זיהוי גופות

שיטות זיהוי מדעיות מסורתיות פותחו בסוף המאה ה-18 וה-19 אשר אפשרו לחוקרים משפטיים לזהות גופה ללא זיהוי פורמלי. שיטות אלו כללו ניתוח שיניים, אנתרופומטריה וטביעות אצבע. רפואת שיניים משפטית שימשה לראשונה בשנת 1776 את פול רוויר, שזיהה את החייל שנהרג ג'וזף וורן על פי שיניו.^[5] האנתרופומטריה הוצגה לראשונה בשנת 1879 על ידי אלפונס ברטיון, שפיתח את מערכת ברטיון המבוססת על מדידות פיזיקליות.^[6]

טכניקות זיהוי מדעיות מודרניות החלו להתפתח החל מסוף המאה ה-20 בעקבות התקדמות הטכנולוגיה והמחקר בתחומים אחרים. שיטות אלו כללו ניתוח של הדפסים שונים של העור ופרופיל DNA. מדעני זיהוי פלילי הבינו שיש יותר בעור מסתם טביעות אצבע, ושהשימוש בטביעות כף היד והאוזניים יכול אף הוא לסייע בתהליך הזיהוי.^[7] אלק ג'פריס היה החוקר המשפטי הראשון שהשתמש בניתוח DNA למטרת זיהוי גופה בשנת 1984.^[8] מאז, בדיקת DNA הפכה פופולרית בתחום הזיהוי הפלילי.^[8]

במקרים רבים, אנשים שמתו בזמן שירות בצבא נותרו בלתי מזוהים ובמקרים רבים אף נקברו כאלמונים. דבר זה נובע מצורות המוות ומקומות המוות הלא שגרתיים בסביבה הצבאית.^[9] גופות של חיילים לא מזוהים מוחזרים לארצם שם נעשות בדיקות מחודשות לזיהויים.

בצה"ל, זיהוי חללים הוא באחריות הרבנות הצבאית. פקודות מטכ"ל קובעות כי במקרים בהם לא ניתן לבצע זיהוי על פי היכרות אישית, תפנה הרבנות לקבלת חוות דעת מומחים כגון מומחי מז"פ או למפקדת קצין הרפואה הראשי, שבאחריותה פעולות הזיהוי הרפואי.^[10]

במלחמת חרבות ברזל, היה עומס רב על המרכז לזיהוי גופות במחנה שורה שליד רמלה, המשמש לרוב לזיהוי גופות חיילים, ואליו הועברו גם גופות אזרחים שזיהוין באחריות משטרת ישראל. בשל העומס, נוצרו עיכובים בזיהוי חללים, קביעת מותם והודעה למשפחות.^[11]

אנתרופומטריה כוללת בחינה של גודל, משקל וממדים של גוף. ניתוח של ההיבטים הפיזיים יכול להקל על זיהוי אפשרי לפני כל הליכים מדעיים נוספים שיתרחשו. זה יכול להפחית הוצאות מיותרות שיושקעו בטכנולוגיה מדעית. אם התוצאות מבדיקות אנתרופומטריות אינן מספיקות, השיטות המדעיות הללו מופעלות על מנת להגביר את דיוק תהליך הזיהוי.^[12]

העור מספק לחוקרים משפטיים דרכים לזהות גופה.

לעור מגוון הדפסים ייחודיים לכל אדם. טביעות אצבע הן הצורה הנפוצה והמוכרת ביותר בתהליך זיהוי הגוף.^[13] הניתוח של טביעות כף היד דומה לזה של טביעות אצבע. עם זאת, הם גם מספקים מידע על היד הדומיננטית והגיל של הפרט, ששניהם אינדיקטורים מרכזיים לזהות. היד בעלת ההדפסים הפגועים יותר מוצעת להיות היד הדומיננטית של אדם בגלל השימוש התכוף יותר בה. גודל היד של אדם יכול להצביע על טווח הגילאים האפשרי של אדם. ניתן להעריך טביעות אוזניים גם בתהליך זיהוי הגוף. הדפסת אוזניים היא השיטה הפחות נפוצה לניתוח הדפסה בשל אופייה הגמיש של האוזן. הדיוק של הדפסי עור יכול להיות מושפע ממגוון גורמים חיצוניים, כגון טמפרטורה, לחות, זמן ו"נשירה טבעית של העור".^[14] רכיבים אלו נחשבים כאשר משתמשים בהדפסי עור כצורה של זיהוי. אם יש ספק, יתקיים מחקר מדעי נוסף.^[15]

בעור יכולים להיות פגמים שעוזרים לזהות גוף, כולל צלקות, כתמי לידה, קעקועים, שומות ואקנה. טבעם ומיקומם של פגמים אלו הם ייחודיים אצל כל אדם.

הידרדרות העור לאורך זמן ברורה פיזית לעין. לאדם צעיר ובכושר יש בדרך כלל עור מוצק ועבה. עם זאת, כאשר אנשים מזדקנים, במיוחד בשנות ה-60 וה-70 לחייהם, העור שלהם מתחיל להידלדל. מראה העור של האדם יכול להוות אינדיקטור לגילו, שהוא מאפיין משמעותי של זהותו של אדם. חשיפה לשמש ובחירות אורח חיים הם גורמים נוספים שחוקרים משפטיים לוקחים בחשבון לצד הגיל בעת ניתוח מראה עורו של אדם.

המין משפיע גם על תפיסת העור של האדם. מבנים תרבותיים וחברתיים נפוצים יכולים להשפיע על קביעת המין של חוקר משפטי. אלה כוללים את הציפיות משיער הפנים והגוף ואת אורך הציפורניים. גורמים אלו משמשים יחד עם שיטות זיהוי מדעיות אחרות.

הגזע של אדם יכול לשמש גם כאינדיקטור לזהות. צבע העור של האדם הוא מזהה ויזואלי של הגזע שלהם. הנחות אלו מתחזקות על ידי מסמכי זיהוי תומכים ושיטות מדעיות אחרות.

ערך מורחב – רפואת שיניים בזיהוי פלילי

בדיקת שיניים היא שיטה לזיהוי גוף הכוללת השוואה בין רישומי שיניים לפני המוות לאחר המוות, כגון צילומי רנטגן.

הלסת מנותחת כדי לזהות חריגות בשיניים או מחלות כלשהן.^[16] בתרחיש שבו טביעות עור אינן מסוגלות לסייע בתהליך הזיהוי, ניתן להיעזר בבדיקת שיניים.^[17] פעמים רבות משמש זיהוי השיניים לזיהוי גופות שרופות. הצלחת הזיהוי הדנטלי יכולה להיות מוכתמת אם הפרט עבר חוויה טראומטית פיזית שגרמה לנזק לשיניים וללסתו.^[18] בתרחיש זה, זיהוי DNA משמש בתהליך זיהוי הגוף.

אלק ג'פריס ידוע בתור "האב המייסד של זיהוי ה-DNA".^[8] הוא המציא את פרופיל ה-DNA בשנות ה-80 כדי לסייע בתהליך זיהוי הגוף.^[8] מאז התקדמה שיטת הקלדת ה-DNA במדעי המשפט והתפתחו טכניקות רבות לזיהוי סמני מיקרו-RNA בנוזלי הגוף.^[19] ניתוח DNA כולל השוואה של פרופילי DNA ודגימות DNA.^[20] חוקרים משפטיים מנתחים את השפעת הזמן והרגישות על הופעת המיקרו-RNA כאשר הם קובעים עד כמה ניתן לזהות אותם בנוזלי גוף שונים. הנוזלים המשמשים לרוב בתהליך זיהוי ה-DNA הם דם וסת, דם ורידי, זרע, רוק והפרשת נרתיק.^[21]

תהליך פרופיל ה-DNA כולל מיצוי DNA, כימות DNA ושימוש בטכנולוגיית PCR.^[20]

ניתן להפיק DNA ממגוון דגימות, אך במקרים של זיהוי גוף הם נתקלים בעיקר בשרידים ובשיניים של בני אדם, העמידות בפני נזקים ופירוק יותר מאשר שיער, דם ורקמות גוף.^[22]

יש לכמת את ה-DNA המופק כדי "להבטיח שהכמות האופטימלית של תבנית DNA מתווספת ל-PCR".^[20] PCR, Polymerase שרשרת, היא הטכנולוגיה המשמשת לצורך העתקת DNA מסוים במבחנה.^[23] שיטה זו כוללת שלושה שלבים; דנטורציה, חישול, הרחבה.^[24]

סמני DNA משמשים לזיהוי מאפייני DNA ספציפיים המאפשרים את ההבחנה בין פרטים שונים.^[25] סמנים אלה מנותחים על ידי מדעני זיהוי פלילי בעת זיהוי גופה לא ידועה. סמני DNA הם גנוטיפ או פנוטיפ.^[20]

רצף הדור הבא (NGS) היא שיטת זיהוי הגוף העדכנית ביותר בתחום הגנטיקה. הצלחת התהליך נובעת מהיכולת שלו "למקד למספר גדול יותר של אמפליקונים של PCR בבדיקה אחת".^[20]

גנאלוגיה גנטית שימשה לזיהוי אנשים שנפטרו, חשודים לא ידועים וכן פרטים חיים.

שיטה זו משתמשת ב-Genomics, בטכנולוגיות של מסד נתונים ממוחשב, בגנאלוגיה ולבסוף בפרופיל DNA פורנזי כדי לזהות אדם לא ידוע. הם מתחילים בקביעת פרופיל ה-DNA של הפרט באמצעות Single Nucleotide Polymorphisms (SNPs) אשר מועלים לאחר מכן למסד נתונים אחד או יותר של DNA המסוגלים להתאים קרובי משפחה.

כמה מסדי נתונים נפוצים כוללים מסדי נתונים GEDmatch, FamilyTreeDNA (FTDNA) ו-D2C. ברגע שקרוב משפחה מזוהה, קרובי משפחה קרובים יותר טובים יותר (בן דוד שלישי או קרוב יותר), לאחר מכן יכולים גנאלוגים לקבוע את אילן היוחסין באמצעות מידע זמין לציבור, כגון תעודות לידה, תעודות פטירה, תעודות נישואין ועוד. במקרים של אנשים שנפטרו, הדבר נעשה בדרך כלל באמצעות בדיקת קרבה עם קרוב משפחה חי.^[26]

• אנתרופולוגיה משפטית

• שמעון פרצ'יק, "זיהוי החללים בצבא הגנה לישראל", המעין, גיליון 247, תשרי תשפ"ד, עמ' 187-223.^[27]