הכוחות המזוינים של אריתריאה

ההיסטוריה הצבאית באריתריאה משתרעת אלפי שנים אחורה, מימי קדם ועד הזמנים המודרניים, החברה האריתראית עסקה הן במלחמה והן בשלום. בתוקפת ממלכת מדרי בחרי, הצבא נלחם בקרבות רבים נגד כוחות הפלישה של החבשים מדרום והטורקים העות'מאנים בים האדום.

במהלך המאה ה-16 שימש נמל מאסאווה את העות'מאנים כדי להגן על נתיבי הים מפני שיבושים, בעוד שבתקופה מאוחרת יותר הוא שימש את האיטלקים במהלך הכיבוש הקולוניאלי שלהם. ממלכת מדרי בחרי נפלה והמושבה של אריתריאה נוסדה על ידי האיטלקים ב-1890, זמן קצר לאחר פתיחת תעלת סואץ. כאשר כוחות איטלקים כבשו את אתיופיה ב-1936, חיילים ילידי אריתריאה (הידועים בשם אסקרי) תמכו בכוח הפולש. עם זאת ב-1941 התמונה השתנתה בעזרת חיילים בריטים ואתיופיים. גדודי החי"ר האריתריאים וגדודי הפרשים של הקורפוס הקולוניאלי המלכותי פעלו באופן נרחב בשטחים הקולוניאליים השונים של איטליה בין השנים 1888–1942.

במהלך המלחמה למען עצמאותה של אריתריאה תנועות המורדים (ה-ELF וה-EPLF) השתמשו במתנדבים.

במהלך שני העשורים הראשונים לעצמאות, ל-EDF הייתה הסמכות לעכב ולעצור אזרחים, השימוש בסכמות זו היה כדי לסייע למשטרה. ה-EDF ביחד עם המשטרה, חברי ה-EPLF ופקידי ממשל, ביצעו עינויים נרחבים של אריתראים.

במהלך מלחמת תיגראי, התרחשו בנובמבר 2020 הוצאות להורג ללא משפט של מאות אזרחים בטבח באקסום, כאשר האחריות העיקרית לכך יוחסה ל-EDF וזאת על פי חקירות של אמנסטי אינטרנשיונל ו-Human Rights Watch. לאחר פרסום הדוח בפברואר 2021 הצהיר שר ההסברה האריתראי כי "מסע ההשמצה המטורף נגד אריתריאה [היה] שוב במגמת עלייה".

ב-12 בנובמבר 2021, משרד האוצר האמריקני הוסיף את ה-EDF לרשימת המשרד לבקרה על נכסים זרים בשל היותו "ישות ממשלתית שעסקה או שחבריה עסקו בפעילויות שתרמו למשבר בצפון אתיופיה או מנעו הפסקת אש או תהליך שלום כדי לפתור משבר כזה".^[1][2]

כוחות ההגנה של אריתריאה קטנים במידה ניכרת בהשוואה לכוחות ההגנה הגדולים ביותר באפריקה כמו אלה של מצרים, אלג'יריה ומרוקו. גודלה של אוכלוסיית אריתריאה קטן, במיוחד בהשוואה לשכנותיה. בזמן שלום צבא אריתריאה מונה כ-45,000 אנשים עם כוח מילואים של כ-250,000.^[3]

כל גבר ואישה בעלי המתאימים לשירות נדרשים לשרת לכאורה במשך 18 חודשים. הם מקבלים שישה חודשי הכשרה צבאית והיתרה מושקעת בעבודה על פרויקטים לאומיים של שיקום. הדבר מוגדר הן בחוקת אריתריאה והן בהכרזה 82 שהוציאה האספה הלאומית ב-1995.^[4] עם זאת, תקופת הגיוס עשויה להתארך בתקופות משבר לאומי ותקופת השירות הלאומי הטיפוסית ארוכה במידה ניכרת מהמינימום. תוכנית זו נועדה לכאורה לפצות על המחסור בהון של אריתריאה ולהפחית את התלות בסיוע חוץ, תוך חיבור של חברה מגוונת מבחינה אתנית, חצי נוצרית וחצי מוסלמית, המייצגת תשע קבוצות אתניות.^[5]

מתגייסים אריתראים משמשים גם בתפקידים שאינם צבאיים. חיילים משמשים לעיתים קרובות ככוח אדם משלים בשדות החקלאיים של המדינה כקוטפים יבולים, אם כי חלק ניכר מהמזון שנקטף משמש להאכלת הצבא ולא את האוכלוסייה הכללית.^[6]