, וכן על הבריטים, אשר שמרו על קשר דומה עם בני הפנטה. מלחמת האשנטי-פנטה (אנ'), שהתרחשה בין השנים 1806–1807, יצרה מתחים בין כל הצדדים אשר נמשכו עד לסיפוח חוף הזהב ההולנדי לאימפריה הבריטית ב-1872.

לאחר שסילקו את השוודים מבוטר (אנ'), החלו ההולנדים להקים במקום את מצודת בטנסטיין. מועצת המנהלים של חברת הודו המערבית ההולנדית שיערה כי נוכחות אירופאית במקום תתרום לקיום משא ומתן בדבר חתימת אמנה עם השלטון המקומי של בני האהנטה (אנ'), אשר תבטיח שלום ארוך-טווח באזור. מנהיגי שבט האהנטה אכן ראו את הרעיון בעין יפה, וב-27 באוגוסט 1656 נחתמה אמנת בוטר (אנ'), אשר עיגנה את חוף הזהב בתור מדינת חסות של הולנד, והובילה ליצירת קשרים דיפלומטיים יציבים וארוכים בין שני הצדדים, אשר נמשכו יותר מ-213 שנים.

ערכים מורחבים – חוק סחר העבדים 1807, אמנת סחר העבדים האנגלו-הולנדית (אנ')

חברת הודו המערבית ההולנדית התפרקה ב-1 בינואר 1792, וכל השטחים שהיו בשליטתה הועברו לבעלות הסטאטן-חנראל של הרפובליקה ההולנדית. במהלך הכיבוש הצרפתי של ארצות השפלה בשנים 1810–1814, נתיני הקולוניה ההולנדית בחוף הזהב מצאו את עצמם בעמדה יוצאת דופן, מאחר שהיו בגבולות הטריטוריה ההולנדית היחידה, למעט האי דג'ימה שביפן, אשר לא הייתה נתונה תחת שלטון צרפתי או בריטי.

חוק סחר העבדים הבריטי של 1807 עצר במהרה כל פעילות הקשורה לעבדות בחוף הזהב. וילם הראשון, מלך הולנד, הכיר בחוק על כל משמעויותיו, ואף חתם על צו מלכותי דומה ביוני 1814, ועל אמנת סחר העבדים האנגלו-הולנדית (אנ') במאי 1818. באותה העת מונה הרמן וילם דנדלס (אנ') לגוברנור-חנרל של חוף הזהב. דנדלס היה פטריוט הולנדי אשר לקח חלק במהפכה הבטאווית (אנ'); תחילה מונה לגוברנור-חנרל של איי הודו המזרחיים ההולנדיים, אולם עם התפרקות הרפובליקה הבטאווית, רקעו הרפובליקני והמהפכני הפך אותו לדמות שנויה במחלוקת בעיני השלטון של ממלכת ארצות השפלה, אשר הוקמה ב-1815. החשש כי יהפוך לסמל נפוליאוני הביא לבסוף להחלטה למנות אותו למושל חוף הזהב, כאמצעי להרחקתו מעיני הציבור.

דנדלס ניסה לפתח מחדש את הקולוניה כך שהמסחר והייצוא יתבססו על חקלאות ומטעים, ענפים אשר הפכו ללגיטימיים יותר עם ביטול העבדות. בהסתמך על הניסיון שרכש כאשר היה מוצב בג'אווה, בה בנה את דרך הדואר הגדולה, החל לעבוד על מספר פרויקטים שאפתניים לפיתוח תשתיות הקולוניה, ביניהם דרך ראשית אשר תחבר בין אלמינה לחבל אשנטי (אנ'). הממשלה ההולנדית העניקה לו יד חופשית, אולם תוכניותיו לא נשאו פרי מאחר שמת ממלריה ב-8 במאי 1818.

ערכים מורחבים – מלחמת ג'אווה (אנ'), הצבא המלכותי ההולנדי של איי הודו המזרחיים (אנ')

מצבו של חוף הזהב ההולנדי התדרדר בכי רע לאורך המאה ה-19, ואי סדר תמידי שרר ברחבי הקולוניה. ההתפתחות היחידה שהתרחשה באותה תקופה הייתה תהליך הגיוס המאסיבי עבור הצבא המלכותי ההולנדי של איי הודו המזרחיים (אנ'). הדרישה הנואשת לבלנדה היתאם (אנ'), קרי הולנדים שחורים באינדונזית, החלה ב-1831 בתור אמצעי חירום, לאחר שהשלטון ההולנדי איבד אלפי חיילים אירופאים מצבאו, וכן מספר רב של לוחמים ילידים, במלחמת ג'אווה (אנ'), ובאותה העת צפה בצניחה כמותית של אוכלוסייתו עם הכרזת העצמאות של בלגיה.

מאחר שההולנדים רצו שמספר הילידים בצבאם יהיה נמוך מכמות הכוחות האירופאיים, או לפחות שווה להם, וזאת על מנת לשמור על סטנדרט מסוים של נאמנות, נתפשה בעיניהם התגבורת מחוף הזהב בתור ההזדמנות האידיאלית לשמור על חוזקו של הצבא ועל מורל החיילים בעת ובעונה אחת. כמו כן קיוו כי החיילים האפריקאים יהיו חסינים לאקלים הטרופי של איי הודו המזרחיים ההולנדיים, ולמחלות הייחודיות לו. לבסוף החליטה הממשלה ההולנדית ב-1836 לגייס חיילים אפריקאים בעזרתו של מלך אשנטי. מייג'ור-חנרל יאן ורוויר (אנ') הגיע לאלמינה ב-1 בנובמבר אותה שנה במיוחד עבור מטרה זו. מהמצודה המשיך לקומאסי, בירת אשנטי, בראש משלחת בת תשע מאות אנשים. בתום משא ומתן ארוך, הגיע להסכם עם המלך קוואקו דואה הראשון. בעיר הוקמה תחנת גיוס, ולבקשת המלך לקח ורוויר את שני בניו יחד עמו חזרה להולנד, בכדי שירכשו השכלה וחינוך.

ערכים מורחבים – אמנת חוף הזהב האנגלו-הולנדית (אנ'), משלחת חוף הזהב ההולנדי של 1869–1870 (אנ'), ההסכמים האנגלו-הולנדיים של 1870–1871 (אנ')

בזמן שחוף הזהב ההולנדי החל להתפרק בערבוביה כאוטית, המצודות הבריטיות התגבשו לכדי קולוניה מאוחדת, בייחוד לאחר שרכשה בריטניה את המבצרים הדנים ב-1850. הנוכחות ההולנדית באזור הפכה במהרה ללא רצויה, ועד שלהי שנות ה-50 של המאה ה-19 החלו הכוחות הבריטים לרמוז על רכישת מצודותיהם, או התקדמות לקראת חילופי מבצרים, צעד אשר יהפוך את שתי הקולוניות למרוכזות יותר.

שיח על רכישה לא היה אפשרי בזירה הפוליטית בהולנד, ולפיכך החלו שני הצדדים לשקול את אלטרנטיבת חילוף המצודות. במסגרת אמנת חוף הזהב האנגלו-הולנדית (אנ') ב-1867, הועברו כל המצודות ממזרח לאלמינה לידי הבריטים, וכל המצודות ממערב לה לידי ההולנדים^[23].

החילוף התגלה כאסון עבור הצד ההולנדי, מאחר שבריתם ארוכת השנים עם אימפריית האשנטי לא מצאה את מקומה לצד אוכלוסיית שבט הפנטה, אשר נמצאה עתה בסמוך למצודות החדשות, ועדיין שמרה על נאמנות לבריטים.

ההולנדים גמרו אומר בדעתם לכנס משלחת אשר תצא לכיוון הבירה המקומית, קוואסי-קרום, בניסיון להרגיע את הרוחות, אולם באותו הזמן נוסדה קונפדרציית פנטה, אשר שמה לה למטרה לגרש את הכוחות ההולנדים יחד עם בני בריתם האשנטי מאלמינה, ובמהרה הקימה צבא אשר הגיע לשערי העיר במרץ 1868. אף על פי שהכוח נתפש כחזק דיו בכדי להטיל מצור ממושך שיביא לכניעתה, מאבקים פנימיים בין השבטים שהרכיבו אותו הובילו להסרת המצור במאי.

לבסוף נחתמה ביוני אמנה בין הקונפדרציה לשלטון העיר, אשר עיגנה את הסכמת ההולנדים לשמור על נייטרליות במקרה של מלחמה בין האשנטי לפנטה. אף על פי כן, המחסום מעל העיר לא הוסר, והמסחר בין ההולנדים לאשנטי צנח במהרה. ניסיונות לצרף את אלמינה לקונפדרציה נתקלו בהתנגדות עזה. ההולנדים שלחו בקשת עזרה למלך האשנטי, וצבאו הגיע למפתן העיר ב-27 בדצמבר 1869. כצפוי, מפקדי הכוחות הפגינו גישה עוינת כלפי יריביהם, בני הפנטה, והפכו כל פשרה בין שני הצדדים לבלתי אפשרית.

באותה העת, דחפו המאבקים שהתרחשו מעבר לים את השלטון בהולנד לקדם את העברת הקולוניה כולה לידי בריטניה בהקדם האפשרי. קורנליס נחטחלס, מאחרוני המושלים במושבה, ניסה לשכנע את תושביו למסור את העיר לידי הבריטים, אולם הדבר לא עלה בידו בשל נוכחות צבא האשנטי במקום, אשר אפילו עצר את נחטחלס למשך תקופה קצרה באפריל 1871.

בפברואר אותה שנה נחתמו ההסכמים האנגלו-הולנדיים של 1870–1871 (אנ'), אשר קבעו כי כל קולוניית חוף הזהב תסופח לאימפריה הבריטית בתמורה לסכום של כ-46 אלף גילדרים הולנדים. ב-6 באפריל 1872, לאחר אשרור ההסכם בפרלמנט, נמסרה אלמינה לידי בריטניה^[24].

ערכים מורחבים – המלחמה האנגלו-אשנטית השלישית (אנ')

כצפוי, בני האשנטי לא היו מרוצים מהעברת השלטון באלמינה לידי הבריטים, אשר היו בני בריתם של בני הפנטה. מלך האשנטי טען כי מסמך אלמינה, קרי התשלום ששילמו ההולנדים לשבטו מדי חודש בדמות שתי אונקיות זהב, הצביע על זכותם לשליטה במושבה. המצב החמיר ב-1873 לאחר שצבא האשנטי החל להתקדם לכיוון העיר במטרה לכבוש אותה. בצעד זה נפתחה המלחמה האנגלו-אשנטית השלישית (אנ'), ובריטניה פתחה בהפגזת המושבה ב-13 ביוני, מה שהוביל להחרבתה של העיר העתיקה, ובאופן ציורי סימל את תום העידן ההולנדי בחוף הזהב.

במהלך השלטון של חברת הודו המערבית ההולנדית בחוף הזהב, הרשות המבצעת בה הייתה הממשלה המקומית, ובראשה עמד אדם בכיר בדרגת דירקטור-חנרל, אשר לידיו הייתה נתונה מועצה המורכבת מקצינים קולוניאלים בכירים^[25]. מלבד סמכויותיו בתור השליט העליון של המושבה, פעל הדירקטור גם כמפקד הכוחות הצבאיים ביבשה ובים^[26], ובמשך זמן מה גם בתור קצין בית הדין^[27]. הדירקטור קיבל מנדט כפול הן מידי הסטאטן-חנראל והן מידי חברת הודו המערבית ההולנדית^[28].

בין השנים 1621–1637 שכנה הממשלה במצודת נסאו. עם כיבוש מצודת אלמינה מידי הפורטוגזים ב-1637, העבירה את מקום מושבה למבצר החדש, שם נותרה עד לאחרית ימיה^[29].

כאשר כבשו ההולנדים את לואנדה וסאו טומה מידי הפורטוגזים ב-1641–1642, הופרדו נחלותיה של חברת הודו המערבית ההולנדית לתחומי שיפוט של שתי ממשלות שונות. הממשלה באלמינה הייתה אחראית על ”גינאה וכל השטחים התלויים בה החל בקאבו טרס פונטס וכלה בקאבו לופז גונסלבס”, והממשלה בלואנדה על כל השטחים שמדרום לה. האי סאו טומה עבר לשליטת הממשלה בלואנדה למשך זמן מה, עד שמונה לו דירקטור נפרד. בעקבות הפיצול המשולש שונה שם התואר של שליט אלמינה ל”דירקטור-גנרל של החוף האפריקאי הצפוני”^[30]. כאשר איבדו ההולנדים את לואנדה חזרה לידי הפורטוגזים ב-1648, עברה השליטה בסאו טומה לידי הממשלה באלמינה, עד לכיבוש האי בידי הפורטוגזים בהמשך אותה שנה^[31].

עם הקמת חברת הודו המערבית ההולנדית השנייה ב-1675, הושבה המתכונת הממשלתית בחוף הזהב לכנה. כל האזורים תחת סמכותו של הדירקטור-חנרל הוגדרו מחדש בתור ”חופי אפריקה, החל מסיארה לאון, באופן בלעדי, עד לשלושים מעלות מדרום לקו המשווה, יחד עם כל האיים הנמצאים ביניהם”; תואר הדירקטור-חנרל שונה שוב ל”דירקטור חנרל של החופים האפריקאיים הצפוניים והדרומיים”; הגדרה זו טמנה בחובה חזקת בעלות על כל הטריטוריות האבודות אשר נכבשו בידי הפורטוגזים לאורך השנים, אם כי השינוי לא נעשה על מנת לדרוש חזרה את לואנדה וסאו טומה מידי הפורטוגזים, אלא רק בכדי להשליט סמכות על כל המסחר ההולנדי שנעשה באותם אזורים. מדיניות זו הייתה רלוונטית במיוחד לממלכת לואנגו (אנ'), ממנה רכשו ההולנדים כמויות גדולות של עבדים החל משנות ה-70 של המאה ה-17^[32]. עד לפירוקה הסופי של חברת הודו המערבית ההולנדית ב-1792, נותרו תואר הדירקטור-חנרל ותחומי שיפוטו ללא כל שינויים נוספים.

בהתאם להנחיית הממשלה ההולנדית מ-1722, נשלטה המועצה בידי הדירקטור-חנרל, אשר שימש בתור הנשיא שלה. תחתיו היו הפיסקאל, קצין שיפוטי בכיר אשר פיקח על ענייני הממשלה; האופרקופמן, הסוחר הבכיר; ולבסוף האופרקומיס, נציבים שונים מרחבי הקולוניה, בעיקר מפקדי המצודות. בין השנים 1746–1768 שונה מבנה המועצה כך שלקבוצת הנציבים צורפו גם מספר קצינים בכירים, ביניהם האקוויפג'ימייסטר, שר העבודה; הבוקהאודר-חנרל, הכלכלן; והואנדריג, נושא הדגל. מספר בכירים הוסרו מהרכב המועצה ב-1768, והוחזרו שוב ב-1784 לאור פרוץ המלחמה האנגלו-הולנדית הרביעית (אנ')^[33].

חוף הזהב ההולנדי עבר לשליטת מועצת הקולוניות של איי הודו המערביים ב-1791, זמן-מה לפני פירוקה הסופי של חברת הודו המערבית. בשנים הראשונות לא השתנה כמעט דבר, והמדיניות הארגונית הקודמת נותרה על כנה^[34].

ניצני השינוי החלו להופיע כאשר החליפה הרפובליקה הבטאווית את הרפובליקה ההולנדית ב-1795, וממשלת חוף הזהב שונתה על פי רפורמה חדשה, אשר גובשה באופן סודי ב-12 במאי 1801. תפקיד הדירקטור-חנרל שונה לגוברנור-חנרל, והמועצה פוצלה לשתי מועצות נפרדות, קטנה וגדולה. המועצה קטנה הייתה אחראית על ענייני היומיום של ממשלת הקולוניה והורכבה מהגוברנור-חנרל וכמה משריו. חברי המועצה הקטנה, יחד עם נציגים מהמצודות השונות של הקולוניה, אשר הגיעו אחת לשלושה חודשים, הרכיבו את המועצה הגדולה^[35].

ההרכב הממשלתי שונה שוב כאשר ממלכת הולנד הנפוליאונית החליפה את הרפובליקה הבטאווית ב-1806. לפי צו מלכותי שהכתיב נפוליאון השלישי, מלך הולנד, משרד הגוברנור-חנרל הורד בדרגה לקומנדנט-חנרל, והמבנה הארגוני שונה שוב^[36].

שינויים נוספים המשיכו לבוא עם הקמת ממלכת ארצות השפלה ב-1815 וביטול העבדות. הממלכה החדשה רקמה תוכנית לשנות את חוף הזהב לקולוניה מצליחה בעלת כלכלה המבוססת על מטעים. לשם כך קיבל המושל החדש, הרמן וילם דנדלס, מנדט חופשי ותקציב גדול מידי ממשלת הולנד, אולם הפרויקט נעצר עם מותו הפתאומי ב-1818^[37].

משנותרה הקולוניה ללא מנהיג בעל חזון, נחתכו כל תקציביה. אסדרה חדשה שנקבעה ב-1 בנובמבר 1819 הפחיתה את תקציב המושבה למינימום הנחוץ כדי שתוכל להתקיים, פיטרה את כל הקצינים שלא נמצאו נחוצים, ושחררה את העבדים המעטים שנותרו בה. כמו כן, הורד משרד הגוברנור-חנרל לדרגת קומנדר, קרי מפקד^[38]. משרדי הנהלת החשבונות, הפיסקאל, המזכירות, הגזברות וההנהלה, אוחדו לכדי משרד אחד, אשר באופן מוזר קיבל את השם המאוחד של כל קודמיו ”בוקהאודר פיסקאל סקרטאריס קאסיר אנ דורוארדר”^[39].

כאשר החלו ההולנדים לגייס חיילים לצבא איי הודו המזרחיים מבין האפריקאים המקומיים, התחזק מעמד הממשלה בשנית, ולפי צו מלכותי שהוצא ב-23 במרץ 1838, קודם משרד הקומנדר חזרה לדרגת גוברנור, וקיבל תקציב נוסף להקמת משרדי שרים נוספים, זאת במטרה להפוך את ממשלת הקולוניה ליעילה יותר. המבנה הארגוני עצמו עבר רפורמה ב-1847, אשר כללה הקמה בית דין לצדק, גוף נפרד ממועצת השליט, אף על פי שמשרות מסוימות נחלקו בין שני המוסדות. כמו כן שונה שמו של משרד הפיסקאל, שבתחום אחריותו נכללה הפרקליטות, לקצין הצדק^[40]. בשלהי שנות ה-50 של המאה ה-19 שונתה החלוקה המנהלתית של תחומי השיפוט בקולוניה ממצודות למחוזות, כך שהנציב אשר מונה לכל אזור שלט לא רק במבצר בו ישב, אלא גם באדמות שסבבו אותו^[41].

אף על פי שבעת המודרנית מקושר שמה של הקולוניה בעיקר לסחר האטלנטי בעבדים, לא הייתה זו הסיבה שבגינה הגיעו ההולנדים לחוף הזהב מלכתחילה. המשאבים שלכדו את עיניהם עם הגעתם לחוף במאה ה-17 היו בעיקר זהב, שנהב ופלפל^[3]. לדבריו של הגאוגרף יוהנס דה לאט, חברת הודו המערבית שינעה סחורות בשווי של כ-14 מיליון גילדרים לרפובליקה הולנדית עד ל-1637, כאשר המשאב הדומיננטי ביותר ביניהן היה זהב^[42].

מצב זה השתנה בעקבות הכיבוש ההולנדי של ברזיל, החל מ-1630 והלאה; באותן שנים הפכו העבדים לצורך חיוני עבור הישרדותה הכלכלית של הקולוניה האמריקאית^[43]. במקרה מסוים, הנחתה חברת הודו המערבית את ניקולס ואן איפרן, אחד ממושלי חוף הזהב המוקדמים, לספק לכוחות ההולנדים בברזיל כמות גדולה של עבדים; אף על פי שב-1636 הצליח איפרן להעביר כאלף עבדים לאמריקה ממצודת נסאו, החליטו אנשי החברה שעל מנת להבטיח אספקה קבועה של כוח אדם, יהיה עליהם לכבוש את מצודת אלמינה מידי הפורטוגזים. לאחר שהצליחו לעשות זאת ב-1637, החל המסחר בחוף הזהב להתמקד בעבדות. מנהלי החברה, אשר לא חשו מרוצים מהמצב, מאחר שהפריע לשוק הזהב הרווחי שפעל בחוף, ניסו להעביר אותו לחוף העבדים, בו היו להם תחנות מסחר המיועדות לכך, אשר אוישו ב-1640^[44].

כיבושה של ברזיל חזרה לידי הפורטוגזים לא הפריע לסחר העבדים ההולנדי^[45], מאחר שב-1662 חתמו על מסמך האסיאנטו דה ניגרו (אנ') עם האימפריה הספרדית, בו התחייבו לספק עבדים לאמריקה הספרדית, הבטחה אותה מילאו בעיקר דרך תחנת המסחר בווילמסטאד^[46]. כמו כן, ב-1664 כבשו מידי הבריטים את סורינאם, ושקלו להפוך את ברביס ואסקיבו לקולוניות המבוססות על עבודת פרך של עבדים^[47].

באותה העת, ניסו ההולנדים במערב אפריקה לחזק את אחיזתם סביב שוקי הזהב באמצעות בניית מצודת ראוחאוור בעומק הארץ, סמוך לנהר אנקוברה, אולם לאחר שהותקפה ונשרפה עד היסוד ב-1660, החליטו להשאיר את עבודת ההפקה בידי המקומיים. בראשית המאה ה-18 צנחה אספקת הזהב במידה ניכרת בשל מלחמות שבטיות בין התושבים המקומיים. אף על פי שניצחונם של בני האשנטי בקרב פייאס ב-1701 עזר לבסס את ההגמוניה שלהם באזור, נדרשו מספר שנים נוספות בכדי להרגיע את הרוחות בטריטוריות החדשות שנכבשו. מבחינה כלכלית, הייתה זו השנה הגרועה ביותר עבור שוקי הזהב בכל ההיסטוריה ההולנדית, לאחר שבסופה הגיעו לשפל כלכלי אשר הסתכם בייצוא זהב שנתי בשווי של כ-178 אלף גילדרים^[48].

בזמן שהדרישה לזהב המשיכה לצנוח, שוקי העבדים שגשגו לכדי שיאים שטרם נראו; הדבר נבע ככל הנראה מהמלחמות שניהלו בני האשנטי, אשר נהגו לערוך פשיטות עבדים (אנ'), ולחטוף את התושבים המקומיים כחלק משלל המלחמה שלהם. לשם השוואה, בין השנים 1693–1701 הועברו כ-1,522 עבדים מאלמינה לאמריקה, ממוצע של כ-169 עבדים בשנה, בעוד שבין השנים 1702–1704 הועברו כ-1,213 עבדים, ממוצע של כ-404 בשנה^[49].

זולת היצע העבדים הרחב, החלה לגדול גם הדרישה מצד הכתר הספרדי. בין השנים 1660–1690 היו אחראיות תחנות המסחר ההולנדיות באפריקה, וביניהן גם אלו שפעלו מתוך חוף העבדים, ארגן וסנגמביה (אנ'), לשליש ממספר העבדים שהועברו לאורך האוקיינוס האטלנטי^[50]. בחוף הזהב, ניסה המושל וילם דה לה פלמה להפוך את המסחר ליעיל יותר, ולהגביר את תפוקת העבדים שנשלחו לאמריקה; עבור מטרה זו אף שלח את הסוחר הראשי, יאקוב ואן דן ברוק, לתחנת המסחר אובידה שבחוף העבדים, בתור מיופה כוחו^[51]. דה לה פלמה היה ידוע בשל אישיותו הנוקשה, ולעיתים קרובות נכנס למאבקי כוח עם סוחרים ומנהיגים אפריקאים. הוא התפטר מתפקידו ב-1705, אולם מת בטרם הספיק לשוב להולנד^[52]. מחליפו, פיטר נויטס, השקיע את מירב מאמציו בהחייאת שוק הזהב^[53]. בסך הכל, נאמד מספר העבדים אשר חלפו תחת ידיים הולנדיות בכחצי מיליון.

כאשר תם תוקפו של המונופול המסחרי שקיבלה חברת הודו המערבית מידי הפרלמנט ב-1730, הפכה חברת המסחר מידלבורג (אנ') לספקית העבדים העיקרית^[54].

עם חתימת אמנת סחר העבדים האנגלו-הולנדית (אנ') ב-1814, נעצרה בהדרגה פעילותם של כל שוקי העבדים בהולנד ובקולוניות המסופחות לה. בשל כך חטפה כלכלת חוף הזהב פגיעה אנושה, מאחר שמאז ראשית המאה ה-18 התבססה בעיקר על הרווחים שהפיק לה סוג מסחר זה. מספר ניסיונות שנעשו על מנת להקים אחוזות מטעים ומכרות זהב בקרבת החוף הסתיימו בכישלון מוחלט.

בין הניסיונות הראשונים בלטו מאמצי בניו של הגוברנור-גנרל הרמן וילם דנדלס, אשר ניסו להקים אחוזת מטע בשם אורניה דחראט, קרי השחר הכתום, בסימבו^[55]. דנדלס עצמו ניסה לרכוש שלוש מאות עבדים מקומאסי, אשר היו אמורים להרוויח את חירותם לאחר שיעבדו במטעיו^[56]. שני הפרויקטים נכשלו^[57].

לאחר הכישלון שחוותה עם מצודת ראוחאוור, ניסתה הממשלה הקולוניאלית בין השנים 1845–1850 להקים מכרה זהב בקרבת החוף, ורכשה חלקת אדמת מידי המנהיג המקומי. ב-1845 הוציאה משלחת שבראשה עמד דירקטור, יחד עם שלושה מהנדסים ותשעה עובדי כפיים; כולם מתו לאחר שנדבקו במחלות טרופיות, למעט הדירקטור ואחד המהנדסים, אשר עזבו את המשלחת ושבו לאירופה^[58]. ניסיון נוסף שנערך ב-1847 נכשל גם הוא, לאחר שאחד עשר מתוך שלוש עשר חברי המשלחת השנייה מתו. עד ל-1850, ויתרה הממשלה ההולנדית על הפרויקט^[59].

במקרה אחר, נעשה ניסיון להקים מטע כותנה מחוץ לכותלי אלמינה, ובעל מקצוע ברזילאי בשם לה רושה ויארה הובא לחוף הזהב במיוחד לשם כך. בשל היחס הקשה שספגו עובדי המטע, לא עלה בידו של ויארה למשוך פועלים נוספים, והמטע דעך במהרה^[60]. ניסיון להקים מטע טבק בגני הממשלה שבאלמינה ב-1848 לא צלח בשל מצבה הרעוע של האדמה^[61]. מטע טבק מוצלח יותר הוקם בסימבו, אך התפרק במהרה לאחר שנטשו כל העובדים את המקום^[62].

שתי אחוזות המטע היחידות שהתפרסמו בהצלחתן היו מטע לפולי קפה אשר הוקם באקרופונג בידי מיסיונרים מבזל, ומטע פולי קפה נוסף שהוקם בקרבת אקרה, והיה שייך ליזם מולאטי בשם לוטרודט, אשר עדיין החזיק בידיו עבדים^[63].

אלמינה נחשבה לעיר הגדולה ביותר בחוף הזהב עד להחרבתה בידי הבריטים ב-1873, אף יותר מאקרה וקומאסי. במאה ה-18 נאמדה אוכלוסייתה בין 12 ל-16 אלף תושבים, ובמאה ה-19 בין 18 ל-20 אלף. עם זאת, מרביתם לא היו אירופאים, ולמעשה, לכל אורך המאה ה-18, המספר הגדול ביותר של עובדי חברת הודו המערבית אשר שהו בחוף הזהב בכל זמן נתון, הגיע בשיאו לכ-377 קצינים בלבד, זאת לפני שצנח ל-20 במאה הבאה.

האוכלוסייה באלמינה הורכבה בעיקרה, אפוא, מתושבים מקומיים אשר הגיעו מכל מערב אפריקה בכדי לנסות את מזלם. כמו כן שהה בעיר ריכוז גדול של עבדים, אשר היו שייכים ברובם לבני האקאן. הקבוצה השלישית בגודלה הייתה מגזע מעורב, קרי התערובת שנוצרה בעקבות יחסיהם של אנשי חברת הודו המערבית והנשים האפריקאיות שחיו באזורי החוף. צאצאיהם נתפשו לרוב כממזרים, ונקראו בפי ההולנדים בשם טפואיג'רים, היות שצבע עורם הזכיר להם את זה של האינדיאנים. צו שהוצא ב-1700 בידי הגוברנור-חנרל, קבע כי עובדי חברה השבים להולנד היו מוכרחים לקחת את ילדיהם עמם, או לשלם לקולוניה עבור חינוכם הנוצרי. למטרה זו אף נוסד בית ספר מיוחד באלמינה.

על אף כן, מספר מקרים יוצאי דופן התקיימו במקרים של בני הגזעים המעורבים. אישים מסוימים אשר נחשבו לעיתים לאירו-אפריקאים בשל מעמדם, הפכו בהמשך חייהם לסוחרים עשירים. הבולט ביותר מביניהם היה יאן ניזר (אנ'), אשר ביקר באירופה מספר פעמים, ואף סחר באופן ישיר עם חברות אירופאיות ואמריקאיות. קבוצה נוספת שזכתה ליחס חריג הייתה הוראיבורחרים, קרי האזרחים החופשיים. אנשים אלו זכו לאותן זכויות כמו האירופאים, כולל הזכות להחזיק בחרב, ואף עבדו במשרות זוטרות שונות במנהלת המצודה. במאה ה-19 שלחו חלק ממשפחותיהם את ילדיהם לרכוש השכלה באירופה.

לאחר הכרזת העצמאות האינדונזית ב-1949 היגרו מרבית הבלנדה היתאם (אנ') להולנד, מאחר שעבדו בתור חיילים עבור הצבא המלכותי ההולנדי של איי הודו המזרחיים. מלבדם, לא זכתה ההיסטוריה של חוף הזהב ההולנדי לאזכורים רבים במאה ה-20, וכמעט שנשכחה. מצב זה השתנה מעט עם יציאתו לאור של ספרו של ארתור ג'פין (אנ'), שני הלבבות של קוואסי בואצ'י, ב-1997; הפרסום הרב לו זכה הספר חשף כי ראשו של מלך בני שבט האהנטה נלקח להולנד לאחר הוצאתו להורג ב-1838, ועדיין נמצא בחזקת הפקולטה הרפואית של אוניברסיטת ליידן. הראש הוחזר לידי השגריר הגנאי בטקס שנערך ב-23 ביולי 2009^[64].

ביום השנה השלוש מאות להיווסדות הקשרים הדיפלומטים שבין הולנד לגאנה, אשר נחגג ב-2002, הגיעו נסיך הכתר ההולנדי, וילם-אלכסנדר ואשתו מקסימה, לביקור רשמי בגאנה בין ה-14 ל-17 באפריל. בחודש יוני אותה שנה הגיע מלך בני האשנטי לביקור דומה בהולנד^[65][66]. המאורע המדויק שמציין יום השנה הוא שליחת הדיפלומט ההולנדי דיוויד ואן נינדל (אנ') לאימפריית האשנטי ב-1701, לאחר שהפכה לכוח הדומיננטי בחוף הזהב כאשר הביסה את בני הדנקירה בקרב פייאס.

השרידים ההולנדים האחרונים שנותרו בחוף הזהב, למעט המצודות והמבצרים הניצבים לאורך רצועת החוף, הם שמות משפחה אשר הושאלו בידי צאצאיהם של הסוחרים ההולנדים ונשותיהם האפריקאיות. בוסמן, למשל, הוא אחד משמות המשפחה הנפוצים ביותר בגאנה, ומקורו בסוחר העבדים ההולנדי, וילהם בוסמן (אנ'). שמות שכיחים אחרים הם ברטלס, ואן דייק, ודה ויר.