הפקר בית דין הפקר
בהלכה, הפקר בית דין - הפקר הוא כלל המופיע בתלמוד בהתבסס על המשנה והמקרא,[1] ולפיו בית דין יכול להפקיר רכוש מבעליו ללא הצדקה משפטית-פורמלית, לפי ראות עיניו, בשיטה מקובצת בכתובות ג. הביא בשם התרא"ש שדין זה שייך רק שהיה פשיעה של האדם שממנו מפקיעים.
הר"ן הסביר על פי כלל זה את האפשרות של דיינים שאינם סמוכים לדון חלק מדיני ממונות.
תוקף הכלל
לכלל זה תוצאות מרחיקות לכת, שכן על פיו ניתן פורמלית לעקור דברים להם תוקף מהתורה, באמצעות שינוי המצב הממוני שעליו חל דין התורה. לדוגמה: לפי אחת השיטות, הפקעת קידושי כסף על ידי בית דין נעשית באמצעות הפקרת הכסף עמו קידש הבעל את האשה, וכך מתברר שהקידושין כלל לא חלו, כיוון שהאשה התקדשה בכסף שלא היה שייך לאיש המקדש. כמו כן חז"ל יכולים מתוקף דין זה לשנות את דיני הירושה הרגילים של התורה.
פרטי הכלל
במהות הכלל ישנם מחלוקות באחרונים בנוגע לכמה מהם:
- ישנו דיון הלכתי בראשונים בשאלה האם בית דין יכול להעביר חפץ מאדם אחד לאחר, או שבכוחו רק להוציא חפץ להפקר.[2] השיטה מקובצת מסביר, כי כוח בית הדין להפקיר דבר מסוים, עדיין אינו מקנה אותה להם, אלא בית הדין רק מפקיר את החפץ מבעליו הראשונים, ונותן רשות לשני לקנות את החפץ.[3]
- דיון נוסף עוסק בשאלה האם מעשה קנין שתוקן על ידי חכמים ותקפו רק מדרבנן, יהווה קנין גם לגבי דינים מדאורייתא מכח הפקר בית דין, כך שאפשר יהיה למשל לקדש בו אשה.[4]
בתקופה המודרנית
כלל זה אף אפשר להצדיק את התקנת תקנות הקהל בקהילות היהודיות מבחינה הלכתית. הצדקה זו נעשתה באמצעות מספר היקשים. ראשית, ל"בית דין" יכולת להחליט דברים שלא מתוקף דין קבוע - הפקרת רכוש מהווה רק דוגמה לכך. שנית, בית דין הוא דוגמה למוסד המוסכם על הקהילה ומכאן ניתן לומר שנבחרי הקהילה אף הם עונים על קריטריון זה ועל כן יכולים להוסיף דין על הכתוב בתורה. זאת, כל עוד אינם עוברים על איסורים מפורשים שכתובים בתורה (מלבד התנאות על דיני ממון, אשר מותרות). כך גם בפסיקה הישראלית כלל זה הוזכר בין השאר כהצדקה לפעול לפנים משורת הדין[5].
קישורים חיצוניים
- הערך "הפקר בית דין", במיקרופדיה תלמודית, באתר ויקישיבה
- מאמרים בנושא הפקר בית דין הפקר, באתר ספריית אסיף
.jpg){kind=small}