זוז

מקור המילה באכדית, zuzu. הוא נזכר במכתבי יב, במגילות מדבר יהודה, במשנה ובתלמודים.

יש עדות כי ״זוז״ היה שם כללי לכמה סוגים של מטבעות,^[1] הן של כסף והן של זהב.^[2] אולם ערכו של הזוז בתקופת המשנה היה רבע השקל המקראי (הסלע מזמן המשנה) כאשר פועל היה משתכר בין 3 ל4 זוז ביום (תלמוד בבלי בבא מציעא עו.). הזוז מופיע לעיתים קרובות במשנה. למשל במסכת כתובות נקבע ש"המשיא את בתו לא יפחות לה מחמישים זוז", ובמסכת פאה נקבע "מי שיש לו מאתיים זוז לא יטול לקט, שכחה, ופיאה, ומעשר עני". הוא היה עשוי כסף טהור. על שמו המעה נקראת בארמית "דנקא" - שישית, של הדינר.

בתלמוד הבבלי משמש הזוז לציון הדרכמה הסאסאנית. צורת הריבוי "זוזֵי" משמשת גם עבור כסף באופן כללי, לדוגמה: "רב כהנא יהב זוזי אכיתנא" (רב כהנא השקיע כסף בפשתן; בבא קמא קג ע"א).

"תרֵי זוּזֵי" - שני זוזים - הם המחיר ששילם האב עבור הגדי בפיוט הפסח הידוע חד גדיא.