חוליקאת
חוליקאת (בערבית: حليقات) היה כפר ערבי[1] ששכן במישור החוף הדרומי, בצד כביש 232 (היום בין צומת גבעתי לשדרות), צפונית לחלץ של היום.
 | |
| מדינה / טריטוריה |  פלשתינה |
|---|---|
| תאריך ייסוד | המאה ה-19 |
| תאריך נטישה | 13 במאי 1948 |
| קואורדינטות | 31°35′53″N 34°38′59″E / 31.59805556°N 34.64972222°E |
  | |
הכפר קם במאה ה-19 על חורבות יישוב צלבני בשם הליקאת. רוב התושבים חיו בעוני בחושות של בוץ ותבן. בתקופת המנדט הבריטי השתייך הכפר לנפת עזה ועל פי סקר הכפרים 1945 בארץ ישראל מנה 420 נפשות.[2]
באזור חוליקאת שכנו שלושה כפרים עוינים לאוכלוסייה היהודית, כאוכבה (כיום כוכב מיכאל), ברייר (ליד ברור חיל), וחוליקאת. בזמן המאורעות שקדמו למלחמת העצמאות הטרידו הכפרים את התנועה היהודית על הכביש לנגב, וחסמו אותו בעזרת תעלות ומחסומים. מתנדבים מצריים חמושים השתכנו במבנה האבן היחיד באזור, בניין בית-הספר ששירת את הכפרים, שהיה ממוקם כחצי ק"מ צפונית מזרחית לברייר במקום בו ניצבת כיום אנדרטה לגדוד 54 של גבעתי.
במהלך מבצע ברק שנערך לפני הכרזת מדינת ישראל בציפייה לפלישת צבאות ערב, כבשו חטיבת גבעתי וחטיבת הנגב יישובים ערביים בדרום הארץ והניסו את תושביהם. ב-13 במאי 1948 כבש הגדוד השני של חטיבת הנגב את שלושת הכפרים. ראשית נכבש מבנה בית-הספר. המתנדבים המצריים שהשתכנו בבניין הופתעו ונפגעו ברובם, תושבי הכפר נמלטו צפונה לכיוון מג'דל (אשקלון של היום) והכפר הועלה באש ונבזז[3]. אחרי כיבוש ברייר נוצלה ההצלחה ונתפסו הכפרים חוליקאת וכאוכבה.
בגבעות ליד חוליקאת שכן עד תום המנדט הבריטי בארץ ישראל מתחם צבאי בריטי. במהלך מלחמת העצמאות ניטשו במשלטי חוליקאת הסמוכים לכפר קרבות עזים בין כוחות צה"ל לכוחות הצבא המצרי, שהסתיימו בכיבוש המשלטים על ידי צה"ל במבצע יואב.
בתום מלחמת העצמאות נהרסו מבני הכפר על ידי צה"ל, וסמוך לו הוקם מושב חלץ.
נפט
ערך מורחב – שדה הנפט חלץ
בשנת 1947 נערך באזור הכפר קידוח נפט, על ידי החברה לפיתוח נפט בארץ ישראל[4]. בשדות המושב החלה בשנת 1955 הפקת נפט משדה נפט שעורר תקוות רבות, אך התברר כקטן.
