הסנה, חברה ישראלית לביטוח

"הסנה" נוסדה ביוזמת אליהו מונצ'ק בשנת 1924^[1], שביחד עם אחד מבני משפחת פוליאקוב ואישים נוספים כונן את התקנות של החברה. החברה התבססה על 5000 מניות של 5 לירות מצריות כל אחת, ומונצ'ק נדרש למכור את כל המניות לפני שיוכל להתחיל בעסקים. במשך זמן מה הוא הצליח למכור רק 1000 מניות, ולבסוף שכנע בסוף 1924 את הסוחר משה אליהו גולדברג לרכוש את שאר המניות. אולם לאחר מספר חודשים החליט גולדברג, לאור כניסת חברות הפניקס ויהודה לפעילות בארץ ישראל להקפיא את פעילות החברה, מחשש להפסדים. בינתיים, בשנים 1925–1926 ארגן מונצ'ק מוסד לביטוח חיים של ההסתדרות בשם "קפת אחריות"^[2]. בשנת 1927 פעלה ההסתדרות, בכספים שנאספו על ידי קפת אחריות ובעזרת גיוס רוכשים בארצות הברית^[3] לרכוש את מניות חברת הסנה מידי גולדברג ולהפעיל את החברה^[4]. רכישת החברה הייתה חלק מהמהלך הכלכלי של הקמת מוסדות הסתדרותיים לשם קידום רעיונות ההסתדרות בארץ ישראל. המהלך כלל הקמת מוסדות כחברת העובדים (הוקמה ב-1923) "תנובה" (הוקמה ב-1927) "מרכז הקואופרציה" (הוקם ב-1928) וגופים כלכליים ומשקיים נוספים. בתחילת 1928 קרא הוועד הפועל של ההסתדרות לכל חבריו לסדר את כל ענייני הביטוח שלהם בחברת הסנה^[5].

החברה פעלה בתחילה במכירת ביטוח חיים תחת הססמה: "כל האוהב בני ביתו יבטיח עצמו באחריות כי גם אחרי מותו יצילם מצרה ודחקות"^[6] וכן קראה להעדפתה כחברה ארץ ישראלית^[7]. בסוף 1929 היו לחברה מעל 500 מבוטחים, רובם פועלים צעירים^[8]. בשנת 1933 עבר מספר המבוטחים בחברה את האלף^[9] וב-1935 הגיע לכ-1650^[10]. בשנת 1936 נכנסה הסנה לתחום ביטוח של נזקי גוף ורכוש^[11]. בהמשך יצרה החברה קשרים עם מגוון של סוכני ביטוח ובתחילת 1940 הקימה את חברת הבת "סוכנות לביטוח כללי^[12], שנודעה בהמשך כ"סוביט"^[13]. כן הוקמה בתחילת שנות ה-40 הקופה לביטוח הדדי, שבטחה שדות מפני פגיעות זדוניות. בשנת 1945 הגיע מספר המבוטחים בביטוח חיים למעל 13,000^[14]. בשנות ה-40 הייתה חברת הסנה לבעלת פלח השוק הגדול ביותר של הביטוח הארץ ישראלי^[15].

בתחילת שנות ה-70 החלה החברה במסע התרחבות. הנהלת החברה לטשה עיניים אל הרווחים הגדולים של מבטחי המשנה ובקשה לקחת חלק בשוק הביטוח העולמי^[16]. החברה גם החלה להשקיע ברכישת חברות וביצירת חברות בנות במטרה להגדיל את פלח השוק שלה בישראל. לצורך כך הונפקה החברה בבורסה בשנת 1975. פלח השוק של הסנה עלה מכ-15% בשנת 1972 לכ-25% בשנת 1979^[17].

עם הזמן הפכה "הסנה" לחברת הביטוח הגדולה בישראל, לרבות כחברה מובילה במאגר הביטוח למפעלי התעשייה הקיבוצית וההסתדרות. בשנת 1981 אורגנה החברה מחדש לארבעה "הקבצים" - ביטוח מקומי, ביטוח בינלאומי, תפעול וכספים ויחידות שדה^[18].

בשלהי שנות ה-80 כללה קבוצת "הסנה", בעקבות סדרה של רכישות, את החברות^[19]:

• צור - חברה לביטוח בע"מ, נרכשה על ידי הסנה באמצע 1974 מידי בנק ארץ ישראל בריטניה, בעקבות קריסת הבנק^[20].
• החברה הישראלית לביטוח משנה בע"מ
• רותם - חברה לביטוח בע"מ, הוקמה בתחילת 1975 בשותפות בין הסנה (74%) וחברת הביטוח אליהו (26%)^[21] במטרה לעסוק בחיתום. לאחר שלא מלאה את ייעודה רכשה הסנה את חלקו של אליהו ברותם ורותם הייתה לחברה בת של הסנה^[22].
• שמיר - חברה לביטוח בע"מ, הוקמה בסוף 1980 בשותפות בין הסנה (70%) וחברת אל-אד^[23] ונרכשה במלואה על ידי הסנה ב-1984^[24]
• בידרמן - חברה לביטוח בע"מ - חברת ביטוח שהוקמה בשנת 1975 בשותפות עם סוכן הביטוח הוותיק חנינא בידרמן, כששליש ממניותיה הוחזקו על ידי הסנה^[25]
• שמשון - חברה לביטוח בע"מ - הסנה רכשה 30% משמשון בשנת 1963^[26], בעת שחברת שמשון חגגה 30 שנה^[27]. בשנת 1968 החזיקה הסנה 70% משמשון^[28] ובמחצית השנייה של השנה הוחלט בהסנה לרכוש שליטה מלאה בשמשון^[29], החלטה שיצאה אל הפועל בתחילת 1969.
• וריטס בע"מ הוקמה בתחילת 1971 והתמחתה בביטוח ימי^[30]. בתחילת 1976 רכשה הסנה כמחצית מהבעלות, ובהמשכה חלק נוסף^[31]. בשנת 1980 הוסב שמה ל"דקלה", שהתמחתה בביטוח רפואי^[32] והטיפול בביטוח ימי הועבר לניהול סוכנות הביטוח "סוביט", אף היא חברת בת של "הסנה".

החל מתחילת שנות ה-80 הידרדר מצבה של הסנה. החברה הפסידה כספים רבים בעסקי ביטוח בחו"ל ובקבלת עסקות ביטוח בישראל במחירי הפסד, שאפשרו לה להגדיל את נתח השוק שלה. בשנת 1982 קטנו מאוד רווחי החברה^[33] ובשנת 1983 הפסידה החברה מעל 10 מיליון דולר^[34], ב-1984 כ-13 מיליון ש"ח ובשנת 1985 כ-3 מיליון ש"ח בגלל חובות ששולמו למס הכנסה על הטבות לעובדים משנים עברו^[35]. בשנת 1984 הפעילה החברה תוכנית הבראה וחברת העובדים הצהירה שתסייע להסנה במימון אם יהיה בכך צורך^[36]. בשנת 1986 הוחלט בחברה לשים בראש את שיפור הרווחיות ולא את גידולה בכל מחיר, כפי שהיה נהוג בשנים קודמות^[37] ולקראת סוף 1986 הוחלט על שינויים ארגוניים בחברה^[38][39]. את שנת 1986 סיימה החברה ברווח קטן, לאחר שרווחי הפעילות בישראל קוזזו עם הפסדיה בחו"ל^[40]. לקראת סוף שנות ה-80 מונתה לחברה הנהלה חדשה שביצעה גם היא מהלכי הבראה שונים, אולם החברה המשיכה להפסיד כספים בפעילותה השוטפת. בשנים 1989–1990 החברה מכרה נכסים שונים על מנת לשמר הון עצמי מספק, וכך נמנעה מלרשום הפסדים בשנים אלו.

בתחילת 1992 דרש המפקח על הביטוח מהחברה להגדיל את ההון העצמי שלה, באפריל אותה שנה פורסם דו"ח שטען שהחברה הגיעה למצב קריטי ובעקבות זאת ירדה מניית החברה ב-12%. במאי השקיעו בה בנק הפועלים וחברת הכבלים 60 מיליון שקלים, ואז זינקה מניית החברה ב-100%^[41]. בסוף שנת 1992 מונה מאיר שני ליו"ר החברה, ולאחר בדיקה הבין שני שמצב החברה חמור וסירב לחתום על הדו"חות הכספיים שנערכו לה. הסנה הגיעה למצב של העדר הון עצמי מספק, ובעקבות זאת דרש המפקח על הביטוח, מאיר שביט, מהבעלים להגדיל את ההון העצמי של החברה, שאם לא תעשה כן ייאלץ לדרוש את פירוקה.

בעקבות סירוב המשקיעים להשקיע עוד כסף בחברה, החליט שני למכור את תיקי ביטוח החיים של החברה והצליח לשכנע את חברות הביטוח "מגדל" ו"כלל" לרכשם, כדי להגן על ציבור המבוטחים מקריסת החברה^[42]. המכירה זכתה לאישור השופט אליהו וינוגרד, הממונה על ההגבלים העסקיים, ועורך-הדין דב וייסגלס מונה כמנהל מורשה של החברה מטעם בית המשפט. ב-9 בדצמבר 1992 פורסם שפוליסות ביטוח החיים הועברו לחברות "מגדל" ו"כלל", ללא פגיעה במבוטחים, ופוליסות בענפי רכוש וחבויות פקעו (לשיטת עוה"ד וייסגלס) והפכו לחסרות ערך^[43]. בכך נסגרה "הסנה" והפסיקה את פעילותה. בדיעבד לאחר סגירתה, התגלה שעיקר הגרעון נבע מהפסדיה בעסקות ביטוח משנה בתקופת המנכ"ל אבניאון, ובהמשך אף הסתבכה בחובות למבטחיי המשנה שלה עצמה ^[44]. גורם נוסף היה מכירת פוליסות בתעריפי הפסד, רק להגדלת נתח השוק של החברה^[45]. ולבסוף ניהול בלתי תקין, מאופיין במנגנון כוח-אדם מנופח ומסורבל, בעלויות שכר מופרזות לבכיריו, שבוי בידי ועד-עובדים כוחני-מושחת^[46] שגם ממנו סבלה החברה. שביט הוא שהחליט למנות לה מנהל מורשה, בשיתוף המנכ"ל מאיר שני, כדי למנוע פגיעה במבוטחיה. מטרה זו אמנם הושגה, אך עד היום מתווכחים בענף, אם קריסת "הסנה" אכן הייתה בלתי נמנעת, ויש הסבורים כי שביט לא מיצה את האפשרות להמשך הפעלתה כעסק חי.

אקטואר החברה, רן שפר, ומנכ"ל החברה, מיכאל מילר, הורשעו בעקבות הקריסה בעבירות על חוק ניירות ערך ועבירות אחרות, בכך שהציגו בפני משקיעים, נתונים כוזבים על איתנות החברה וכך נדונו למאסר בפועל^[47]. מבחינה עסקית כלכלית, מעריכים כי לא היה ככל הנראה הכרח משפטי בפירוק החברה, כיוון שלא נעשו "תספורות" לבעלי חוב שלא נפרעו, או בעלי פוליסות שזכויותיהם לא מולאו, ואילו חברות הביטוח שרכשו את תיקי הפוליסות, נהנו מרווחים ניכרים מניהולם.

מנהל החברה הראשון היה מייסדו אליהו מונצ'ק. בשנת 1937 החליפו כמנכ"ל החברה צבי לופט^[48], שכיהן בתפקיד עד פטירתו ב-1949^[49]. בתחילת שנות ה-50 ניהל את הסנה מנדל קרוא, עד פטירתו בסוף שנת 1954^[50]. החליף אותו מרדכי זיליסט^[51], שכיהן עד מותו במרץ 1962^[52]. את זיליסט החליף נחום שמיר^[53], שכיהן בתפקיד עד תחילת 1964, עת נכנס לתפקיד ציר כלכלי ליד שגרירות ישראל בוושינגטון^[54]. את שמיר החליף מיכאל נוסבאום^[55]. בשנת 1973 צורף אליו כמנהל משותף איתן אבניאון, שהיה קודם לכן סגן המפקח על הביטוח ומנכ"ל משותף בבנק הפועלים^[56]. אבניאון ניהל את הסנה עד שנת 1983, עת פרש וניסה להקים קבוצת ביטוח משלו^[57]. בתקופתו הונפקה החברה בבורסה והיא יצאה למסע הקמת ורכישת חברות בנות. בשנת 1981 מונה אלפרד גולץ, שהיה משנה למנכ"ל^[58], למנכ"ל משותף^[59]. גולץ פרש מהסנה ב-1989^[60], ובמקומו מונה מיכאל מילר.

• הזמנה להקמת הסנה, ההיסטוריה של הביטוח
• על הסנה, ההיסטוריה של הביטוח
• שוקי שטאובר, "ניהול: מגידול לא מבוקר לפירוק: "סיפורה של חברת הביטוח הסנה"
• אליהו מונצ'יק, איך נולדה חברת הסנה, דבר, 1 באוקטובר 1964