השרפה הגדולה של רומא
השרפה הגדולה של רומא הייתה שרפה שהחלה בליל 18 ביולי 64 בחנויות הצפופות של שדה מרס.[1] מאחר שמרבית בתי האזור היו עשויים עץ, התפשטה השרפה במהירות, ונמשכה כ-9 ימים.[2] מתוך 14 רובעי רומא, האש החריבה עד היסוד 3 מהם, פגעה קשות ב-7 רבעים נוספים והותירה 4 בלבד ללא פגע.[3] האש שרפה לחלוטין את ארמונו של הקיסר נירון, וכן את מקדש וסטה.
היקף השרפה
היקפה של השרפה שנוי במחלוקת בקרב ההיסטוריונים. טקיטוס מציין כי השרפה נמשכה שישה ימים[3] (טקיטוס עצמו היה בן 9 בעת השריפה). היסטוריון מתקופה אחרת, פליניוס הזקן, בספרו "תולדות הטבע", אינו מזכיר את השרפה אלא בדרך אגב (הוא מזכיר בספרו עצים ששרדו את השריפה).
סווטוניוס[4] וקסיוס דיו,[5] מציינים שנירון שר את "בזיזת איליום" בעודו צופה בשרפה, אולם טקיטוס[6] מציין שנירון שהה באנטיום בעת השרפה ושהייתה זו שמועה שהתרוצצה, שבעיצומה של השרפה הוא הופיע ושר על חורבן טרויה. בשפות אירופיות שונות זהו המקור לביטוי "ניגן בכינור בעוד רומי בוערת", שמשמעותו אסקפיזם – וחוסר התייחסות למציאות המרה.[7]
תוצאות השרפה
טקיטוס מציין כי נירון שב לרומא מיד לאחר השרפה, ושילם מכיסו על שיקום העיר, פתח ארמונותיו על מנת לשכן את תושבי העיר שנותרו חסרי בית, ודאג לאספקת מזון לתושבים.[6]
השרפה פתחה בפני נירון הזדמנות לבנות מחדש את העיר, והוא שינה את תקנות הבנייה (אסר על בנייה לגובה העולה על 4 קומות), הורה על בנייה באבן במקום בעץ, הרחיב את רחובות העיר, וכן הקים לעצמו ארמון חדש – הדומוס אוראה ("בית הזהב").
רדיפות הנוצרים
לא ידועה סיבת השרפה. טקיטוס מציין בספרו שבקרב תושבי רומא רווחה האמונה שהשרפה התרחשה על פי צו. כדי לְהָזֵם את השמועה ולשפר את דעת הקהל שנטתה נגדו, הדביק נירון את האשמה על תושבי העיר הנוצרים בהצתת האש, ואלה עונו, חלקם הודו בהצתה וכעונש הועלו באש או הושלכו למאכל כלבים.[8]
מקורות היסטוריים
תיאורי השרפה המצויים בידינו מקורם בכתבי שלושה היסטוריונים: דיו קסיוס, סווטוניוס וטקיטוס, כולם תיאורים מיד שנייה (אף שטקיטוס היה בן 9 בעת השרפה). מקורות ראשוניים (כתבי פביוס רוסטיקוס, קלוביוס רופוס ופליניוס הזקן) לא שרדו.
אזכורים תרבותיים
האשמת נירון בשריפה של רומא, והתיאור שלו כמנגן בנבל או בכינור (דימוי אנכרוניסטי שכן הכינור טרם הומצא בתקופתו) בעת השרפה התקבעו בתרבות האנושית כחלק מתיאור השרפה. בפועל, ייתכן שלא נירון גרם לשרפה (שרפות היו נפוצות ברומא). האשמת נירון נבעה ממפעלי הבנייה הגדולים שלו שהתאפשרו בשל שרפת בתי מגורים רבים ופינוי שטחים ברומא. בתלמוד הבבלי יש התייחסות אגדתית לטירוף בהתנהגותו של נירון, לפיו נירון היה אמור להחריב את בית המקדש, ושלבסוף התגייר והיה מאבותיו של רבי מאיר.[9] ייתכן שנטייתו ובוודאי זו של אשתו לטובת היהודים היא שהביאה כותבי רשומות נוצריים מאוחרים לציירו כמטורף או כחסר אחריות.
ברומן ההיסטורי של דייוויד ויסהארט, "נירון", מתואר הסנאט הרומי כיוזם השרפה, כחלק מתוכנית להביא להפלת שלטונו של נירון.
השרפה מהווה חלק מהותי בעלילה של הרומן ההיסטורי "קוו ואדיס" מאת הנריק סנקביץ', וכן בסרט שנעשה על פיו.
רומן היסטורי נוסף בו מופיע נירון כדמות מרכזית הוא בספר "הרומאי" של הסופר הפיני הנודע מיקה ולטארי.
בפרק "הרומאים" מסדרת הטלוויזיה "דוקטור הו", מוצג נירון כהוגה הרעיון לשרוף את רומא כדי לבנות את רומא החדשה, אחרי שהדוקטור שרף את התוכניות לבניית רומא החדשה.
שמה של תוכנת הצריבה "נירו" מקורה בתיאור השרפה (Nero הוא שמו של הקיסר נירון באנגלית), ובהתאם סמל התוכנה – רומא בוערת על רקע הקולוסיאום (אנכרוניזם נוסף, שכן הקולוסיאום נבנה רק לאחר השרפה).[10]
