זיכרון דברים

מבחן גמירות הדעת (intent) בודק אם בעת כתיבת החוזה הייתה הסכמה של הצדדים להתקשר בקשר חוזי מחייב. עניין החתימה אינו מקודש, שכן יכולה להיות גמירות דעת גם ללא חתימה. אך ללא ספק חתימה מהווה הוכחה לגמירות דעת. פסיקות בית המשפט נותנות קווים מנחים נוספים התורמים להחלטה בדבר גמירות דעת:

• תחילת ביצוע החוזה. כך למשל, העברה של מקדמה בהסכם מכירת רכב.
• אקט פורמלי במעמד חגיגי, כגון הרמת כוסית או תקיעת כף.

כמו כן, נקודות עקרוניות בחוק החוזים חייבות להתקיים:

• חתימה על ידי בני סמכא כשירים משפטית המייצגים את עצמם או את הגוף המשפטי שבשמו הם פועלים.
• העדר התניה המתנה את ביצוע ההסכם.^[3]

מבחן המסוימות (specificity) קובע כי הפרטים החשובים והעקרוניים הנוגעים לחוזה צריכים להיות מצוינים בו. כך למשל, נושאים כגון תיאור נשוא החוזה, מחיר ומיקום חייבים להופיע. בית המשפט קבע בעבר כי חסרונו של תיאור הנכס (במקרקעין למשל, מדובר בכתובת מדויקת, או לחלופין מספר חלקה) הוא עילה לקביעת חוסר תקפותו של ההסכם.^[4]

על מנת לעגן את ההסכמות שנוצרות בזמן משא ומתן, ללא מתן התחייבות, יש להוסיף סעיף המסייג את ההסכמות ומתנה את ביצוע הכתובת בזיכרון הדברים בחתימה על חוזה מלא. למשל "מסמך זה מתאר את ההסכמות בין הצדדים, אך אינו מחייב אלא ישמש בסיס להסכם סופי שייחתם בעתיד". לחלופין, ניתן לקבוע מנגנון פיצוי מוסכם, למקרה שאחד הצדדים מבקש שלא לקיים את ההסכם.^[5]

ככל חוזה העוסק במקרקעין, גם זיכרון הדברים העוסק במקרקעין כפוף לסעיף 8 לחוק המקרקעין הדורש מסמך כתוב. החתימה על זיכרון דברים בנושא מקרקעין היא בעייתית גם מהטעם שבהיותו מחייב הוא כפוף לחובת דיווח לרשויות המס, ואי דיווח בזמן עלול לגרום להליכים משפטיים ולקנסות.