המחאה נגד תוכנית ההתנתקות

בראש ההתנגדות להתנתקות עמד הציבור הדתי לאומי^[5]. התנגדותו נבעה בראש ובראשונה ממניעים דתיים ומאמונתו שאחיזתה של מדינת ישראל בארץ ישראל היא בעלת משמעות דתית ומהווה חלק מתהליך הגאולה. על פי דעה אחרת, שהביע גם שופט בית המשפט העליון, אדמונד לוי^[6], עזה היא חלק מנחלתו ההיסטורית של העם היהודי ואין בכוח חוק רגיל להפקיע את זכות העם על ארצו.

אחרים התנגדו לתוכנית מחשש שהיא תהווה אסון ביטחוני. הם הזהירו מההשלכות הביטחוניות של פינוי רצועת עזה, לטענתם, ומהלקח שיפיקו ארגוני הטרור לפיו ניתן להבריח את צה"ל בכוח^[7]. דעה זו בוטאה למשל על ידי הרמטכ"ל לשעבר משה יעלון שטען בוועדת החוץ והביטחון של הכנסת שנסיגה חד צדדית מרצועת עזה תהווה "רוח גבית לטרור". בספרו "דרך ארוכה קצרה" מצדיק יעלון טענה זאת, וטוען שההתנתקות היא שהביאה לניצחון החמאס בבחירות והיוותה גורם למלחמת לבנון השנייה ^{[דרוש מקור]}.

בנוסף, טענו מתנגדי התוכנית להקבלה בין טרנספר של פלסטינים מהשטחים לבין פינוי הישראלים מעזה. הם גרסו כי אלה הרואים בראשון מעשה לא מוסרי חייבים למחות גם נגד השני, המבזה את כבוד האדם וחירויותיו הבסיסיות ביותר. כמעט כל המפונים התנגדו להתנתקות וסירבו לעזוב את הבית, הקהילה והעסקים (בעיקר חקלאות) שהקימו שם.

בנוסף, לדעת מתנגדי התוכנית, דרך קבלת התוכנית, בניגוד להתחייבויותיו של ראש הממשלה דאז אריאל שרון ערב הבחירות ובניגוד להחלטת מתפקדי הליכוד, אינה דמוקרטית. לטענתם, גם דרך העברת התוכנית בממשלה ובכנסת הייתה לא דמוקרטית כאשר הוא פיטר את מתנגדי התוכנית, כדי ליצור רוב בהצבעה, וחילק תפקידים לחברי כנסת תמורת תמיכה בתוכנית בהצבעות בכנסת ^{[דרוש מקור]}.

חלק מהמתנגדים להתנתקות טענו שמניעי שרון להתנתקות היו אישיים ופסולים – להתחמק מהחקירות הפליליות שנפתחו נגדו ^{[דרוש מקור]}. בנוסף לכך, הועלתה הטענה כי המערכת המשפטית מצידה סגרה את תיק פרשת האי היווני כדי לא לפגוע בהתנתקות.^[8]

בעקבות החלטת הממשלה על התחלת החקיקה ליישום תוכנית ההתנתקות יצאו אנשי גוש קטיף בקמפיין ציבורי בשורה של פעילויות נגד ההחלטה.

ב-11 בינואר 2004 התקיימה עצרת המונים בכיכר רבין בתל אביב, תחת הכותרת "ישראל לא תתקפל", בהשתתפות כ-120 אלף איש^[9][10].

אחת מהפעילויות הייתה ליצור שרשרת אנושית לאורך 90 הקילומטרים מגוש קטיף לכותל המערבי, ביום 25 ביולי 2004, בסמוך לתשעה באב. על פי דיווחי המשטרה הגיעו לשרשרת האנושית כ־130 אלף איש שעמדו בצידי הכבישים בין גוש קטיף לירושלים, במפגן שקט של הזדהות עם תושבי גוש קטיף^[11].

לעומת המפגן השקט הזה, היו מתנחלים שהתראיינו לטלוויזיה והודיעו שלא יוציאו אותם חיים משם. ראש השב"כ אבי דיכטר התריע בישיבת ממשלה שגברו הסיכונים שאיש ימין קיצוני ינסה לפגוע באריאל שרון ועורר סערת רוחות.

ב־13 בספטמבר 2004 הפגינו 40 אלף מפגינים בכיכר ציון בירושלים^[12].

ב-13 באוקטובר 2004 התקיימו מאה הפגנות בו זמנית במאה צמתים ברחבי הארץ, תחת הכותרת: "ישראל מתחברת, ישראל לא רוצה להתנתק"^[13][14], אך בניגוד לציפיות המארגנים השתתפו בהן רק כמה אלפים^[15][16].

ב־26 באוקטובר 2004, אושרה תוכנית ההתנתקות המתוקנת בהצבעה בכנסת ברוב של 67 נגד 45 ו־7 נמנעים^[17]. בהחלטה לא אושר פינוי בפועל של התנחלויות אלא רק הכנת המסגרת ליישום תוכנית ההתנתקות. בעקבות ההתקדמות לעבר תהליך ההתנתקות וההסכמה על הצטרפות מפלגת העבודה^[18] והחרדים לממשלת שרון, החריפו מתנגדי ההתנתקות את מאבקם.

בתחילת ינואר 2005, דניאלה וייס, ראש המועצה המקומית קדומים, קראה לחיילי צה"ל לסרב לפקודת פינוי^[19] ונחקרה במשטרה^[20]. קציני צה"ל דתיים הוכנסו לרשימת הטרדה שהופצה בהתנחלויות ובוצעו נגדם התנכלויות שונות. 34 קציני מילואים מחטיבת בנימין ובהם שלושה מג"דים, כתבו במה שכונה "מכתב קציני הימין", שדגל שחור מתנוסס על פקודת פינוי, ושהם יסרבו ללבוש מדים ביום הפינוי. הקצינים, שסירבו לחזור בהם מתוכן המכתב^[21], הודחו מהצבא בידי אלוף פיקוד המרכז משה קפלינסקי.

אוהל מחאה הוקם ליד הכנסת ומאות ישבו להפגין בו. אוהל המחאה (שנפתח ב־2 בינואר) הכיל דוכני מידע ופעילות של אנשי גוש קטיף. באזור האוהל נערכו מספר הפגנות ותפילות; בין הבולטות שבהן:

• תפילת ערב ראש חודש שבט וההפגנה שכונתה על ידי משתתפיה "אם כל ההפגנות"^[22], בדרישה בדרישה לקיים משאל עם על התוכנית. לפי הערכות המשטרה השתתפו בה כ־150 אלף איש^[23][24].
• ב־15 בפברואר התקיימה הפגנה באגם בנווה דקלים, שבה השתתפו כ־15,000 איש^[25]. במקביל התקיימו הפגנות בירושלים, פתח תקווה ובעוד מקומות בצמתים מרכזיים. כמו כן התקיימה באותו יום הפגנה וכנס של אנשי הגליל נגד תוכנית ההתנתקות. לפי הערכות המארגנים, השתתפו ביום זה בכלל ההפגנות מעל 100,000 איש.

החל מתחילת אפריל 2005 עברו מתנגדי ההתנתקות להדגשת הבעיות ההומניות שייגרמו על ידי התוכנית (ניתוק ילדים מבתי הספר, פירוק קהילות) והטכניות (מקום למגורים, המשך חקלאות) במקום הנימוקים הביטחוניים שהיו במוקד קודם לכן.

לקראת יום העצמאות פתחו המתנחלים ב"מבצע כתום" שבמסגרתו חולקו (במימון מועצת יש"ע) סרטים כתומים רבים שתחילה הוצמדו לדגלי ישראל ולאחר מכן לאנטנות של מכוניות. כתגובה לכך, פתחו תומכי ההתנתקות בתחילת יולי (במימון "המפקד הלאומי", של עמי אילון) במבצע נגדי של חלוקת סרטים כחולים־לבנים; זאת, בצד יוזמה פרטית של קשירת סרטים ירוקים ויוזמה של שלום עכשיו לסרטים כחולים בלבד. שתי היוזמות לא זכו להצלחה רבה כמו זאת של הסרטים הכתומים^[26].

בנוסף להפגנות ולמחאה השקטה, החלו פעילי ימין – בעיקר מתנועות הבית הלאומי, חב"ד, ועוד – לחסום כבישים ראשיים. בנוסף, קרא חבר הכנסת אריה אלדד מהאיחוד הלאומי לפתוח במרי אזרחי בלתי־אלים נגד תוכנית ההתנתקות^[27].

פן נוסף של מחאה הופגן כאשר מספר ח"כים מהימין (כגון אפי איתם, אריה אלדד, אורי אריאל ויורי שטרן) אף העתיקו את מקום מגוריהם ליישובים שמיועדים לפינוי.

בתחילת יולי פתחו חברי הכנסת של הליכוד המתנגדים לתוכנית (בראשות עוזי לנדאו) בקמפיין, הכולל פרסום חוצות, המנסה לשכנע את הציבור להתנגד לתוכנית מטעמים ביטחוניים. בקמפיין צוטטו אישים ביטחוניים בכירים (כראש השב"כ, יובל דיסקין, והרמטכ"ל לשעבר, משה יעלון^[28]), בדבר הסכנות שטומנת בחובה התוכנית.

המטה העולמי להצלת העם והארץ ערך כנס תחת הכותרת "מי לה' אלי", בהשתתפות אלפים בבנייני האומה. במסגרת הכנס נשאו נאומים בזכות סירוב פקודה והצדיעו לסרבנים, הרבנים תקעו בשופרות ולבשו שקים לאות אבל על קבלת התוכנית.

קבוצה גדולה מרבני הציבור הדתי־לאומי בראשות הרב אברהם שפירא קראו לסרב לפקודת הפינוי. הם הסתמכו על דברי הרמב"ם במשנה תורה הלכות מלכים: "אם גזר המלך לבטל מצווה אין שומעין לו" (ג' י'). הרב מרדכי אליהו הורה שאסור לבצע את התוכנית ויש לנסות בכל דרך להתחמק ממנה. בנוסף לכך הרב אליהו אמר בעצרת "היה לא תהיה". לעומתם הרבנים שלמה אבינר ומרדכי אלון התנגדו לסירוב פקודה מטעמים שונים. הרב אלון אף גינה את חוסמי הכבישים וכינה אותם בריונים. הרב יואל בן נון, טען כי להחלטת הממשלה יש לא רק סמכות חילונית אלא תוקף הלכתי ברור אף מבחינה תורנית. אחד הטיעונים המרכזיים נגד סירוב פקודה הוא, שרק המדינה סוברנית לקבוע את הגבולות של מצוות יישוב ארץ ישראל לפי כוחה ורצונה, ובזה יש הבדל מהותי בין מצווה זאת שהיא ממלכתית ביסודה, לבין מצוות פרטיות כמו שבת וכשרות^{[דרוש מקור]}. עידן, מדריך קרב מגע בגבעתי היה הראשון שסירב פקודה בצה"ל במסגרת ההכנות להתנתקות^[29]. עוד באותו שבוע שני חיילי גדוד "נצח יהודה" של הנח"ל החרדי, סירבו להיכנס לשיעורי הכנה להתנתקות אשר התקיימו במסגרת קורס מפקדי כיתות בביסלמ"ח. רב"ט אבי ביבר, לוחם חיל ההנדסה הקרבית מההתנחלות תקוע, היה החייל הראשון שסירב פקודה בפומבי (אל מול כלי תקשורת) בעת הריסת מבנים נטושים בשטח המואסי, ונידון על כך ל־56 ימי מחבוש^[30]. כשלושה שבועות לאחר מכן, סירבו עשרה חיילים מגדוד לביא לביצוע פקודה הקשורה לסגר. החיילים נשפטו והמחלקה פורקה בהוראת הרמטכ"ל, שהורה לגלות "אפס סובלנות לגילויי סרבנות". חייל בגבעתי נשלח לכלא ל־21 ימי מחבוש, על שסירב להסיר מעליו צמיד כתום, המביע הזדהות עם תושבי גוש קטיף^[31].

התמיכה במתנחלים ירדה בעקבות מעשי אלימות חמורים שנקשרו בהם: הכאת נער פלסטיני שנקלע לעימות בין תושבים פלסטינים מאזור המואסי למפגיני ימין, שהגיעו ברובם מחוץ לגוש קטיף והתבצרו בניגוד לחוק במלון ביישוב נווה דקלים.חיילי צה"ל נאלצו לגונן על הנער בגופם מפני המתיישבים שתקפו אותו לאחר שאיבד את הכרתו מסיבה לא ברורה^[32]., פיזור מסמרים בכבישים (מאוחר יותר טענו גורמי ימין שהיו אלה מעשיהם של פרובוקטורים מהשב"כ), ואף חשד כי נרקמה תוכנית להצית מכוניות בכבישים^[33]. כל הארגונים המתנגדים להתנתקות הכחישו כל קשר לאירועים אלה ואף קראו למשטרה לעצור את המבצעים.

אירועים נוספים נשאו אופי פלילי והיוו עבירה על החוק. ב־17 ביולי הונח מטען דמה בתחנה המרכזית בירושלים. אל המטען הוצמד פתק "ההתנתקות תתפוצץ לכם בפנים"^[34]. יומיים קודם לכן נמצאו מטענים דומים בשתי תחנות רכבת בתל אביב^[35] וב־14 ביולי גם בצומת סגולה^[36]. ב־30 ביולי הונח מטען דומה בבני־ברק. מניחי המטען בירושלים נתפסו והתחוור כי הם חיילי הנח"ל החרדי, שניצלו את הבדיקה הביטחונית הרופפת הנערכת לחיילים בכניסה לתחנה המרכזית לביצוע מעשה פלילי.

באמצע יולי צעדו עשרות אלפי מתנגדים להתנתקות מנתיבות לעבר מחסום כיסופים, בכוונה מוצהרת לצעוד לתוך גוש קטיף המסוגר ב"צעדת התחברות". אלפי שוטרים וחיילים חסמו את נתיב הצעדה לפני כפר מימון^[37], עד שהוחלט לאפשר לצועדים ללון בתוך הכפר ולכתר אותו. המשטרה, שניסתה למנוע מאוטובוסים ברחבי הארץ להביא מפגינים, ספגה ביקורת חריפה על פגיעה בחופש הביטוי וחופש התנועה^[38] (למשל הסופר סמי מיכאל מהאגודה לזכויות האזרח). הצעדה התפזרה לבסוף בשלום, אך מועצת יש"ע הודיעה שתארגן הסתננויות של קבוצות קטנות לתוך גוש קטיף.

בתחילת אוגוסט התקיימה הפגנה בשדרות ובאופקים. המשטרה והצבא ריכזו כוחות שיא שנאמדו בעשרות אלפים. הערכות שלפיהן תסתיים בצעדה המונית לעבר גוש קטיף התבדו. לאחר שהמשטרה והצבא העבירו את כוחותיהם לצפון, בשל החשש מהתפרעויות בעקבות הפיגוע בקו 165 שביצע עדן נתן זאדה בשפרעם, התפזרה ההפגנה בקול דממה דקה.

בעיתון הארץ כתב גדעון סאמט: ”ממדי המרד נגד ההתנתקות הם כאלה, שגם מבקריו החריפים ביותר מוכרחים להודות: לא היה עוד כדבר הזה בתולדות המחאה הישראלית”^[39].מאידך, המחאה נותרה בעיקר נחלת הציבור הדתי־לאומי ולא סחפה ציבור נרחב מחוץ לו.

ב־7 באוגוסט הודיע שר האוצר, בנימין נתניהו, על התפטרותו מהממשלה, בעת הישיבה שאישרה את השלב הראשון של הפינוי^[40]. נתניהו אמר שאינו תומך בכך שישראל תשב בעתיד בעזה, אך יציאתה מהרצועה בעת הנוכחית תהפוך אותה לבסיס לטרור. הצעד גרר ביקורת מימין ומשמאל בטענה שהתפטר כדי לזכות בפריימריז בקולות "הימניים" בליכוד. זאת למרות שהצביע בעד התוכנית[58].

ב־10 באוגוסט ערכה צעירי אגודת חב"ד בשיתוף עם המטה לשלום העם והארץ עצרת תפילה המונית בכותל המערבי למען ביטול ההתנתקות. בעצרת התפילה השתתפו למעלה מ־70,000 בני אדם ועוד עשרות אלפים התקהלו ברחובות העיר העתיקה. חלק קטן מהמתפללים היו חרדים. את התפילה הובילו 3 רבנים ראשיים לשעבר: הרב עובדיה יוסף, הרב אברהם אלקנה כהנא שפירא והרב מרדכי אליהו^[41].

ב־11 באוגוסט ערכה מועצת יש"ע בכיכר רבין בתל אביב את העצרת האחרונה נגד ההתנתקות. לפי הערכות, השתתפו בה כ־150 אלף איש^[42][43]. סיסמת העצרת הייתה "גוש קטיף וצפון השומרון, אני נשבע!" ובה המפגינים נקראו לרדת לדרום על מנת לחסום את ציר כיסופים תוך הימנעות מאלימות^[44].

ב־14 באוגוסט הוכרזה ביישוב שירת הים הרשות היהודית העצמאית בחבל עזה^[45] שפנתה לשרון לסיוע בנשק ותחמושת עבור הקמת ישות ריבונית חדשה. כמו כן, נעשתה פניה לאומות המאוחדות ולצלב האדום. אריה יצחקי, מזכיר הרשות, הכריז כי 2500 מתושבי גוש קטיף הסכימו לקבל על עצמם את אזרחות הישות החדשה.

ב־17 באוגוסט הציתה את עצמה ילנה בוסינובה^[46][47], פעילת ימין תושבת קדומים במחאה על תוכנית ההתנתקות והתעלמות הממשלה מהמחאות וההפגנות. כעבור תשעה ימים היא נפטרה מפצעיה^[48].

ערב מימוש התוכנית דווח שאלפי אנשי ימין, הסתננו לגוש קטיף לסייע לתושביו בהתנגדות לפינוי^[49]. מאוחר יותר התברר שמדובר ב־5000 מתנגדי התנתקות שהצליחו להסתנן לתוך גוש קטיף ועוד מאות שהצליחו להסתנן ליישובי צפון השומרון. הללו המשיכו בפעילות המחאה גם בעת הפינוי עצמו. בתקשורת כונו שבח"ים ובידי המתיישבים "משוב"חים" או "מתגברים".

ב־4 באוגוסט רצח עדן נתן־זדה, חוזר בתשובה ששהה בחודשים האחרונים בכפר תפוח, ארבעה נוסעים ערבים בפיגוע באוטובוס 165 של אגד בשפרעם. על פי הצהרתו, הרצח בוצע במטרה לעכב את ביצוע ההתנתקות.

ב־17 באוגוסט רצח אשר ויזגן, תושב השומרון, ארבעה פועלים ערבים באזור שילה כמחאה וכניסיון למנוע את תוכנית ההתנתקות^[50].

ערך מורחב – ביצוע תוכנית ההתנתקות

רוב תושבי גוש קטיף נשארו בבתיהם גם אחרי תום "מבצע יד לאחים" וחיכו לפינוי בכוח (17.8) על מנת להביע את מחאתם. המחאה כללה שיחות נוקבות עם החיילים המפנים, קריעת קרע בבגד לאות אבלות, מייצגי מחאה, הפגנות, תחינות של המשפחות לחיילים לא לפנות אותם וכן תפילות המוניות. היו משפחות שביקשו מהחיילים לסחוב אותם מאחר שלא יכלו לעזוב מרצון ואחרים הביעו התנגדות פסיבית שאילצה את המפנים להרימם עד לאוטובוס. כמה תושבים בנווה דקלים, רפיח ים ופאת שדה הציתו את ביתם לאות מחאה. בעצמונה הוכנו מספר מייצגי מחאה חריפים, ביניהם משפחה אחת שיצאה מהבית עם טלאי כתום^[51]. ככלל, מחאת תושבי הגוש הייתה לא אלימה^[52]. גם במנחת קטיף חנו מספר אוטובוסים אשר הביאו עשרות מפגינים לתוך הגוש או מתוך הגוש עצמו.

ברחובות היישובים פעלו מאות בני נוער שהסתננו לגוש על מנת להפריע לפינוי באופן בלתי אלים. הפעילות כללה חסימת צירים בהמוני אנשים, חסימת השערים בצמיגים ופחי אשפה בוערים ובמספר מקומות – התבצרות במבני ציבור ודת. חלק מהנערים קיללו את המפנים ואחרים קראו למפנים לסרב פקודה.

ביישובי צפון השומרון התבצרו עשרות מסתננים ומסתננות במבני ציבור ובתי כנסת ופונו בכוח באמצעות שוטרים, חיילים, מנופים ומכולות. האלימות בעת הפינוי ביישובים אלה הייתה מינורית. לפני פינוי היישובים אירעו מספר תקריות אלימות, חלקן חמורות, בין המסתננים ובין כוחות הפינוי שחסמו את האזור^[53].

רבים מהמפונים, בעיקר מנצר חזני ואלי סיני, הקימו במהלך שנת 2005 ערי אוהלים במחאה על כך שמנהלת סל"ע כשלה בלדאוג להם לפתרון זמני ופתרון קבע השומר על המסגרת הקהילתית^[54].

ב־23 באוגוסט 2005 הודיעו מספר פעילי ימין על יוזמה להקמת מוזיאון "יד ושם" לקהילות גוש קטיף וצפון השומרון שנחרבו. היוזמה זכתה לגינוי מאנשי ציבור ישראלים בגלל השימוש בשם "יד ושם" המזוהה עם המרכז להנצחת השואה^[55].

בהלוויה המונית שנערכה בצמידות לקבורתם של 15 חללי גוש קטיף (מתוך 48) נאמו אנשי ציבור שהספידו את הגוש ואת המתים. בין הנואמים היה הרב הראשי לשעבר ישראל מאיר לאו, ניצול שואה, שקרא לא להרוס את בתי הכנסת של גוש קטיף אלא להשאירם כדי ש"הם יהיו ה'יד ושם' של גוש קטיף, יד ושם לחורבן שהיה, הם יהיו האנדרטה לחבל ארץ פורח ופורה שהיה בגוש קטיף ואיננו"^[56].

ב־31 באוגוסט הצית את עצמו עולה חדש מארצות הברית, ברוך בן מנחם, באולפן עציון בירושלים במחאה על יישום ההתנתקות ונפצע אנושות^[57]. ב־6 בספטמבר הוא מת מפצעיו בבית החולים הדסה^[58].

ביום העצמאות ה־58 נערך בבית הנשיא טקס הענקת אותות לחיילים מצטיינים. בטקס זה, סירב חייל מצטיין בשריון, חננאל מגד־דיין, ללחוץ את ידו של הרמטכ"ל דן חלוץ מאחר שמשפחתו פונתה מגוש קטיף במהלך ההתנתקות. המחאה עוררה סערה כאשר היא זכתה לתמיכה בימין וגינויים בשמאל. בצה"ל הגיבו בהדחת החייל מתפקידו אך בעקבות פניית עורך דין נגד צעד זה הוחלט לשחרר את החייל משירותו הצבאי לישיבת הסדר.

ב־31 באוגוסט הצית את עצמו עולה חדש מארצות הברית, ברוך בן מנחם, באולפן עציון בירושלים במחאה על יישום ההתנתקות ונפצע אנושות^[59]. ב־6 בספטמבר הוא מת מפצעיו בבית החולים הדסה^[60].

במהלך החודשים אוקטובר 2005 עד פברואר 2006 לא נערכו הפגנות ענק, למעט מספר הפגנות בירושלים במחאה על הזנחת מפוני גוש קטיף וצפון השומרון וחוסר הטיפול בהם מצד מנהלת סל"ע ורשויות המדינה. תחושת הנבגדות, הכעס הרב על הזנחת המפונים, והתחושה שפינוי היישובים נתפש בעייני הציבור כ"קל מדי" ולכן מעודד תנועות שמאל לקרוא לפינויים היו בין הגורמים שתרמו להסלמה ולהתלהטות הרוחות בעמונה.

ההתנגשות בעמונה (שהתרחשה עקב עתירת שלום עכשיו לבג"ץ להרוס 9 בתים לא מורשים בפאתי היישוב) הייתה חסרת תקדים באלימות שלה וחרגה בהרבה (הן בהיקף והן בסוג) מהאלימות שהופגנה במהלך ביצוע תוכנית ההתנתקות וכללה הן אלימות קשה מאוד מצד שוטרי היס"מ שפצעו כ־200 מפגינים, דבר שהגביר את הקרע עם הציונות הדתית, שחשה נרדפת על ידי רשויות המדינה מאז ההתנתקות, והן אלימות קשה מצד המתנחלים – כ־80 שוטרים, שהיו לבושים במיטב המיגון האישי, נפצעו בעמונה. מספר ימים אחרי העימות הקשה בעמונה נערכה בכיכר ציון הפגנת ענק (שכללה עשרות אלפי מפגינים) תחת הסיסמה "אולמרט רע ליהודים" ובה האשימו ראשי מועצת יש"ע ומפלגות הימין את ממלא מקום ראש הממשלה אהוד אולמרט בכך שחתר להתנגשות האלימה והורה למשטרה להפעיל אלימות קשה נגד המתבצרים בעמונה^[61].

גם לאחר ביצוע תוכנית ההתנתקות ממשיך המאבק לחזרה לחבל. זאת בדמות קריאות למדינת ישראל לעשות זאת, ולעיתים בנקיטת אמצעיים אקטיביים, שעלולים לסתור את חוק ההתנתקות. מחאות אלו כוללות בעיקר טקסים. מאז פרוץ מלחמת חרבות ברזל, מאבק זה צבר תאוצה מחודשת, אך נכון למרץ 2023 לא הצליח במטרותיו לחזור לחבל עזה להתיישבות.

פרק זה טעון שכתוב. אנא תרמו לוויקיפדיה ועזרו לשכתב אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה. הסיבה היא יש ערבוביה בין המתנגדים לתוכנית ההתנתקות באופן עקרוני לבין אלו שהסתייגו מאופן ביצועה.

לאחר ביצוע תוכנית ההתנתקות ביקרו מספר קצינים ופוליטיקאים את תוכנית ההתנתקות.

הרמטכ"ל, רב-אלוף משה יעלון, הביע בזמן כהונתו את התנגדותו לתוכנית ההתנתקות, אותה כינה "רוח גבית לטרור". הוא אמר כי היא מנוגדת לערכי צה"ל, וכנראה נבעה בשל מצוקה אישית של שרון. הוא גם ביקר את תהליך קבלת ההחלטות של התוכנית, וטען ששמע עליה בתקשורת, ולא נוהלו שום דיונים מסודרים בצבא לגביה. בפברואר 2005 הודיע שר הביטחון, שאול מופז, כי כהונת יעלון לא תוארך, והלה יסיים כהונתו ביולי 2005, לפני מועד ביצוע התוכנית.

האלוף יפתח רון טל, שכיהן כמפקד זרוע היבשה בזמן ההתנתקות וקרא במסגרת תפקידו לחיילים לבצע את ההתנתקות כמשימה לאומית, אף הלך רחוק יותר ואמר בריאיון לכפר חב"ד, כי ההתנתקות הייתה התאבדות, וכי אינו מבין מדוע המשטרה והצבא עשו זאת בהתלהבות ושמחה, וכי ההתעסקות של צה"ל בהתנתקות פגעה בהכנות למלחמה, והייתה בין הגורמים לכישלון במלחמת לבנון השנייה^[62].

ראש השב"כ בעת ההתנתקות, יובל דיסקין, ביקר את יעילותה, ואת הדרך שבה היא הוצגה לציבור הרחב. דיסקין אמר שלא ימליץ להמשיך במהלכים חד צדדיים, כאשר אין גוף אוכף חוק בצד השני. האלוף גרשון הכהן שהיה אחד מראשי הצבא שעסקו בפינוי הכה על חטא בביקור תנחומים אצל משפחת מורנו, שבנה נהרג בפשיטה בלבנון, ואמר כי ההתנתקות הייתה פשע שהוא היה שותף לו^[62].

גם הרב הצבאי הראשי בעת ההתנתקות, הרב ישראל וייס, מיד עם פרישתו בטקס הפרידה מתח ביקורת על תוכנית ההתנתקות ואמר "לעולם לא עוד להתנתקות אנושית"^[63].

אלוף נוסף במיל גיורא איילנד שהיה ראש המועצה לביטחון לאומי בזמן ההתנתקות, והיה גם אחראי על תכנונה, ביקר את התוכנית ואמר בראיון פרישה ביוני 2006, כי ההתנתקות מרצועת עזה הייתה החמצה היסטורית אדירה. הוא גם ביקר את תהליך קבלתה והתנהלותה^[64].

בפברואר 2007, האלוף במילואים יום טוב סמיה, שהיה אלוף פיקוד הדרום ופרש מצה"ל לפני ההתנתקות וחזר לשירות צבאי לאחר מלחמת לבנון השנייה לשמש כסגן־אלוף פיקוד הדרום, ביקר בחריפות את עזיבת ציר פילדלפי וטען כי צה"ל צריך לחזור אליו^[65].

ב־8 בנובמבר 2007 אמר בנימין בן אליעזר, שתמך בתוכנית בשעתה, שההתנתקות הייתה טעות, ושהתקדים שבו ישראל פינתה שטח והוא הפך ל"בסיס טרור" הוא מסוכן^[66].

בפברואר 2009, נשיא המדינה שמעון פרס, הודה שטעה בצורת היישום של תוכנית ההתנתקות^[67].

דוגמה לחששות השמאל מול מחאת המתנחלים ביטא מאמר המערכת בעיתון "הארץ": ”מוטב למשטרה ולצה"ל להכיר בכך, כי יש רק דרך אחת ליישם את החלטותיהם: בכוח, בנחישות ובכל האמצעים העומדים לרשותם. בדיוק כפי שעושים זאת משטרה וצבא במדינות דמוקרטיות אחרות כשאספסוף מאיים למוטט אותן”^[68]

העיתון מעריב, לעומת זאת, ציין כי מחאת המתנחלים, כפי שהתבטאה ב"צעדת ההתחברות" הייתה "מפגן דמוקרטי מרהיב" ונטול אלימות^[69].

ביקורת קשה הובעה בקשר לקריאות של רבנים לסירוב פקודה לפנות יישובים, ואף לתת תמיכה עורפית למפונים. בקרב הצבא וההנהגה הפוליטית היה חשש גדול שמחלקות שלמות של בני ישיבות וחיילי הסדר יסרבו פקודה, לאור פסיקות הרבנים. הרמטכ"ל דן חלוץ הביע ביקורת נחרצת נגד הקריאות לסירוב פקודה והודיע שצה"ל לא יוכל לסבול סרבנות (באיגרת הרמטכ"ל לחיילים בנוגע לסרבנות ותוכנית ההתנתקות). בעקבות שמועות בתקשורת, שחלוץ הולך לפרק את יחידות ההסדר, יזם הרמטכ"ל מספר שיחות נוקבות עם ראשי ישיבות ההסדר והמכינות הצבאיות שנועדו להבהיר את עמדתו ולהרגיע את המתחים. בשיחות אלה דרש מהם לא לקרוא לסרבנות, אך שיבח את תרומתם והודיע שלא יפורקו ישיבות ההסדר ויחידות של בני ישיבות. אנשי ציבור בשמאל, לעומת זאת, הביעו ספק בנאמנותם של החיילים הדתיים למדינה ולשלטונות הצבא ודרשו לפרק את היחידות הדתיות בטענה שהן מסגרות קיצוניות המעוררות מרדנות שנאמנות לרב ולא לדמוקרטיה.

עם תחילת ההתנתקות קרא עיתון "הארץ" במאמר המערכת לדכא בכוח את ההתנגדות לביצוע ההתנתקות והגדיר את הכניסה של מתנגדי ההתנתקות לגוש קטיף כמרד^[70]. לעומת זאת, עיתון "מעריב" נקט קו פייסני יותר, שאותו הביע במאמר דן מרגלית. מרגלית הביע הבנה לכאב המפונים, ביקש מהם סליחה והפציר בהם להימנע משפיכות דמים למען הדמוקרטיה ו"הביחד" הישראלי: ”להם ולמסתננים שחדרו לגוש קטיף ולהמוני הכתומים היורדים לרגל מירושלים לציר כיסופים אבקש לומר ישירות כי אם ההתנתקות הזאת תסתיים בלי שפיכות דמים, יהיה זה ניצחון גדול לדמוקרטיה הישראלית, וגם אתם תצאו נשכרים מתוצאה כזאת. לא שבעיניכם המחיר היה כדאי. אבל הפסדכם לא היה נטול תמורה לגמרי.”

• מפלגות האיחוד הלאומי, סיעת התחברות ומפד"ל.
• המטה העולמי להצלת העם והארץ
• מועצת יש"ע ותושבי גוש קטיף (ראו גם הלכת גרינברג).
• תא כתום – תא סטודנטים נגד התנתקות, ראשיו הקימו אחרי זה את ארגון אם תרצו.
• הפורום המשפטי למען ארץ ישראל – נאבק נגד ההתנתקות ובעד הגנה על זכויות המתנחלים באמצעים משפטיים.
• הבית הלאומי – אחראי לחסימות הכבישים.
• מטה חומת מגן – ארגון סרבנות ימני הטוען שהחתים למעלה מרבבת חיילים על הצהרה שיסרבו פקודה.
• חוג הפרופסורים לחוסן מדיני וכלכלי – ארגון שטען שההתנתקות לא תעזור לישראל הן מבחינה מדינית והן מבחינה כלכלית.

כנגד מי שבמסגרת מחאתו נגד תוכנית ההתנתקות נקט בצעדים פליליים, נפתחו הליכים מתאימים של חקירה והעמדה לדין. ב-25 בינואר 2010 אושר בכנסת חוק הפסקת הליכים ומחיקת רישומים בעניין תוכנית ההתנתקות, התש"ע-2010,‏^[71]. החוק מבטל ביצוע גזר דין או החלטה שניתנו בעבירה על רקע התנגדות לתוכנית ההתנתקות (למעט עבירות חמורות מסוימות), ונמחק הרישום הפלילי. בדברי ההסבר להצעת החוק נאמר:^[72]

מוצע לקבוע כי הליכים פליליים כלפי מי שביצע עבירות שאינן עבירות של פגיעה בנפש, של אלימות קשה או עבירות שיש בביצוען סיכון חיי אדם, יופסקו בשלב שבו הם נמצאים ביום תחילת החוק המוצע. זאת, כל עוד אין לאדם הנוגע בדבר עבר פלילי למעט עבירות כאמור שנעברו בנסיבות המיוחדות של פינוי היישובים מחבל עזה ומצפון השומרון.

חוק זה, שהעניק חנינה למשתתפי המחאה ומחק לחלוטין את העבירות שבוצעו, היה חוק ייעודי וחסר תקדים.

• תוכנית ההתנתקות
• שיקום מפוני ההתנתקות
• המאבק להשבת ישראלים לחבל עזה ולצפון השומרון

• אתר גוש קטיף – קטיף.נט
• תא כתום, סטודנטים נגד ההתנתקות
• חורבן קהילות גוש קטיף – אתר הסברה נגד תוכנית ההתנתקות, כולל סרטי וידאו, שירים וסטיקרים
• אתר "הבית הלאומי", הארגון האחראי על רוב חסימות הכבישים
• בלוגים של מפוני גוש קטיף
• שנית גמלא לא תיפול
• שיר חדש: יהודי לא מגרש יהודי, באתר ערוץ 7, 16 ביולי 2005
• חבל קטיף (מעל 160 מאמרים שונים בעקבות תוכנית ההתנתקות), באתר "ישיבה"
• "איך ייתכן שישראלים מוסריים תמכו בהתנתקות?(הקישור אינו פעיל)" – ריאיון עם אבישי בן חיים ב"העולם הבוקר"
• יובל יועז, האגודה לזכויות האזרח לצד המתנחלים: דיכוי גורף של המחאה עלול להגביר האלימות, באתר הארץ, 2 במרץ 2005
• אמנון מרנדה, הכנסת אישרה סופית: חנינה למתנגדי ההתנתקות, באתר ynet, 25 בינואר 2010
• חגי הוברמן, המשטרה והשוטר האלים יפצו את המפגין מהימין, באתר ערוץ 7, 24 בנובמבר 2011