הקשת הסורית
הקשת הסורית או קשת הקמטים הסורית היא מערכת של קמטים העוברת ממצרים ומדבר סיני דרך שדרת ההר בישראל לאזור תדמור (פלמירה) בסוריה. בישראל משתרעים קמטי הקשת הסורית לאורכה, החל מן הנגב דרך הרי יהודה, השומרון, הכרמל, מזרח הגליל ועד רמת הגולן.
את שמה של הקשת טבע א' קרנקל (E. Krenkel) במאמר בשם "Der Syrische Bogen" שפורסם בגרמניה בשנת 1924. במאמר זה הגדיר קרנקל את תחילת הקשת בתוניסיה ואת סופה בהרי הטאורוס בטורקיה,[1] אולם מחקרים מאוחרים הפרידו בין הקשת הסורית למערכות קימוט אחרות שנוצרו באזור באותה עת.[2]
היווצרות
תהליכי היווצרות הקשת היו שנויים במחלוקת מאז הגדרתה על ידי קרנקל. עם זאת, הדמיון בין הקמטים בחלקיה השונים של הקשת – כולל הסטרטיגרפיה שלהם[2] ותהליכים גאולוגיים שהשפיעו על אזור השתרעותה – מאפשרים לראות תמונת היווצרות שלמה המורכבת מכמה שלבים[3] – שכל אחד מהם הותיר את השפעתו על המבנים הכלולים בה.
הקשת הסורית נוצרה והתפתחה בעקבות תהליכים טקטוניים וגאולוגיים – שחלקם עדיין פעילים ועתידים לגרום לסגירתו של הים התיכון ולהיווצרות של רכס הרים במקומו.[4]
היווצרות קמטי הקשת היא השלב הניכר על פני השטח של תהליכי הקימוט הלבנטיני, שחלו על מדף היבשת בשהותו בתוך ים רדוד.
תהליכים מקדימים
להיווצרות הקשת הסורית קדמו כמה אירועים:
- בטריאס אירע ביקוע חלקי של יבשת העל פנגיאה ונוצר האגן המזרחי של מה שעתיד להיות הים התיכון.
- פנגיאה נבקעת לשתי יבשות: בצפון לאורסיה – שכללה את אירופה, אסיה ואמריקה הצפונית, ובדרום גונדוונה – שכללה את אמריקה הדרומית, תת-היבשת ההודית, אוסטרליה, אנטארקטיקה וכן את אפריקה שכללה את הלוח הערבי.
- במהלך היורה נוצר בין לאורסיה וגונדוונה אזור פתיחה, בו התפתח ים טתיס.
- בים טתיס נוצרו שני רכסים מרכז אוקייניים, ששימשו מרכזים להתפשטות קרקעית הים.
- ים טתיס הציף את השטח היבשתי של ישראל וסביבתה הקרובה, והותיר בה סלעי משקע ימיים.
תהליכי היווצרות
בסוף הטורון ובתחילת סנון החלו לפעול תהליכי קימוט בקרקעיתו של ים טתיס. תהליכים אלה התרחשו בשלבי סגירתו של הים ונבעו מהתנגשות הלוח האפריקאי בלוח האירו-אסיאתי. התנגשות זו גרמה לקימוט האלפיני – אורוגנזה שיצרה את הרי האלפים – ולהתפתחות אזור הפחתה בשולי האוקיינוס.
לחץ ההתנגשות גרם להיפוך טקטוני:[5] גראבנים – שהיו שקועים קודם לכן בין הורסטים – התרוממו ויצרו העתקים הפוכים בסלעי התשתית העמוקים. התרוממות זו גרמה לקימוט סלעי המשקע שהורבדו מעליהם – שהיו גמישים ורכים. לחצי הקימוט שפעלו על אזור הקשת הסורית היו חלשים יותר מאלה שיצרו את האלפים. מערכות קמטים נוספות נוצרו גם בלבנון, בירדן ובעיראק.
במהלך הפלאוקן היה האזור מוצף והקימוט הלך והתעצם. חלק מראשי הקמרים החדשים בלטו כאיים מעל פני הים, אולם רובם הגדול נותר מתחת לפני המים. הקערים שבין הקמטים יצרו אגנים בהם הורבדו משקעים רבים. עדויות לכך ניכרות היטב בשולי קמר רמון: ככל שהסלעים צעירים יותר, כך נטייתם מתונה יותר.
תחילה נוצרו קמרים – כנראה מעוגלים וקונצנטריים,[6] וביניהם נוצרו קערים. קימוט נוסף הדגיש את התוואים והפך את הקמרים להרים ואת הקערים לעמקים.
מבנה הקמרים השתנה עם היווצרות הבקע הסורי-אפריקני לפני כ-25 מיליון שנים, עת חלה היפרדות של הלוח הערבי מהלוח האפריקאי – במסגרתו התפתח בקע ים המלח המפריד בין הלוח הערבי ללוח הלבנטיני. תנועת הלוח הערבי צפונה ביחס ללוח הלבנטיני גרמה למתיחת והתארכות הקמרים לצפון-מזרח.
במקביל חל בקמטים היפוך תבליט: הקמרים נפערו וסחיפה יצרה בהם שקעים עמוקים. היפוכי תבליט אלה ניתן לראות במכתשים בנגב שמרכזם קעור, ובהרים עיבל וגריזים – המצויים בתוך קער אך בולטים מעל ראשי הקמרים הסחופים הסמוכים להם.
מבנה הקשת
לחצי הקימוט בנו את הקשת הסורית בכיוון צפון-מזרח–דרום-מערב, אולם נטייה מקורית זו השתנתה. על חלקים שונים של הקשת פעלו כוחות טקטוניים מאוחרים, שתרמו לעיצובה.
תחילה היו הקמטים מקבילים לכיוון תנועתו של הלוח האפריקאי צפונה. לאחר התפתחות הבקע הסורי-אפריקני ובקע ים המלח נמשכה תנועה זו, וגרמה ליצירת עיקול תוך דחיקתו של החלק הדרומי צפונה בסיני ובמצרים. בקטע זה השתנתה נטיית הקמטים בהדרגה למזרח–מערב. בחלק הצפוני נוצר עיקול עקב תנועתו של הלוח הערבי צפונה, שדחקה את חלק הקשת הסורי. בקטע זה השתנתה נטיית הקמטים בהדרגה לדרום-מזרח–צפון-מערב, וכתוצאה מכך השתנתה נטיית הקמטים בצפון ישראל לצפון-דרום.
שני עיקולים אלה יצרו שתי קשתות מתמשכות והפוכות זו לזו, היוצרות ביחד צורת S: קשת דרומית ממצרים עד צפון ישראל וקשת צפונית מרמת הגולן עד תדמור.
מבנה הקמטים
קיים דמיון בין הקמטים השונים בקשת הסורית במבנה המוארך שלהם, הנובע ממתיחתם. דמיון נוסף מתבטא במבנה המונוקלינה[7] האסימטרית שלהם, בו צלע אחת תלולה – 65-75 מעלות, וצלע נגדית מתונה – 10-30 מעלות.[8] במכתשי הנגב הצלע התלולה היא הדרומית-מזרחית, ואילו המתונה – צפונית-מערבית.
המונוקלינות האסימטריות של הקשת הסורית נחקרו על ידי הגאולוג ההולנדי אולבו דה סיטר (Ulbo de Sitter, 1902–1980). במאמר משנת 1962[9] קבע דה סיטר כי בתשתית הקמרים מצויים העתקים הפוכים, הגורמים להיווצרותו של המבנה האסימטרי. העתקים הפוכים אלה הרימו את תשתית המסלע בחלק הצפוני-מזרחי של הקמרים, וקימטו את שכבות סלעי המשקע הרכים יותר מעליהם. קידוחים מאוחרים שנערכו בשנות ה-60 וה-70 של המאה ה-20 בראשי כמה מהקמרים – אישרו את הנחתו של דה סיטר בדבר הימצאות העתקים הפוכים.
דמיון קיים גם בגובהם של קמרי הקשת דומה, והוא נע בין 600 ל-1,000 מטרים מעל פני הים. עם זאת, אורכם של הקמטים שונה.
מערכת הקמטים בישראל
קמטי הקשת הסורית בישראל משתרעים לאורכה, החל מן הנגב דרך הרי יהודה ושומרון, הכרמל ומזרח הגליל, ומגיעים עד רמת הגולן – אך אינם כוללים את קמר החרמון.
אחד הקמרים הבולטים בישראל הוא הכרמל, שכיוונו – מדרום-מזרח לצפון-מערב – מנוגד לכיוון קמטי הקשת הסורית. הכרמל נחלק לרכס אמיר ורכס הכרמל, המופרדים באמצעות קער רמות מנשה.
יותר מ-20 קמרים מצויים בנגב, והם בולטים במיוחד ומופרדים זה מזה בקערים. בין הקמרים: קמר דימונה, קמר ירוחם, קמר חלוקים, קמר בוקר, קמר שחר וקמר צבוע. קמרים ייחודיים הם קמר חצרה, קמר חתירה וקמר מחמל (רמון) – בהם התפתחו שלושת מכתשי הסחיפה הגדולים – בהתאמה: המכתש הקטן, המכתש הגדול ומכתש רמון – מבין שבעה המצויים רק בנגב ובסיני.
ראו גם
לקריאה נוספת
- עקיבא פלכסר, שיחות על הגאולוגיה של ישראל, סדרת אוניברסיטה משודרת, בהוצאת משרד הביטחון – ההוצאה לאור
- עמנואל מזור, גיאולוגיה בפטיש ישראלי, תל אביב: האוניברסיטה הפתוחה, 1994, מסת"ב 965-06-0276-3
- שלמה שובאל, צפונות כדור הארץ, רעננה: האוניברסיטה הפתוחה, 2006, מסת"ב 965-06-0872-9
- עקיבא פלכסר, גיאולוגיה, יסודות ותהליכים, ירושלים: אקדמון, 1992, מסת"ב 965-350-026-0
- עמנואל מזור ונחמה שפרן (עורכים), נדבכים בגיאולוגיה של ישראל, האוניברסיטה הפתוחה, 1987
- Encyclopedia of Geology, Elsevier Academic Press, First edition 2005, ISBN 0-12-636380-3
